קורות חייה

ימים אחדים לפני שמלאו לה שמונים שנה, נתבקשה אימא להתראיין ולספר על עצמה.
היא צחקה מעט ואמרה : "מה החשיבות הזאת לפתע? , כאשר אלך לעולמי כתבו עלי כרצונכם".
הזמן שעבר מאז הוא כה קצר, עד שהעט כמעט ואינו נענה לי.

היא נולדה בעיצומה של סערת משפט דרייפוס ואביה קרא לה אמיליה, על שם האיש שפרסם את "אני מאשים".
הבית שקק חיים. בחזית חנות גדולה לספרי לימוד ומכשירי כתיבה, וספריית השאלה מנוהלת ע"י האב, איש יודע תורה וספר ודובר עברית צחה ומודרנית, ובתוכו בנים ובנות משחקים ולומדים.
אמם המיילדת הביאה לעולם את כל ילדי האזור וגם את הילד שהיה, לאחר שנים, אבי. בין הילדים וספריהם התרוצצו חתולים, כלבים, ותרנגולת שמקום מושבה החביב היה כתפה של האם, אווז ויונה, ולכולם היה מקום ועל כולם הושפעו אהבה ופינוקים.

את מלחמת העולם הראשונה עברה אימא, כאחות בחזית.
לארץ הגיעה לא כחלוצה, אך "מתוך שלא לשמה באה לשמה". שנים אחדות עוד חלמה על שיבה לרוסיה, לכן הייתה שפתי הראשונה רוסית. ההשלמה המלאה והאמיתית עם החיים בארץ ועם טעם החיים בארץ, באה לה בימי אל-עלמיין.
אני זוכרת אותה עובדת קשה בבית החולים לפרנסת ביתה ולחינוך בנותיה. חייה היו מרוכזים בתכלית סביב משפחתה. וכאשר יצאו בנותיה את הבית, נתרכזו כל מעייניה באהבת חייה - אבי.

המעבר מפעילות של אשה עובדת ועקרת בית לחיי הפנסיה הנוחים בקיבוץ, היה לה קשה מאוד, אך אבא היה מאושר, והייתי אני ובנותיי.

מותו של אבי, הכה בה מכה אשר לא החלימה ממנה. אך מי הבחין בזאת חוץ ממני, ומצוות המרפאה?, אשה קטנה הולכת לאיטה לחדר האוכל, מקפלת את המפיות והמגבות בסדר מופתי וחוזרת בשקט הביתה.
הספרים ביום וחלומות על העבר בלילה היו מלוויה בשנים האחרונות, והזיכרונות.

ניסיונה הרב בעבודה בבית חולים, נטע בה פחד איום ומשאלתה הגדולה הייתה למות בבית, ולא לאבד צלם אנוש, ולא ליפול למעמסה ולא להיות לטורח. משאלותיה אלה נתמלאו במלואן. היא מתה מיתת נשיקה בביתה, בזרועותיי.

יהי זכרה ברוך.
 
 

קשרי משפחה 

בעלה  אהרן חורני ארוניה
בתה שולמית מיקה פלד