קורות חייה

שוש נולדה בתאריך 17.2.1934 בבי"ח הדסה בתל אביב. הוריה פאני ויעקב סימון, עלו מגרמניה בשנת 1933 עם בנם צבי. ילדותה עברה עליה בבית שבו המצב היה קשה ומתוח. תנאי החיים היו קשים. האב יעקב פרנס את משפחתו בעבודת צבעות והאם פאני, שהייתה רגילה לפרנס ולהיות עצמאית בגרמניה, מצאה עצמה ללא עבודה ובתנאי חיים קשים.
בילדותה למדה בבתי ספר בכפר-סבא. בתיכון הצטרפה לגרעין של השומר הצעיר בתל-עמל.
בתל-עמל פגשה את חיים, ניצול שואה, שניסה למצוא את מקומו בחברת הצברים.
עשתה טירונות במחנה אליהו שליד נתניה ואחרי כן של"ת בבית אלפא. במהלך השל"ת, התהדק הקשר עם חיים. במסגרת הנח"ל הגיע הגרעין לבית קמה ושם התחתנו שוש וחיים ושינו את שם משפחתם לאשל.
כשנה לאחר מכן, ב- 1954, נולד בנם עמרי, שהיה גם הבן הבכור של הגרעין.
עד לידת עמרי עבדה שוש במטעים, עבודה שמאד אהבה. עזבה את החקלאות, כאשר בחרה ללמוד ולעבוד בחינוך. למדה הוראה בירושלים ובתום לימודיה הדריכה שתי חברות נוער בבית קמה. עבדה גם קצת במטבח ובאקונומיה, ומאהבתה לבישול נהנינו, שנים רבות אח"כ, כאשר בישלה ואפתה לאותן ארוחות משפחתיות, שלכבודן התאספנו, בני המשפחה, ממקומות שונים בארץ, ומאוחר יותר - ארוחות ערב פשוטות וטעימות, עד שכבר לא יכלה לעמוד ולבשל.
ב- 1960, נולדו גיא וטל. הנישואים לחיים, שעוד קודם התחילו להתערער, התפרקו כ - 5 שנים מאוחר יותר. אחרי שהתגרשה מחיים פגשה את צבי טלמון.
ב- 1968, הצטרפה, יחד עם גיא וטל, אל צבי במעגן מיכאל.
עמרי, שהיה אז בן 1/2 13, נשאר בבית קמה. הניתוק מעמרי, הכאיב לה עד סוף ימיה. ניסתה לפצות בכל דרך אפשרית.
הקליטה במעגן מיכאל לא הייתה קלה, כמו גם הפרידה מחבריה מימי הנח"ל. תמיד הרגישה חלק מבית קמה, פחות שייכת למעגן מיכאל. גייסה כוחות כדי להוכיח את עצמה, "לתפוס מקום" בחברה החדשה.
המסירות והאכפתיות הרבה שאפיינו כל דבר שעשתה, באו לביטוי בבי"ס, שבו חינכה שלוש כיתות, ובבישול, שם התייחסותה למנת "הצמחוני" שתכין, הייתה רצינית כמו התייחסותה לתלמידיה - חיפשה מתכונים חדשים, דרכים לשפר...
אבל עיקר זמנה, כשרונה ואהבתה הוקדשו לחינוך ולהוראה.
כאשר חיפשה תחום לעסוק בו ב"קריירה שנייה", הגיעה אל החינוך המיוחד. בתחום זה יכלה למצות את רגישותה הרבה, יכולת האבחון ויצירתיות. החינוך המיוחד במעגן מיכאל עבר מהפיכה של ממש עם כניסתה לתחום. עמדה על כך שיש ל"צאת מהארון" ולעבור למרכז בית הספר, כדי לנטרל את הבושה וההתבדלות שדבקו בו. המשיכה להיות מעורבת (והביאה גם את חברותיה למקצוע לכך) במתרחש בבית הספר, דבר שבלעדיו, האמינה, לא ניתן לעשות את המלאכה כראוי. גישה זו אומצה ברצון ע"י כולם ומתממשת כך גם היום.
בשנותיה המאוחרות חיפשה כיוון לבטא את היצירתיות שבה, דרך האמנות והגיעה אל הפיסול הקרמי.

דווקא כאשר גילתה סוף סוף תחומים בהם תוכל ליצור בשביל עצמה, כשפינתה קצת מקום לעצמה, התגלתה בגופה מחלת הסרטן.
עוד הספיקה לבקר את עמרי בדנמרק ולהביא תבליט קרמי שעשתה בכוחות אחרונים, כדי שעל קיר ביתם,יתנוססו בעברית שמות בני המשפחה.
כמסרבת לקבל את גזר הדין נלחמה במחלה, וגם כשגופה שבור ותנועותיה מוגבלות - הפגינה אופטימיות וחיזקה את מי שבא לבקר ולטפל בה. בשבועות חייה האחרונים הבינה כמה אהבה והערכה הרגישו כלפיה אנשים שעבדו איתה והייתה נרגשת ומופתעת מכמות האנשים שרצו לעזור, שבאו לבית החולים לסעוד אותה.

בסטודיו שלה נשארו עבודות (החימר עדיין רטוב...) שבכוחות נחלשים ניסתה לסיים ולא הספיקה.
בבוקר ה- 31.10.94 , פסקה נשימתה.

כואבים את מותה.
אוהבים ומתגעגעים לסבתא, לאמא, לחברה.

יהי זכרה ברוך.
 
 

קשרי משפחה 

אביה  יעקב סימון 
אשתו של  צבי טלמון