קורות חייה

אמא נולדה בסוף המאה הקודמת בכפר גדול, בחבל הריין היפה, שבגרמניה.
להוריה הייתה החנות הגדולה בכפר ואיכרי הכפר באו בימי השוק וקנו בדים וסדקית. הבית לא היה דתי, אך שמרו על חגי ישראל ואני זוכר את המהומה לפני חג הפסח, כשכולנו התקבצנו בבית הגדול, לקראת החג. אמי ודודתי היו מאוד קרובות אחת לשניה. הן למדו בעיירה הסמוכה טריאר. שם הצטרפו לתנועת הנוער הציוני "תכלת-לבן". בתנועה היא הכירה את אבי שחזר מהמלחמה. אחרי חתונתם עברו להיידלברג ללימודים. שניהם למדו רפואה. כשהבן הבכור הופיע, אמא הפסיקה את לימודיה. אחר הלידה עברו לברלין ושם אנחנו, התאומים, הצטרפנו למשפחה.
אמא לא ויתרה על המשך הלימודים ולמרות שלושת הקטנים, היא גמרה את לימודי הרפואה והצטרפה לעבודת אבי, שפתח מרפאה. המרפאה הייתה בדירתנו הגדולה, שבחצי אחד לא נסגרו הדלתות מבוקר עד ערב והיא הייתה תמיד מלאה בחולים. בחצי השני, הייתה המולת ילדים מתמדת.
אמא ניהלה את העניינים, במרץ רב ובמאמץ גדול. עם עליית הנאצים לשלטון, דודתי וסבתא עלו ארצה ואמא שביקרה אצלם חזרה נלהבת. אבל אבי פחד לנטוש את המרפאה המשגשגת ולהתחיל מחדש. לאחר ליל הבדולח, אבא הסתובב ברכבו בעיר ואנחנו הילדים יחד עם אמא, פחדנו מכל צלצול בדלת. הורי החליטו, הגיע הזמן לברוח וכולנו עלינו ארצה.
אנחנו הילדים, הצטרפנו לעליית הנוער והורי שכרו בתל אביב שתי דירות ופתחו בית חולים קטן. רוב העבודה של הטיפול בחולים, נפלה על אמא. למרות מספרם הרב של חברים שהיו להורי, הם לעולם לא נקלטו בארץ. לאחר קבלת שילומים, הם חזרו לגרמניה. זה היה צעד לא מפתיע. אחר מספר שנים אבי חלה וביחד הם חזרו ארצה, אלינו לקיבוץ. בקיבוץ אמא ממש פרחה. היו לה חברים ודודתי ביקרה הרבה והיא שמחה במשפחתה. היא מאוד ידעה להעריך את היחס היפה של הקיבוץ להורים והייתה מאוד גאה בקיבוצה.
היא אהבה לספר וריתקה אותנו עם סיפוריה על ילדותה, על ילדותנו. היא אהבה והתמצאה בטבע והייתה מאושרת בדירתה היפה ובגינתה הקטנה.
חוש ההומור, לא עזב אותה עד לסוף וכך נזכור אותה תמיד.

יהי זכרה ברוך.
 
 

קשרי משפחה 

בעלה יעקב קורט
בנה  שאול יעקב 
סבתא של  יוסי יעקב 
חמה של מרים יעקב טמפלהוף