חיפוש


יום שישי, 27 דצמבר2024
אבגדהוש
01020304050607
08091011121314
15161718192021
22232425262728
29303101020304

כנעני דוד (דוביד) 1922-2006

שם משפחה כנעני 
שם פרטי דוד 
כינוי דוביד 
תאריך לידה 24.9.1922 ב` תשרי תרפ"ג 
תאריך פטירה 6.10.2006 י"ד תשרי תשס"ז 
שם האב מרדכי 
שם האם פייגה 
שם בן/בת הזוג חיה 
שמות הילדים נמרוד, יעקב, גדעון 
ארץ מוצא שדליץ פולין 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

דודיק, כזה היית ...

נולדת בערב שבועות ונפטרת בערב סוכות - בחג המשק.
אני יושבת לידך, מחזיקה את ידך ומרגישה איך שאט אט עוזבים אותך כוחותיך. אתה, דודיק, הגדול החזק והעקשן, עמוד התווך שלנו. לא היה לך קל, התעקשת לשמור על כבודך, לא הסכמת שנקל עליך.
עברת כברת דרך ארוכה בחייך- איש עשייה ברמח אבריך.
מהפלמ"ח והברחת עולים מסוריה ולבנון בדרכים לא דרכים במסגרת החוליה, דרך הפלים, ובהמשך ריכוז ענפים ותפקידים ציבוריים בקיבוץ ומחוצה לו.
היית בין ראשוני הבחורים שעלו לכברה להקמת ובניית מעגן מיכאל.
מקים גן ירק, הרבה שנים היית מרכז קניות וגזבר בחיפה בתקופה של גלגולי הצ'קים, מרכז משק ומעל לכל פרדסן בכל מאודך.
ובהמשך הקמת את בית האריזה האזורי להדרים בכרם מהר"ל.
וגם את עין זיון שברמת הגולן הקמת מתוך הבונקר של הסורים לאחר מלחמת ששת הימים.
דעותיך לא תמיד היו מקובלות בקיבוץ, אבל אתה בהתעקשותך ביצעת כפי שחשבת לנכון.

דודיק, אתה הגדול והעקשן גם בימים האחרונים שלך לא ויתרת עד שלא יכולת יותר.
בימים הטובים שלנו, כשדיברנו על העתיד ביקשת ממני לכתוב על המצבה שלך "איש מעגן מיכאל" וכזה היית בחייך.

חיה

--------------------------------------------------------------------------------
 
זכרונות / נמרוד

אבא של גן הירק והפרדס.
אבא בתפקידים חרוץ מסור ועקשן, ואני כנער צעיר מתפעל ממעשיך.
אתה שנוטה להתעצבן מהר אבל גם לסלוח ולשכוח היית דאגן אין סופי לנו הילדים ולמשפחה כולה.
אתה שבאת מבית חסידי ומזמורי השבת אהובים עליך והם חלק מאיתנו.
זכורות לי השעות היפות בהן בלינו אתך בעבודה.
בגן הירק עם זוג פרידות ועגלה זוגית, בפרדס עם האופניים הירוקות והפרגסון האדום, כשאתה כולך שקוע בעבודה בחריצות בלתי נלאית ואנחנו מתרוצצים אחריך.
זיכרונות ילדות נחרטים.
זכורה לי שבת אחת בשלהי הקיץ חזרנו עם הסוסה מעוזה רתומה לעגלה, מהפרדס בטנטורה למעגן מיכאל בשירה קולחת כל הדרך שנינו לבד. ובאמצע הארטיק בעליזה. כשבסיומה אתה מלמד אותי לרתום סוסה לעגלה ולהוביל סוסה לאורווה דרך השוקת.
זכורה לי היטב איך בקדנציה השנייה בריכוז משק הוצאת חוברת של תוכנית המשק בצילום (כשעדיין אין מחשב או וידיאו) טענת - רוב הציבור לא מבין את דפי המספרים בו נוציא לו חוברת תמונות עם מעט מספרים.
ואכן, זאת היתה חוברת אחרת, מיוחדת ואתה היית גאה.

ואח"כ בתפקידים בריכוז ענפים כולך בתפקיד עד שלא פעם שוכח אותנו המשפחה.
כאן חיית כל שנותיך באמונה מלאה בדרך, ובאהבה גדולה למקום.
לא תמיד היה קל במחיצתך, בעקשנותך הידועה, מצאת עצמך לא פעם לבד ובניגוד לזרם.
בתחילת שנות ה-90 אתה מקדיש עצמך לכתיבת ספר תוך כדי עבודה בפלסאון ובו סקירה מקיפה על מעשיך והבעת דעות והשקפות מגובשות בכל נושא. ואכן דרך ארוכה - מלאת עשייה ויצירת כפיים עברת.
מהעליה לארץ כנער דתי בודד, דרך הפלמ"ח, העליה לקרקע בכבארה והקמת מעגן מיכאל. הקמת ענפים, בנית משפחה ובכל אלו מצאת עניין.
הובלת מהלכים והיית שותף כל חייך לעשייה המשותפת של המקום היפה הזה- מעגן מיכאל.

פציעתו של קוקי עברה עליך קשה ועם הזמן אט אט השתנו סדרי העדיפויות שלך ופנית לכיוונים נוספים, הקדשת זמן רב למשפחה ומעל הכל לבניית ביתו של קוקי בבנימינה, יצאת לתקופות לימודים אותם המשכת כל הזמן בצורות שונות מתוך עבודתך בפלסאון והשתקעת בכתיבת הספר כשאמא לצידך ואתם שניכם נהנים מגידול הנכדים ומטפלים בהם שעות רבות כאילו היו ילדיכם.

המילים האחרונות בהן אני רוצה להיפרד הן מילות השיר של אברהם חלפי בהן בחרת לפתוח את ספרך:

"זה הכל רק חלון ראווה בתוך קיר העולם המפואר.
זה משחק האביב בגני האהבה התלויים בין הים וההר

זה הכל צל כחול ושקוף של שמיים כחולי התמימות-
האוויר נשיקות ינשקני בגוף. טוב לחיות. טוב לנשום. טוב למות."

כזה היית אבא וכך אזכור אותך

שלך, נמרוד
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
דוד כנעני

השם דוד כנעני היה שם של אדם שלא מתפשר. היה לו שיר שהוא היה שר לי הרבה "ימין ושמאל רק חול וחול יצהיב מדבר ללא משעול" המעיד על איך ראה את הקיבוץ ועל אפיו הפנימי.
אדם שעמד על דעתו, איש שקראו לו ברגעים קשים כשהקיבוץ עמד על פי תהום. ויחד עם הרגשת השליחות, כשעמדו מולו אנשים רבים שלא הסכימו עם דרכו, הוא ידע לוותר ולתת לזרמים האחרים להוביל, למרות האחריות שנשא על גבו. כשנתבקש להקים קיבוץ חדש בשליחות הקיבוץ המאוחד יצא לדרך והקים את עין זיוון. הרבה תפקידים ופרויקטים הוא הוביל בקיבוץ, עד שהחליט לעבור לפלסאון ולעבוד בקו הייצור, דווקא בשעות שקשה לאייש אותן.

אבל אני כילד ונער וגם כמתבגר ראיתי אדם קצת אחר ועל זה אני רוצה לספר: על איש אחר, על אבא שלי, על איש שהיה בלילה משכיב אותי לישון בכוללת ושר לי בשקט שירים, והיה חוזר לראות אם אני מכוסה, ואחר הצהרים היה יושב איתי להכין שעורים ובסבלנות אין קץ. למרות שלימודים לא היו הצד החזק שלי הוא היה מנסה עוד פעם ועוד פעם ובסבלנות.

המשפחה, בהשראתם של אמא ואבא הייתה מאמצת ילדים שהגיעו לקיבוץ ואחרון הילדים שאומץ על ידם היה יורמי שהפך לחלק ממשפחתנו עד היום.

וביום שישי כשכולנו היינו מתאספים בבית, קרליבך היה מנגן ושר וכולנו היינו שרים עם אבא את השירים החסידיים, עד שאבא היה קם ומזמין את אמא לרקוד ואני כילד הייתי רואה את האש הרומנטית ניצתת בעיניו והם היו רוקדים באהבה אחד עם השני כאילו רק הם נמצאים על הבמה.
בשבתות היה לוקח אותנו לטיולים ואני כילד קטן פחדתי לעבור מעברים מפחידים. הוא פשוט היה לוקח אותי על ידיו ומעביר אותי את השלב המפחיד ומוריד אותי מאחוריו "תמשיך מפה" היה אומר. הרבה שבתות היינו מבלים בפרדס שהצמיח למעגן מיכאל וכילד הייתי מצטרף אליו ולאיתן דשא שעבד עימו וכדי שלא אפריע הוא היה נותן לי טרקטור שאסע בין השבילים. כנער מתבגר לא פעם צריך היה אבא לעמוד מולי ולהוכיח אותי על דברים שעשיתי. הוא ידע לעשות את הדבר בצורה ברורה ולא משתמעת לשתי פנים. עם זאת, כעבור שעה היה חוזר אלי "בוא, ממשיכים הלאה". כמתבגר כשהתגייסתי הייתי הבן השלישי שהלך ליחידה קרבית וכל דאגותיו אלינו היו יוצאות בצורה של "בוא, אני אקח אותך לצבא". הדאגה של אבא יצאה החוצה מליבו בכך שהיה מסיע אותי, וכשהגענו לבסיס בכל מקום בארץ היה אומר לי שני דברים: האחד - "תשמור על עצמך אתה חייב לחזור הביתה בשלום" והשני – "אתה מוכן להסביר לי איך אני חוזר מפה הביתה?".כשקוקי נפצע אבא ניסה בכל דרך בה יכול לעזור ולהקל, אם שהיה יושב ליד מיטתו של קוקי ומלטף את ידו, בהמשך לבנות את ביתו ולהזמין את כולנו לארוחת ערב משפחתית. כשגמרתי את הסיבובים שלי בעולם ונכנסתי בדלת בית הורי ואמרתי "חזרתי אבא" הוא קם מהכורסה, חיבק אותי ואמר "ברוך שובך הביתה".
על המצבה אבא ביקש שייכתב "איש מעגן מיכאל" מה שמעיד על המשמעות העמוקה שמעגן מיכאל היוותה עבורו.

אתה היום נקבר באדמתך במעגן מיכאל. תודה לך על הכול.

גדעון
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
שלום לך חבר / בוריס

בסופו של הספר "משדליץ למעגן מיכאל" מצטט דוד את ר' יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו:" אם שתיל בידך ומכריזים על בוא המשיח –שתול את השתיל וכשתתפנה- קבל את המשיח"
כזה היה דוד, מיזוג נדיר של איש העבודה, איש האדמה, שיצחקלה נהג לכנותו "מושבניק", איש ששתל את השתילים, גידלם וטיפחם במסירות ובאהבה רבה ומן הצד השני לא ויתר על חיפוש משיח שלום האמת בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכנינו.
בתחנות חייו שתל דוד שתילים משתילים שונים: בקבוצת עלומים, פלוגה צעירה של הקיבוץ הדתי בה היה חבר בראשיתה, נקרא לברור באסיפה על חילול שבת ר"ל. וכך היו הדברים: דוד כמעט אנס אותם להחליט לחכור חלקת קרקע במושבה נתניה בה ישבו ולגדל עליה תפוחי אדמה. באחת השבתות היה שרב קשה ביותר ונשקפה סכנה לכל הגידול. דוד, חובש הכיפה, מי ששתל וגידל את הצמחים, לא היסס: הוא הפעיל את באר המים להשקיית החלקה על מנת להצילה ואף הגדיל לעשות ומילא את מיכל המים הריק שהזין את כל השכונה הסמוכה של עולים חדשים מתימן... על כך נחלקו הדעות: האם היה מגיע לו ציון לשבח על היחלצותו להצלת יבול האדמה ועל פיקוח נפש, או ציון לגנאי על חילול השבת. לימים עבר אל קרוביו בקיבוץ גבת.
אחרי שדודו - הרב מקיבוץ גבת, הציע לו לחדול מן האכילה בחדר האוכל הכשר של הזקנים ולנהוג, כדבריו, "ברומא כרומאי", הסיר דוד את כיסוי הראש והפך לקיבוצניק מן השורה. ככזה התגייס לפלמ"ח, מגויס יחיד מגבת, וככזה "שתל" באחד הימים ילד צעיר מפליטי יהדות סוריה שהבריח על כתפיו באפלה בואדי מאזור עליקה הסורי בגולן ועד לקיבוץ דרדרה בגדה המזרחית של ים החולה. כך "שתל" בגבעת הקיבוצים ברחובות את אושיות משפחתו ובמהלך השנים אין סוף דברים אחרים שם ובמעגן מיכאל: צריפים, בתים, את חדר האוכל הגדול שלנו, תפוחי אדמה, ירקות, פרדס קטן שהפך תחת ידיו לגדול, כרם ענבים מחתרתי שכולנו נהנינו מפירותיו, ריכז קניות ושיתף פעולה עם הגזבר בייצור כסף תוצרת מעגן מיכאל תוך ריצות אל מושיעים, ריכז את המשק תוך ניסיון שלא תמיד הצליח להפריד בין קודש לחול. קיבל על עצמו לרכז את ההקמה של הקיבוץ השני ברמת הגולן, עין זיון, שנה לאחר כיבוש הרמה, ועוד גידל שתילים כהנה וכהנה.
חיפושי המשיח של דוד החלו כנראה כבר בשחר נעוריו. הוא מספר על נסיעה עם אביו לוורשא. בדרכם בחזרה ברכבת הלילה התנפלו עליהם כמה חיילים פולנים, מגויסים צעירים, ואף סילקו אותם מהרכבת בו ביום
החליט דוד שתי החלטות: ראשית- ארגן חבורת בנים שהתמחתה בהגנה עצמית ובהכאת גויים.
שנית- הוא החליט שכאשר יחיה בארץ ישראל- ולא היה בלבו ספק שיעלה ארצה- מעולם לא ינהג בערבים כמנהג הפולנים ביהודים ויראה אותם כשווים בין שווים. ואכן היו לדוד "קבלות" על יחסיו עם הערבים איתם עבד: עם מוסא ועבדאללה ואחרים בפרדס, עם העובדים הערבים והדרוזים של בית האריזה שהקים וניהל ועוד. אף מסופר שדוד דאג מיזמתו לשכנים של הפרדס בפאתי פרדיס, פליטי אחד הכפרים בואדי מילח, שהיו חסרי כל, והעביר אליהם מעבר לגדר המטע צינור מים חיים. דוד אהב לחקור במה שנחשב כ" אמיתות נצחיות".
הוא אימץ לעצמו עיקרון שאין מיתוס שחסין בפני הביקורת והעובדות ההיסטוריות האמיתיות.
הוא לא הסכים להתיישר בשום אופן עם הקונצנזוס של הרוב.
כך חקר ודחה את המיתוסים של ההליכה 40 שנה במדבר סיני, את הסיפורים סביב אנטיוכוס הרשע, אבל כך גם בשלילתו הנמרצת את הבלעדיות של זכותנו על הארץ מכוח המיתוסים הקדושים. הוא ראה בהחזקתם של השטחים עוול מוסרי וסכנה לעתידנו. בשנים האחרונות נהגנו להיפגש בבוקרו של שבת לארוחת שחרית בחדר האוכל .כל הארוחות עסקו בהחלפת דעות, לעתים תוך הסכמה מוחלטת, לעתים תוך כדי הקנטות הדדיות על מה שהולך בארץ ובקיבוץ. במסעו לקטילת המיתוסים הביע דוד ספקות רבים באשר לתוחלתו של הסוציאליזם והקיבוץ וחששות לגורלו של המפעל הציוני אם תימשך מה שהוא כינה "משיחיות השקר".

שלום לך חבר ואיש רב השתילים והאשכולות.

בוריס גל

--------------------------------------------------------------------------------
 
הקשיבי לקול צעדי בלבך...

אל תתני לצער להחשיך את שמייך.
היי אמיצה אך צנועה באבלך.
חל שינוי אך לא עזבתי.
כי כמו המוות הוא חלק מהחיים
המתים חיים לנצח באנשים שנותרו.
וכל האוצרות שאספנו במסענו,
הרגעים שחלקנו, המסתורין שחקרנו,
נדבכי האינטימיות שבנינו ואצרנו,
הדברים שגרמו לנו לצחוק או לבכות או לשיר
השמחה בשלג המואר בשמש או בהנץ האביב,
השפה ללא מילים של מבט ומגע,
הידיעה
כל נתינה וכל קבלה
אין אלה פרחים שנובלים, ולא עצים שנופלים ומתפוררים,
אין אלה אבנים,
כי אפילו אבן לא תעמוד ברוח ובגשם
ופסגות הרים רמים יישחקו לחול.
מה שהיינו, כאלה אנחנו.
מה שהיה לנו, יש לנו.
עבר מאוחד, הווה שאינו כלה.
וכשתלכי ביער בו הלכנו יחד
ותחפשי לשווא את צילי על הגדה לצדך
או תעצרי במקום שתמיד עצרנו
למעלה על הגבעה להשקיף על הארץ
וכשתראי משהו, וכהרגלך תושיטי ידך אל ידי,
ומשלא תמצאי דבר,
ותרגישי איך הצער מתגנב אלייך,
עמדי,
עיצמי את עינייך
נשמי.
הקשיבי לקול צעדי בלבך
לא הלכתי, אני הולך בתוכך.

חיה

--------------------------------------------------------------------------------
 
תמיד היית לי חידה של ניגודים: 

אפיקורסיות מחוספסת וניגון חסידי
דעות נחרצות וספק תמידי
שתי מולדות
עקשנות מערערת ודאגה אינסופית
אהבת החיים ובחירה סופית
ים והר.
סבא יקר,
מצא מנוחה נכונה
בין מדרון ובין חול
בין צהוב לכחול
בין דין ובין חסד.

עפרי

--------------------------------------------------------------------------------
 
קדיש יתום

יתגדל ויתקדש שמי(ה) רבא
בעלמא די ברא כרעותי(ה) וימליך מלכותי(ה)
בחייכון וביומיכון ובחיי דכיל בית ישראל
בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
יהא שמי(ה) רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא.

יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר
ויתעלה ויתהלל שמי(ה) דקודשא בריך הוא.

לעילא ולעילא מן כל ברכתא ושירתא,
תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

--------------------------------------------------------------------------------
 
מכתב מאהוד (מדרום אפריקה)

סבתוני,
אני מאמין שהתקופה האחרונה שאת עוברת ודאי לא קלה לך, וזה אף פעם לא פשוט לאבד מישהו בייחוד לא מישהו שחיים איתו חיים משותפים הרבה זמן.
זיכרונות:
זה לפעמים מצחיק מה אתה זוכר מהילדות שלך. איזה תמונות וחלקים נחרטים לך בזיכרון. היום כנער מתבגר (עוד מעט חצי ל-50) כשאני מסתכל אחורה וזוכר איזה תמונות נחרטו לי בזיכרון שלי ובזיכרון המשותף שלי עם סבא.
אני נזכר דבר ראשון בטיולים לכרמל ולביצת הכברה בימי שבת והטיולים עם שאולי. ומקלות ההליכה שהוא הכין לכל אחד מאיתנו. הוא זה שלימד אותי איך לרדת ירידות תמיד על הצד. אוסף הבולים הגדול והמטבעות שתמיד אהבתי. האולר השוויצרי שתמיד היה על כל צרה.
סבא הוא זה שלימד אותי לשחק שחמט ואני זוכר את ימי השישי אחר הארוחה יושבים במועדון ומשחקים. את ארוחות יום שבת בצהריים בבוסתן שבדירה הישנה. אני לא אשכח שתמיד כשאכלנו יחדיו בחדר האוכל הוא תמיד הצביע על פיו והראה לי לאכול בפה סגור ואחרי זה הסביר לי שזה מאוד בריא לאכול מרק ולחם וכמה בריא זה לאכול בצל.
אני חושב שבין הדברים שהכי מזכירים לי את סבא זה הביצה בהרבה שמן זית וחצי ככר וקוטג' ליד. שזה אין ספק היה המאכל שלו שמאוד אהבתי לאכול. המצייה הענקית של ימי שבת בבוקר בתקופת הפסח. בימים שעזרתי קצת בגיזום הגינה והעצים אני לא אשכח את "המלחמה" על מראה הגינה הקדמית. הוא תמיד העדיף את המראה הגזום למורת רוחך שהעדפת משהו סולידי יותר.
יש עוד כל כך הרבה תמונות וזיכרונות כמו למשל שתמיד התעניין למצבי הכספי וכדי שיהיה בטוח שלא יחסר לי תמיד הביא לי כסף למרות שלא רציתי ולא חסר לי "רק כדי שיהיה" הוא אמר. או תמיד התרגז כשאמרתי לו אל תדאג לפני צאתי מהבית ואז הוא אמר "תפסיק כבר לקרוא לי דג זקן" בדיחה בפולנית שעד היום אני לא בטוח שהבנתי.
מכל אותם זיכרונות אני חושב שהמשמעותי והחשוב מכולם עבורי הוא שלפני צאתי לצבא בפעם הראשונה הוא אמר לי "אהוד אל תשכח שלפני כל דבר תהיה בן אדם" דבר שעד היום אני משתדל ליישם ולפעול לפיו.
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
קשה הפרידה / דברים של נמרוד בשלושים

פגשתי את ידידי הרב שלמה- רבה של המועצה, יהודי חכם ושנון- איש טוב וצנוע שהוא גם שכני לעבודה, סיפרתי לו שאבא נפטר וקראתי קדיש, והוא מבלי לחשוב פעמיים אמר לי תגיד קדיש כל יום, בכל הזדמנות, זה טוב, זה מקרב, אז אני הנה אני אומר קדיש פעם נוספת.

אודה ולא אבוש – קשה הפרידה
קשה אף יותר ממה שחשבתי
אני מוצא עצמי שזכרונות מתקופות שונות מציפים אותי-ללא סדר כרונולוגי, ללא זמן ללא שום הגיון,
הם באים ונעלמים.
אני נזכר בך הרבה וחושב עליך.
איש עם המון עשייה היית, אבל בעיני יותר מכל היית חקלאי ופרדסן בנשמתך. נכדיך אולי כבר לא פגשו זאת,
אבל לי כבן, אלו הם הזכרונות החזקים ביותר.
מגן הירק , בשדות שמעבר לזרקה - מוביל עגלה עמוסה בארגזי מלפופונים, מנטיעת 4 עצי הגויאבה, בחדר בשכונת הכרמל,מריכוז הקניות והבילויים בחיפה וארוחות הבוקר בזבולון, שם היו לחמניות וחמאה שהיו יקרות מפז.
ואח"כ הפרדס- בו השקעת ושקעת בכל נשמתך.
ואנחנו כילדים מבלים איתך שעות בטנטורה ואח"כ אני מוצא עצמי ממשיך בדרכך ומרכז את הקטיף- שהיה מבצע בפני עצמו וצריך להוכיח עצמי- כי אני הבן של דוביד.
וכך הלאה.
אני פוגש בך בזכרונות רבים שפתאום מגיחים ושבים אלי. ומוצא שהטבעת והשפעת עלינו הרבה מעבר למה שניתן לחשוב.
אבא התקבצנו כאן משפחתנו הקרובה ביותר, וקצת חברים-כך כפי שהיית רוצה בלי צרמוניות גדולות, רק אנחנו להזכר ולהזכיר ולספר.
ואני מבטיח לך שנדע לשמור על הביחד הזה.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
דברים של נמרוד בליל הסדר פסח תשס"ז

"כמדי שנה אנו שבים עם כל בית ישראל לציין ולחוג את חג האביב .

השנה את הפסח נחגוג בחוג משפחתנו המצומצם – חסר שניים.

האחד- גדעון לו נשלח ברכת חג שמח מכולנו .

אבל יותר מכל חסר לנו סבא דודיק.

מאבות לבנים דרך כל הדורות נספר ביציאת מצרים ואבא הוא שהעניק לי את היחס והאהבה למסורת לחג ולפיוטים.

אבא שהיה איש של ניגודים שמר עמו כל השנים את האהבה למסורת לחגי דת ישראל.

הלילה הזה – נצא למסע משפחתי מורחב. נחווה מחדש את היציאה של אבותינו מעבדות לחרות משעבוד אל חופש ותקווה.

הלילה הזה נספר נשיר ונאכל עד שנראה עצמנו כאילו יצאנו ממצרים - ואבא אתנו.

חג שמח!

--------------------------------------------------------------------------------
 
רק שנה עברה...

ערב סוכות תשס"ח 26.9.07

חלפה בדיוק שנה מאז שנפרדנו ואנו נפגשים היום בהרכב משפחתי כמעט מלא (פחות שלושה). כל אחד עם ענייניו ותלאות יומו, בשמחה ובעצב וגם צרות לא חסרות.
ואני רוצה לספר לך אבא על משפחתנו. רק שנה אבל נדמה כי עברנו הרבה – אפילו ניתוח לב עם ארבעה מעקפים הספקתי לעבור. נינים עדיין אין לך אבל גם על זה עובדים.
עופרי ושי שחסרים בהרכב, מפליגים להם בארצות הניכר בין קריירה ואומנות כששי מסיים לימודי דוקטורט ומשיק סטארטאפ חדש ועופרי פותחת תערוכת יחיד בניו יורק ובין לבין קופצים לביקורים.
נועלה, נכדתך האהובה ואיתה תומר שחגגה בראש השנה יום הולדת – סיימה לימודי תואר שני וכריסה בין מותניה – כנראה תהייה הראשונה שתהפוך את סבתא חיה לסבתא רבא ואת קוקי ואסתי לסבים הראשונים במשפחה.
יובל מקפץ בין עבודות שונות בתחומי האדריכלות ובין לבין מייצר לנו ארוחות שף לאירועים.
והקוקים והגלים – בנויים לתפארת – שניהם לאחר מסעות ושוטטות ארוכה בעולם. איתמר בדרכו המיוחדת מדריך טיולים לקראת לימודים ואהוד כמו קוקי – לא שוקט לרגע על השמרים, בדרכו לעוד ניסיון בחיים והפעם לעשות כסף ולאבטח דירת הפאר של ספרא בריביירה הצרפתית.
ואימא – כן האימא היקרה לנו מכל שהיא מקור החום והאור לשבט הקטן הזה - תפסה בכבוד רב את מקומה על הכורסא שלך ומשם מנווטת מייעצת ושולטת במיקומו על כל 10 נכדיה וגם לה כבר לא קל והכאבים לא עוזבים וגם היום יום נעשה קשה יותר – ובתוך כך מתרחש לו שיפוץ הבית מעל ראשה, כאילו לא חסרות צרות נוספות.
אבל הבית אצל סבתא הוא המפגש המשפחתי האמיתי – עם השינקן והגבינה הצהובה – שם נפגשים, נזכרים, צועקים צוחקים ומתווכחים...
ואת גדעון "הבנימין שבחבורה" – אני פוגש קצת עצוב – אולי שבע קרבות מנשותיו ועצוב על ילדיו אבל עם קרן אור שמפלסת דרכה מבעד לעצבות – מלא סיפוק מפסל חדש שיצר (מחווה ללינה המשותפת) שהעמידו ליד חדר האוכל עוד תקופה בהיסטוריה הקיבוצית שלנו שאתם הורינו היקרים דגלתם בה בחירוק שיניים ואנחנו כולנו מאושרים שנפרדנו ממנה ובלי שום געגועים.
וסתיו – חזר לו לאחרונה משוטטות בדרום אמריקה בין גלישה על גלים ופינוקים אצל אימא והוא היום פה.
והקטנים – מכניסים אור ושמחה ואוירה אחרת אצל סבתא. נועם שובב נחמד וכבר עולה לכיתה ב'.
ועדן תפס פיקוד על האחריות ומזכיר לסבתא אותי כשהייתי ילד, ועולה לכיתה ה'.
רותם ואביטל מפלסות את דרכן. רותם שהבטיחה לנו שהיא לא בענייני אומנות והיא זו שתדאג להורים, לומדת בסמינר הקיבוצים חינוך מיוחד וספרות וממלצרת לפרנסתה.
וטל שהיום הנו יום הולדתה – לומדת לתואר שני, כמובן באומנות, מלמדת ועובדת וחיה עם ערן בתל אביב.
קוקי ואסתי - בראש וראשונה דואגים לאימא.
קוקי שנדמה שבין שלושתנו הוא הדומה לך ביותר – ממשיך להתווכח ודואג שנדייק לחדר האוכל ב- 6.30 – כי כך היה אצל סבא דודיק...
ואסתי החברה הכי טובה של סבתא חיה בדרכה שלה – מאזנת, מרגיעה ולא מתרגשת ודואגת לכל.
ואני - שנכנסתי קצת לנעלי ראש השבט – כבר חגגתי 60 במפגש משפחתי נחמד במיוחד ומאז כבר הספקתי לעשות סלטה קטנה באוויר ולעבור ניתוח לב עם 4 מעקפים – סתם כך באמצע החיים כשאני מרגיש בריא ושלם.
ולבסוף יעל – שלפני 3 ימים חצתה את קו ה-60 היא הגיבורה האמיתית בכל האירועים האחרונים שנדרשו להפיק עבורי הן בחגיגות ה- 60 והעיקר בהפקת הניתוח... בדייקנות במסירות אין סופית ובהמון אהבה.

ואתה אבא – שתמונתך תלויה מעל הכורסא – עולה ומוזכר בכל מפגש, מאין נוכח שאיננו

- סבא דודיק לא היה מסכים לכך...
- אתה בדיוק כמו סבא דודיק.
- אם סבא היה פה עכשיו לא היית עושה זאת
- וקופסאת הממתקים מאחורי כורסא
- וחיה... דאגת שהם יאכלו משהו...

רק שנה אבא, כן – חלפה לה שנה ואתה חסר.

נמרוד
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
שנתיים עברו/ נכתב על ידי חיה ליום השנה 2008

הם עברו מהר מאוד. נוכחותך החזקה עדיין מורגשת בחדר. מרגישים אותך, מדברים עליך מזכירים אותך בדברים גדולים כקטנים. אומרים לי "אילו דודיק היה כאן לא היית עושה את זה".
מול הכורסה שלך עליה עכשיו אני יושבת תלוי הפורטרט שלך. מעשי ידיו של גדעון שהצליח לפסל אותך ולהביע את קווי האופי שלך.
אני כל יום שוחה בבריכה ונזכרת איך בנית אותה, איך הלכנו עם הנכדים הקטנים בערב לשחות כשהבריכה כבר הייתה סגורה. הרגשנו זאת כפריבילגיה מיוחדת שלך
לפני מונח הספר שלך. אני מדפדפת בו ורגעים נשכחים עולים שוב. אני קוראת בספרך את התחזית שלך לשנת 2000 ואנחנו כבר ב- 2008. הרבה דברים השתנו לפי רוחך אך השתנו גם דברים שלא ציפית להם ולא היית רוצה שיקרו.
המשפחה שלנו התרחבה. נוספה לירון אשתו של יובלי, אלה של איתמר, נוספה לימור של גדעון ועירן של אביטל, נוספה שני של אהוד ונוספו ירדן ותמרה שני הנינים החמודים שלנו מהם היית מתמוגג מאוד.
אומרים שמתרגלים. נכון מתרגלים להיות לבד, להחליט לבד, לחשוב לבד ובכל זאת זה לא אותו דבר. טיילתי השנה בשוייץ. היה טיול טוב אך שונה מאוד מזה שטיילנו יחד. חסרו לי הפינוקים שלך בטיולים.
פעם כשטיילתי עם נועם בן ה-8 הוא שואל פתאום " סבתא עצוב לך להיות לבד ?" מאוד התרגשתי משאלה זאת שבאה כהפתעה ובאמת עצוב לי. אני הרבה בחדר לבד. ועוד הוסיפו לנו חדר אחד. ההתרוצצות שלי ממקום למקום בודאי הייתה מעצבנת אותך. עוד מהדהדות באוזני המילים שלך "די, תפסיקי להתרוצץ, שבי כבר".
תמיד עולים זכרונות שכמו זרם בנהר עוברות לי בראש. טוב שיש זיכרונות טובים.
גם עצי הזית ששתלת בגינה מאחור ומלפנים מזכירים אותך בהחלפת העונות. הזית העקום בגינה עדיין עומד ומשיר את פירותיו. ואת העלים הנושרים מהפיקוס שבוקר בוקר אספת בנאמנות, עכשיו אולגה אוספת אותם. עצי הזית ששתלת כסמל לשלום עדיין נשארו כסמל וכנראה כך יישארו - סמל בלבד.

--------------------------------------------------------------------------------
 
כבר שלוש שנים

דודיק -
עברו כבר שלוש שנים.
אומרים שהזמן מרפא הכל. זה נכון וגם לא נכון. בזמן העובר אנחנו חיים את חיי היום יום ועסוקים בדברים השוטפים אבל זה לא מוחק את העבר.
לפני מיטתי תלויה תמונתך ואני מביטה בה כל יום. רואה את החיוך הטוב שלך והקצת ציני שלך ושואלת אותך לא פעם מה היית אומר על מה שקורה עתה. אין תשובה - ואני מפברקת לי את תשובתך. האם זה נכון או לא הרי לא נדע. אני משערת שלא היית מבסוט מכל מה שקורה כאן למרות שצווית בעודך בחיים לכתוב על הקבר " איש מעגן מיכאל". כשבקשת ממני לכתוב את זה היינו אחרים, היה זמן אחר. חלק גדול מדבריך שכתבת בספר שלך ממש התגשמו וחלק גדול השתנה מבלי שחשבת על כך בכלל. אלה היו זמנים אחרים.
אני מבטיה בך ומחלקת אתך מחשבות ורעיונות, ממך אין תשובה, אני רק יכולה לשער. למרות שלושת השנים שעברו מהר כל כך נוכחותך החזקה עדיין שוררת בחדר. גם מזכירים אותך הרבה – לטוב ולרע וגם צוחקים.
אני מבלה הרבה בחדר שהיה פעם חדרך. היום המחשב השתלט עליו ותמונותיך מזמנים עברו נמצאים סביבי – כך אני רואה את המבט הביקורתי, כך אני רואה תמונה יפהפייה כשהיית עלם צעיר עם בלורית גדולה, כך אני רואה אותך עם האוברול שאהבת לעבוד איתו בגינה וכך אני רואה אותך כל הזמן וחושבת עליך.
היית נהנה מכל הנכדים שלך שעשו חייל, מהנינים שנוספו למשפחה ובסך הכל אנחנו משפחה גדולה ומאוחדת ואתה היית העץ שלנו.
‏Hi, I heard from ima that yesterday was the hazkara for saba. I hope it all went alright and that the whole family was there. I wanted to call but couldn't.
I believe that this period isn't easy for you, and brings up many memories, for me too. I will always remember saba cleaning up the garden or sitting on his couch. Quiet with lots of confidence. He was always surprised but happy to see me when i appeared at the door.
I hope everything is alright with you and I will see you soon.
Love
Ehoud

--------------------------------------------------------------------------------
 
שוב עברה שנה, שנה רביעית / חיה 26.9.2010

שוב עברה שנה וזו כבר הפעם הרביעית שכולנו מתאספים סביבך בבית הקברות.

אני מרגישה כמו במנהרת הזמן. נזכרים בך ומדברים על הזמנים הטובים. לפני כמה זמן הסתכלנו בסרטי הווידיאו שפעם הסרטתי ורואים אותך עובד בגינה, מטייל עם נכדים, מטייל בלי נכדים, כל תמונה מחזירה לזיכרונות ולזמנים הטובים שהיו.
ובכלל מי רוצה לזכור את הזמנים הפחות טובים, אלה נמוגו ואינם.יש זיכוך הזיכרון.

שוב הפלגתי בין איי יוון שיחד עם נכדים ובלעדיהם עשינו כבר כמה פעמים. ותמיד הייתה זאת היוזמה שלך לצאת להפלגות. נסיעות ארוכות לא אהבת אף פעם. הפעם הפלגתי עם חברות וזה היה הפעם שונה לגמרי. כל הזמן נזכרתי בהפלגות שעשינו יחד. באי הקטן שהתעקשת שהילדים יאכלו ביציה עם שמן זית והיווני המסכן לא הבין מה אתה רוצה ממנו. נזכרתי באי אחר שקנית לי סודר כי היה לי קר, אותו שמרתי כל השנים. הרבה זיכרונות צפו ועלו.

דודיק הזמנים משתנים ולאו דווקא לטובה. הארץ מפולגת והעתיד הטוב לא נראה לעין וגם העולם רוגש ומנבא עתיד לא ורוד.

אבל מה זה שייך אליך – למרות כל המלחמות והדאגות סביב להן אתה חווית גם תקופה יפה וגם לנו יחד היו תקופות יפות .

--------------------------------------------------------------------------------
 
מספר הפלמח - קורות חיים

קורות חיים:
דוד כנעני נולד להוריו ציפורה ומרדכי בפולין בשנת 1922. עלה ארצה בשנת 1936 לכפר הנוער הדתי בכפר-חסידים. בשנת 1942 הגיע מצפת למחנה האוהלים של פלוגה ב' בקיבוץ אילון ושם התאמן. בשנה זו הועבר עם חבריו לשמור על חוף הארץ מפלישה גרמנית אפשרית. לאחר נסיגת הגרמנים, בנובמבר 1942, הועברה הפלוגה לעין חרוד. דוד עבד בענף המספוא והתמנה לסדרן עבודה של המחלקה. אימוני המחלקה התבססו על מסעות של חוליות בואדי בירה ובכל הכפרים הערבים.
מעין חרוד עברה הפלוגה לגבעת ברנר ומשם יצאו למסעות במדבר יהודה, בנגב ולמצדה. היו גם "פעולות רכש" מהמחנות הבריטים לצרכי ההגנה לתעשייה הצבאית.
בעקבות סיפורי הזוועות על יהודי פולין רצה להתגייס לבריגאדה.
בשנת 1944 גוייס ל"חוליה היבשתית" של הפלמ"ח שהעבירה עולים לארץ מסוריה דרך לבנון. בסיס החוליה היה באיילת השחר. הוא ערך סיורים כדי למצוא דרכים להובלת העולים. הם הובאו על ידי מדריכים עד למערב לליטני ומשם לכפר גלעדי, לאיילת השחר ולמרכז הארץ.
עם סיום התקופה בחוליה הצטרף לפלוגה ו' והשתתף בפעולות נגד הבריטים ובפעילות ההעפלה. כדי לצבור ניסיון בפעילות זו עבר לשדות ים ועבד על ספינות דיג. לאחר מכן הצטרף לקורס ב' של מפקדי סירות. לאחר זמן הצטרף לקבוצת הצופים א' ברחובות ועבד במפעל התחמושת ובאותה עת הכיר את חיה שהייתה לאשתו.
ב"שבת השחורה" - 29.6.1946 נעצר והועבר ללטרון ולאחר מכן לרפיח, שם שהה במשך ששה שבועות.
בשנת 1947 נשלח להיות מרכז קניות בתל אביב ולאחר מכן חזר לעבוד במפעל הנשק.
עם תום הקרבות הקים עם חבריו את קיבוץ מעגן מיכאל. במשך תקופה עבד שם בבנין ולאחר מכן הקים וריכז גן ירקות. בשנת 1954 התמנה למרכז קניות ולגזבר ולאחר מכן היה מרכז הפרדס. בשנת 1963 נשלח לקורס מרכזי משק ומלא תפקיד זה. בשנת 1982 התקבל לסמינר הדו שנתי באפעל.
דוד היה נשוי לחיה ואב לנמרוד, יעקב וגדעון.
דוד כנעני נפטר בסוכות 2006.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
דברים שנאמרו ביום השנה החמישי למותו / חיה כנעני

יום השנה החמישי , שוב עברה שנה – זאת כבר החמישית.
אמנם אתה לא כאן איתנו אבל אתה איתנו.שרים את השירים ששרת, נזכרים בתגובות שלך, מדברים עליך, מספרים לנכדים עליך.
אני חושבת ונזכרת בהמון דברים והיום בודאי הייתי מגיבה אחרת מאשר אז. הזמן והגיל גם עושים את שלהם.
החיים נמשכים והמשפחה שלנו גדלה. נוספו 5 נינים מתוקים מהם היית נהנה מאוד, משפחה חדשה התווספה – אלה ואיתמר התחתנו וחתונתם היתה מקסימה כי בניגוד למה שקורה כעת בארץ, היא היתה צנועה ושמחה.
גם הרבה חברים טובים שלנו נפרדו מאיתנו וככה לאט לאט הדור שלנו נפרד מהעולם.
שמחתי לראות באינטרנט שהפלמ"ח לא שכח אותך והכניס לאתר את תולדות חייך ואת פועלך בפלמ"ח וגם דור זה הולך ומתמעט ורק מעט חברים נשארו עוד מ"יפה הבלורית והטוהר". כן, הדור שלנו הולך ונעלם וה"רעות" של פעם אף היא נעלמה.
אני מדי פעם מעלעלת בספר שכתבת ב-1994 ובפרק "מבט לעתיד" חלק מדבריך מתגשם וענפי החקלאות שכל כך קווית שיתפתחו –מתפתחים בכיוונים חדשים . וכפי שכתבת בספר שהרפתות צריכות להתאחד והן אכן התאחדו וגדלו, אף הן בסכנת הכחדה לפי תכנון הממשלה. כתבת אז בדבריך וחשבת שבשנת 2000 מעגן מיכאל תמנה 1000 נפשות והיום אנחנו כמעט 2000 נפשות ולא כפי שכתבת בספרך שצריך תכנון לכך, לא היה תכנון לגודל הזה וזה מורגש.
דודיק אתה תלוי מעל מיטתי ואני מביטה עליך – יפה תואר. מלווה בזוג תאומים קטנים והמקל הנצחי בידך. אתם עומדים בשדה כלניות על הגלבוע – איזה זיכרון נעים מהטיולים שלנו .
ועץ הזית ששתלת בגינה בתקווה לבוא השלום – הוא גדל ורחב ענפים – אך השלום בושש לבוא וכנראה לא יבוא לעולם.

אני רוצה להוסיף ולהזכיר שבסוכות 1946 נפטר אבי בשנחאי. בפעם האחרונה שראיתי אותו היה ב- 1938.
בשורה טובה יש בכל זאת בחג הזה – גלעד שליט משתחרר.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
מתוך: מרכז מידע פלמח - חברים בפלמח

כנעני (קרמרש) דוד (דודיק)
בן מרדכי וציפורה
נולד ב- פולין
נולד ב- 1922
גויס ב- 1942
שרת בפלמ"ח
ב-חוליה היבשתית
ב-פל' ב'
ב-פל' ו'
ב-פלי"ם
תפקיד אחרון: לוחם
בהכשרת הצופים
שוחרר ב- 1946
נפטר ב- 2006 /9

קורות חיים:
דוד כנעני נולד להוריו ציפורה ומרדכי בפולין בשנת 1922. עלה ארצה בשנת 1936 לכפר הנוער הדתי בכפר-חסידים. בשנת 1942 הגיע מצפת למחנה האוהלים של פלוגה ב' בקיבוץ אילון ושם התאמן. בשנה זו הועבר עם חבריו לשמור על חוף הארץ מפלישה גרמנית אפשרית. לאחר נסיגת הגרמנים, בנובמבר 1942, הועברה הפלוגה לעין חרוד. דוד עבד בענף המספוא והתמנה לסדרן עבודה של המחלקה. אימוני המחלקה התבססו על מסעות של חוליות בואדי בירה ובכל הכפרים הערבים. מעין חרוד עברה הפלוגה לגבעת ברנר ומשם יצאו למסעות במדבר יהודה, בנגב ולמצדה. היו גם "פעולות רכש" מהמחנות הבריטים לצרכי ההגנה לתעשייה הצבאית. בעקבות סיפורי הזוועות על יהודי פולין רצה להתגייס לבריגאדה. בשנת 1944 גוייס ל"חוליה היבשתית" של הפלמ"ח שהעבירה עולים לארץ מסוריה דרך לבנון. בסיס החוליה היה באיילת השחר. הוא ערך סיורים כדי למצוא דרכים להובלת העולים. הם הובאו על ידי מדריכים עד למערב לליטני ומשם לכפר גלעדי, לאיילת השחר ולמרכז הארץ. עם סיום התקופה בחוליה הצטרף לפלוגה ו' והשתתף בפעולות נגד הבריטים ובפעילות ההעפלה. כדי לצבור ניסיון בפעילות זו עבר לשדות ים ועבד על ספינות דיג. לאחר מכן הצטרף לקורס ב' של מפקדי סירות. לאחר זמן הצטרף לקבוצת הצופים א' ברחובות ועבד במפעל התחמושת ובאותה עת הכיר את חיה שהייתה לאשתו. ב"שבת השחורה" - 29.6.1946 נעצר והועבר ללטרון ולאחר מכן לרפיח, שם שהה במשך ששה שבועות. בשנת 1947 נשלח להיות מרכז קניות בתל אביב ולאחר מכן חזר לעבוד במפעל הנשק. עם תום הקרבות הקים עם חבריו את קיבוץ מעגן מיכאל. במשך תקופה עבד שם בבנין ולאחר מכן הקים וריכז גן ירקות. בשנת 1954 התמנה למרכז קניות ולגזבר ולאחר מכן היה מרכז הפרדס. בשנת 1963 נשלח לקורס מרכזי משק ומלא תפקיד זה. בשנת 1982 התקבל לסמינר הדו שנתי באפעל. דוד היה נשוי לחיה ואב לנמרוד, יעקב וגדעון. דוד כנעני נפטר בסוכות 2006.

ספרים מקושרים:
משדליץ למעגן-מיכאל 

--------------------------------------------------------------------------------

ראש השנה 2012

היום ראש השנה תשע"ג – אני הרי לא אזכור את השנה העברית אז טוב שיש לוח המזכיר.

השנה היא השנה השישית שדוד איננו. לעשות אזכרה או לחדול מזה?  אני חושבת שחשוב שנזכור את דוד. קראתי פעם שהמתים מתים פעמיים. פעם כשהם מתים וקוברים אותם ופעם כששכוחים מהם. וזה נכון מאוד. ואני לא רוצה שישכחו את דוד, בכל אופן לא בזמן שאני עוד בחיים. חיינו יחד שישים שנה. אישיותו החזקה והדומיננטית של דוד השאירה חותם בחייו וגם אחר לכתו  מאתנו.

עברה שנה ואני רוצה לסכם לעצמי מה שנה זאת הייתה עבורי.

מלבד מסע ההפחדה שתהיה מלחמה המעיקה והמדאיגה אותי וכל יום מזכירים אותה מחדש בחדשות ובעיתונות – אני באמת פוחדת. לא עבורי, אני כבר בסוף חיי, אך דואגת לילדי ונכדי ובניהם. ברור שזאת תהיה מלחמה  קשה ואומללה.

אבל נעזוב את כל השלילי כי קרה גם הרבה טוב בשנה זאת.

ראשית – נולדו הנינים  - נבו  - גל  - ותמר שמתוספים לירדן למעיין ולעמית  נוסף שתי הבנות -  תמרה – ועלמה  וכך המשפחה הולכת וגדלה.

השנה אני מרגישה שוב ושוב כמה המשפחה חשובה ואני ממש עשירה שיש לי כזאת  משפחה.

כפל כפליים אני מרגישה  ומעריכה את משפחתי כשאני רואה סביבי חברים טובים שהם  לבדם. וחברים טובים טובים שהלכו מאתנו. אחרי הכל אלה חברים בני גילי ומוות שייך למהלך החיים.

אך כשהם הולכים – עצוב לי.
----------------------------------------------
שבע שנים למותו של דוד

עברו שבע שנים מאז הלכת מאתנו. השנים הראשונות החזירו אותי בכל הזדמנות אליך. תמיד נזכרתי מה היה ומה עשינו. תמונתך מלווה אותי במחשבות כשאני מטיילת לים, במשק או בפינות שונות. היום אני יודעת שהייתי צריכה לעשות דברים אחרת – תמיד חושבים על כך כשכבר מאוחר.

הפתגם "הזמן עושה את שלו" אולי נדוש אבל מסתבר שהוא נכון. מתרגלים למצב החדש מתארגנים אחרת בחיים ואין זה אומר שלא זוכרים. יש תמונות שמנציחים רגעים יפים, מסתכלים עליהם ונזכרים.

דודי – העולם כל כך השתנה במשך שבע השנים האלה – אני לא בטוחה שהיית מתרגל לכל החידושים המהירים האלה. הקיבוץ משתנה, הערכים משתנים, החקלאות משתנה וכמעט  גם נעלמת. הרבה ערכים שהיו לנו פעם בקיבוץ נעלמו, אחרים באו במקומם וחלק מהם היו בוודאי מרגיזים אותך. וגם חלק מהדברים  שנביאת לפי כמעט 20 שנה כן  מתקיימים, אולי לא בדיוק כפי שכתבת אבל בתוכן הם קיימים.

הדור שלנו הולך ונעלם, צעירים עם דעות שונות מובילים לפי דרכם את הקיבוץ וכך זה אורך החיים.  דור הולך ודור בא. אבל עדיין מעגן מיכאל הוא קיבוץ טוב וזה הרבה  הודות לדור שלך שהובילו אותו בדרך הנכונה שקודם צריך לבסס את המשק ורק אחר כך לדאוג לרווחת החברים.

נדמה לי שהיום זה קצת שונה.

אבל החשוב מכל הרי זו המשפחה שהולכת וגדלה.  הנכדים שבזמננו היו   מרכז עולמנו מתחתנים – נינים נולדים ואנחנו כבר שבט גדול. היית נהנה מכל העם הגדול הזה מכל הקטנים החכמים ששולטים בכל החדש בלי בעיות.  לפעמים נדמה לי שהם הרבה יותר חכמים מאתנו.

השנה 40 שנה למלחמת יום כיפור ששינה את העם וגם אותנו הציף בעצב ובדאגות.

דודיק – הדאגות של אז – הם גם הדאגות של היום. לטובה לא השתנה כלום, עצי הזית שלך צומחים וגדלים ומתרחבים – אך זה הכל. מה שקווית - לשלום - כששתלת אותם מתרחק מאתנו.

‏15/09/2013

---------------------------------------------

שמונה שנים למותו של דוד

כבר שמונה שנים עברו מאז שהלכת מאתנו. קשה למצוא דברים שטרם נאמרו עליך. אני מדפדפת באלבומי התמונות הישנות ושוב נזכרת ברגעים  בה  הנצחתי מצב רגעי שהפך לבלתי נשכח. ובאלבומים יש המוני תמונות של טיולים בארץ ובחוץ לארץ, רגעים עם הנכדים שפעם גם היו קטנים והיום יש  כבר לכולם  ילדים קטנים וחמודים.

אתה אמנם לא פיזית בחדר אבל מדברים עליך ואפילו צוחקים כשאחד הבנים מתנהגים דומה לך ואני שכותבת מעין יומן מזכירה אותך הרבה ולא מתביישת גם לכתוב שאני מתגעגעת אליך. כששרים את השירים שאהבת ושרת בקולך העמוק – אני שוב חוזרת לרגעים האלה שישבת על הכורסא ונזכרת בשיר באידיש ששרו בילדותך – לי הרגעים והזיכרונות נהיו יקרים מאוד. ככל שהזמן הולך ומתרחק – אני חוזרת יותר ויותר אל הזיכרונות שהיו לנו במשותף. הספר שכתבת מונח ליד הכורסא ואני מדפדפת בו הרבה. "נעים להיזכר" כמו שהבדיחה אומרת.

היינו 60 שנה נשואים – היו תקופות מאוד טובות וגם כאלה שפחות אך עם הזמן מסננים את הפחות ונדבקים לטוב ואני שמחה שיש לי הרבה זיכרונות טובים  מחיינו משותפים.

יש לנו כבר 10 נינים חמודים וכמה חבל שלא ראית אותם.

-----------------------------------------------------------------

סוכות תשע"ן 21.10.2015   אזכרה ליום השנה לדוד

9 שנים – הרבה זמן.

ואתה אבא שעולה וצץ בזיכרון כל פעם מחדש.

בערבי שבת אצל אמא, בהזדמנויות שונות שפתאום מישהו מאיתנו   מסגיר אותך בהתנהגות, בדאגה, בוויכוחים ומיד נשמעת הערה... בדיוק כמו סבא  דודיק.

אבל אין ספק שאם הזמן קוקי הוא זה שמזכיר אותך יותר מכולנו בעקשנות, בויכוח, בקביעות, בדאגנות. כל אחד מאיתנו ירש משהו  ממך.

נהגת לומר לי שאנחנו ההורים תמיד דואגים ומודאגים לילדינו ונמשיך לדאוג כנראה גם מהקבר.

ואם חלוף השנים נעשינו גם אנו כאלה, הדאגות לילדים ולנכדים מלווה אותנו כל הזמן והיא חלק בלתי נפרד מחיינו.

הזמן עובר, המשפחה גדלה, משתנה ומתייצבות, ומהוה מקור  מפגש חשוב וטוב לכולנו. בעשייה גדולה בכיוונים רבים ושונים, מאומנות ואדריכלות דרך הוראה והמחקר.

נכדיך הרבים, אבא, פזורים מת"א בדרום ועד חולתה בצפון וגם בניו יורק הרחוקה. וכמובן במעגן מיכאל.

אבל המרכז נשאר אצל אמא – שבחודש הבא נחגוג לה 90.

פה נפגשים, אוכלים ומתווכחים, הבית  חם ותוסס, הנכדים מגיעים הרבה וגם הנינים ואמא- כדרכה נהית מכל ביקור, זוכרת כל יום הולדת ולא פוסחת על אף  שמחה.

נמרוד

-----------------------------------------------------------------------------------------------


נועם בא והראה לי את הסרט שעשו עליך לפני המון שנים. שוב עמדת לפני במלוא הדרך וסיפרת את סיפור חייך. אתה היית בין הראשונים שהקימו את מעגן מיכאל מהגבעה הריקה מלאת רוחות שרקייה ורוחות עזות מהים ואתם קומץ בחורים ובת שבע שדאגה לאוכל הקמתם מכלום את המקום שהוא היום גן עדן. אני חושבת שאת הסרט כדאי להראות היום כשאנחנו חיים בשפע כי אז לא היה כלום, לא כסף וגם אוכל במשורה..
גם קראתי מה אני כתבתי לזכרך, מה הבנים כתבו וגם הנכדים. כולם הציגו את דמותך כפי שהיית וכפי שאנחנו זוכרים. קודם כל העקשנות שגם בניך ירשו תמיד לטוב ולרע.
דודיק היום אנחנו משפחה גדולה. יש לנו כבר 16 נינים – זה דבר גדול.. ממך וממני צמחה משפחה גדולה ונהדרת ומאוחדת. הם באים הרבה אלי ובשבילי זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לקבל בגילי. תמיד אמרתי שאני רוצה למות לפניך ויצא ההפך. הרבה שנים אני כבר לבד וגם מסתדרת לבד והגעתי לגיל 92 והאמת זה ממש יותר מדי. הראש בסדר אבל הגוף לא הולך עם הגיל. כל כך הרבה השתנה.
אנחנו זוכרים אותך כל שנה. כולנו עולים לקברך כולל הנינים הקטנים וזה אירוע לא עצוב. ואחר כך על הדשא הקטן שלנו מתאספים אוכלים מדברים ושרים. כולנו אוהבים את השירים שתמיד שרת , קרליבך וזמירות ועוד.
זה מועד שכל המשפחה הגדולה מתאספת יחד וזה אירוע נעים ועליז. כל כך הרבה ילדים קטנים מתרוצצים – זה מראה חמוד ומענג.
השנים עברו כבר אנחנו ב-2017 ובספר שכתבת לפני המון שנים כתבת שב-2000 דברים ישתנו. והיום ב-2017 כל כך הרבה דברים השתנו שחלק מהם ראית כבר לפני הרבה שנים. ועוד ישתנו הרבה דברים בעתיד ואולי לא נהיה יותר קיבוץ. אני כבר לא אהיה אז וזה מנחם אותי. ומה שקורה לנו בארץ מבחינה פוליטית היית משתגע. איך הפכה הציונות הבונה את ישראל לארץ של רמאים ושקרים ללא חזון ולחמסנות. הרבה דברים שאמרת אחר מלחמת ששת הימים ממש הפכו אותנו למה שהארץ היום. עדן שהכרת רק כילד קטן היום הוא כבר חייל ותפקידו לשמור על המתנחלים. השמאלנים שבנו את הארץ היום מקוללים. החקלאות המפוארת של ישראל (ואתה היית ביניהם) כבר איננה. במקום תוצרת הארץ מביאים ירקות מתורכיה ועזה. שר החקלאות הוא אידיוט וחקלאות לא מעניינת אותו. מעניין אותו לכבוש עוד אדמה של ערבים להקים עוד מאחז וכך להרחיק את השלום שכנראה לא יבוא ושוב תהיינה מלחמות שלא פותרות כלום ושוב מקריבים למולך את בנינו הצעירים. אני מפחדת מה אנחנו משאירים לנינים שלנו.


‏27/04/2017

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

בקשת דוד לקבלת אזרחות בארץ בזמן המנדט הבריטי.

קשרי משפחה 

אמא של אשתו דורה לאוב 



סה"כ 1 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי גלילה גובר בתאריך  08/10/2006
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 משתתפת בצערכם לחיה ולכל המשפחה, משתתפת בצערכם ובאבלכם גלילה
 
בניית אתרים