הספד לאמא
עצמת את עינייך כשאת שבעת ימים ושנים.
זה הזמן לזכור מאין באת ומה הדרך שעברת.
את האחרונה מהדור של משפחתנו, שעלה לארץ מעיירה קטנה ליד קייב, תוך כדי מלחמת האזרחים באוקראינה – ביחד עם הוריך – סבא יעקב וסבתא שרה, אחיך אברהם ואחותך יונה. כולכם ציונים, שהחליטו לממש את הציונות הלכה למעשה ולעלות ארצה.
יצאתם חמולה של 18 איש לעלות לארץ ישראל. נדדתם בדרכים, תוך סכנת נפשות, גנבתם את הגבולות, ולבסוף, לאחר שנה, הגעתם לדגניה – לדוד יצחק בן יעקב, אביהם של שיה, דיתה וראלי. לאחר מספר חודשים נדדתם שוב והפעם לתל אביב. ושם, בגימנסיה, היא הגימנסיה הרצליה, עוצבה אישיותך ונסללה דרכך. עם חבריך מהגימנסיה הקמתם את קבוצת ה"חוגים" ולאחר מכן "מחנות העולים". דנתם בנושאים העומדים ברומו של עולם ומימשתם את האידיאלים שהאמנתם בהם, ויצאתם להתיישבות בעמק שאהבת. כקבוצת "חוגים" ייסדתם את קיבוץ בית השיטה, אבל רוב שנותייך ופעילותך היתה עם ויניה ובעין חרוד. מסורה לכל דבר, עובדת ללא לאות בכל מקום שנדרש, קושרת קברי חברות וידידות עם רבים. תמיד מה שחשוב לך היתה העבודה – אפילו ביום הולדתך ה 98, שאל אותך צלם הוידיאו "מה הכי חשוב בעינייך?" ואת ענית לו בצלילות רבה ובהחלטיות: "העבודה היא הדבר הכי חשוב".
וליד העבודה תמיד טיפחת את גינת ביתך, שופעת פרחים בשלל צבעים, ראשיתה בעין חרוד והמשכה במעגן מיכאל.
אבל חשובים לא פחות היו בעינייך הילדים, עיסוקיהם ופעילותם. רצית לדעת במה כל אחד עוסק והאם יחיה בקבוץ או יעזוב. עקבת בשמחה אחרי הנכדים הנולדים ואף אחרי הנינים. ברבות השנים, לאחר שויניה נפטר, עברת אלינו למעגן מיכאל. גם כאן, כדרכך, התחלת לעבוד, הפעם בפלסאון, וזאת למרות שלא היית רגילה לעבוד בתעשיה – אבל שוב, במסירות ובאיכפתיות, תוך שאת מעורה בנעשה במפעל, קושרת חברויות רבות ורוכשת הערכה לפועלך. במשך שנים רבות ידעו כל עובדי המשמרות, שאם ברוריה הגיעה, סימן שעכשיו השעה 4 לפנות בוקר, והגיע הזמן לעבוד. גם כאן ניסית תמיד לשכלל, ליעל ולדאוג שהכל ייעשה כמו שצריך, בזריזות ידיים, שעלתה על עובדים רבים צעירים ממך. בפלסאון חגגו לך ברוב עם, יום הולדת 70 ויום הולדת 80. לא רצית להיפרד מפלסאון, רצית להמשיך בשגרת חייך, לא רצית להשלים עם מצב של תלות, ורק בפקודת הרופא עברת לבית כרמל. שם קיבלת טיפול, תשומת לב איכפתיות ואהבה, עד לרגעייך האחרונים, שעברו עלייך בשלווה.
את חוזרת עכשיו לעמק ולעין חרוד, שכה אהבת. ביום ההולדת האחרון, שנחגג בינואר האחרון, שוב שרת את השיר האהוב עלייך "הימים חולפים שנה עוברת, אבל המנגינה לעולם נשארת".
הבת, דליה בן דורי.
--------------------------------------------------------------------------------
דברי הספד בלוויה/ אורי
אנו נפרדים, בצהרים עצובים אלו, מאדם יקר, מסבתי ברוריה. לא הרבה אנשים זוכים שסבתם תלווה אותם כל כך הרבה שנים, מילדותם ועד שלהם יש כבר ילדים גדולים. וברוריה היתה תמיד שם, עד שכבר התרגלנו, ושכחנו שזה אינו מובן מאליו.
אני זוכר אותה בתור ילד קטן, כשאני בא לבקר ולבלות בעין חרוד, בחדר עם ויניה. ואפילו שזה היה בסך הכל עוד קיבוץ, דומה מאוד לקיבוץ שלנו, היה איזה נופך של הרפתקה לבוא ולגור אצל סבתא בקיבוץ היפה הזה. והיה לה כבר אז את מאור הפנים המיוחד, השמור לנכדים, יחד עם הגאווה על הישגיהם והתקדמותם הפלאית.
ואחר כך, עם השנים, היא נשארה חלק חשוב במשפחה. בהתחלה בעין חרוד, ובסוף במעגן מיכאל. חלק מן הבית, שמבקרים כאשר לך נהיית משפחה משלך. בסופי השבוע, החגים והשמחות המשפחתיות. והיא היתה תמיד שמחה לקראתנו, ואנו שמחנו לראותה.
לברוריה היתה לרוב דעה מוצקה, נוכחת וכמעט קוראת אלי קרב. ובמיוחד, בכל הקשור בקיבוץ. הוא היה יקר לליבה, כמעט כמו ילד, והיתה נכונה להגן מפני כל רע ומלעיז. לי, כדור שלישי, שכבר הבין שלא הכל רע מחוץ לקיבוץ, היה משהוא מיוחד בהתייחסות הכמעט דתית הזו למקום שאותו עזבתי לפני הרבה שנים. אני עוד זוכר את השאלה שלה, שנשאלה יותר מפעם אחת, "מה יש שם (בעיר) שאין פה (בקיבוץ)".
אני חושב, שבשפה מעט עממית אפשר לומר על ברוריה, שכבר לא עושים אנשים כמוה יותר. מסירות מוחלטת לרעיונות, עם נכונות לא מתפשרת לקיים בחייה את אשר האמינה בו. חריצות כמעט בלתי אפשרית, יחד עם אהבה גדולה לאדם ואהבה גדולה למשפחתה. ויחד עם זה צלילות ופיקחות של אדם, שהגיע לאן שהגיע לאחר מחשבה רבה. היא תחסר לכולנו.
יהי זכרה ברוך.
אורי, הנכד.
--------------------------------------------------------------------------------
דברי פרידה של חברי עין חרוד בהלוויה
היום, שבה אל אדמת העמק, ברוריה, או כפי שנקראה פה – ברוריה בן, כי קדמה לה ברוריה קרפובסקי.
כאשתו של ויניה כהן, הגיעה מקבוצת החוגים – בית השיטה, עם בתה דליה. זן חדש במשק, שאוכלוסייתו מגוונת ורבת רבדים, וכמעט כולם, מקורם בחו"ל. והיא, תלמידת הגימנסיה הרצליה, שורשיה בארץ ובהולדת המחנות העולים.
מהר מאוד נקלטה בעבודה, זריזת כפיים, אחראית ובעלת תפיסה טובה והתמצאות.
גם חברים רבים היו לה מקצוות שונים, גאולה ולוויטה, שרק'ה ברנד, משהל'ה זרובבל, שרה וציזלינג ומטפלות בגיל-הרך.
שמונה עשרה שנים עבדה בגן-הירק, עד שיצאה לתפקיד. אחר-כך עבדה בבתי-הילדים.
מעורבת בחיי המשק ונוטלת חלק בפעילות בחברה ובבתי-ילדיה, עפר וניר.
קולה נשמע תמיד, ברור וחזק, עברית יפה עם שיירי מבטא רוסי, שנשמר מבית הוריה. דמות בולטת.
בשנותיה האחרונות, והרבות, משנת 1975, חייתה במעגן מיכאל לשם עברה אל בתה דליה, אחרי מות ויניה.
אכן, עברו שנים, השתנו דורות, ואלה שרעו לה בחייה, ידידים ושותפים – כבר אינם. הלך דור, ונעלם.
לרבים בעין-חרוד אינה מוכרת. נותרו זיכרונות של חברים וקבוצות הילדים שגידלה וטיפחה בבית פעוטות ובגן הילדים – הם והוריהם זוכרים את מסירותה, עד לפינוק שהעתירה על הילדים. והילדים, כבר כמעט סבאים, ועוד שומרים זיכרונות של חגים יפים, שמחות פורים וקבלות שבת חגיגיות בגן. היא מצחצחת, וחוגגת, גאה ועליזה. בהם נותרו הזיכרונות. וברוריה, אחת מהנשים החזקות, היום, כמעט אלמונית פה...
אבל שייכת – באה אל האדמה הזו, מצטרפת אל בני דורה – אבני הדרך, והשורשים.
מחברי עין חרוד.
--------------------------------------------------------------------------------
לברוריה / מעליזה
תמו חייך ואיתך תם עידן.
עידן של מאה, המאה העשרים.
תקופה, שהיא מלאת אתגרים,
טכנולוגיה, שלכל הזמן מתפתחת.
ואת רואה, ורווה שפע נחת,
מההישגים של הילדים והנינים.
ברוריה, את שייכת לדור הנפילים,
שהיום כמעט אינם נראים.
אנשי עמל ועבודה,
אנשי פשטות והסתפקות במעט.
כמעט נעלמו, עוד רגע קט.
נהגתי לבקרך לעיתים,
ואת, שכבר היית מעל לתשעים,
היית תוססת ומלאת חיים.
היית מספרת על ימים ראשונים,
על מקלחת במעין בהיותכם עירומים.
הכל היה נשמע צלול ומעניין,
ממש כמו גן עדן.
אבל, האמת היתה עבודה,
ושוב עבודה ועבודה,
ולפני כמה שבועות שביתה,
ברוריה לא רוצה עבודה,
וידעתי...
הסתיים פרק, הסתיים עידן.
עליזה נשרי.
--------------------------------------------------------------------------------
מתוך מכתב לעזה
מתוך מכתב לעזה, עם קבלת פרס העבודה ע"ש נמיר בשנת 1984 על עבודתה במפעל פלסאון, בהיותה בת 77:
21.9.1984
אני ממשיכה להתגעגע לשורשים שמהם נעקרתי ומדי פעם עולה בי מחשבה, האם לא עשיתי את טעות חיי? אך אם לנתח את הדברים בהגיון קר, טוב שעברתי הנה לא כשבר כלי וטוב שיש לי פינה בה אני מוצאת סיפוק בעשייה היומיומית.
אף פעם לא חשבתי שאפשר למצוא חיים ונשמה במוצרים חד-גוניים שהם נפש התעשייה. תמיד חשבתי שאדם שאינו חש ומריח את ריח האדמה לוקה בחסר. עבדתי 18 שנים בגן-הירק והרגשתי את האדם ואת האדמה כאילו חד-הם וגם כשעבדתי במקומות אחרים הקשר הזה לא ניתק ופתאום, נקלעתי לעולם אחר ולמדתי גם כאן לחוש את החיים שבדומם.