קורות חייו
משה היה חבר למוד סבל, בעל נפש חזקה ונשמה טובה.
משה כהן התגבר בשקט על סבלותיו ונלחם בהם בחיותו את חיי העבודה - במלואם, באכפתיות שלו ובנתינה. אהב את הקיבוץ, אהב את הארץ והצבא.
לא עבר זמן רב ששהה בתוכנו ושלח כתבה לעיתון באנגליה, תיאר את חיינו וקרא לעליה. בעקבות כתבה זו הגיעה משפחת ביטמן ושושנה הירש עם בניה.
בשנים הראשונות, היה תלמיד באולפן. כל-כך רצה ללמוד את השפה, להבין מה קורה, להיות שותף. חרק ושבר שיניים, היה בא לאסיפות בהתמדה, שאל ודרש הסבר, ניסה אפילו להביע דעתו באסיפה, בעברית.
אך עברית קשה שפה. הוא השתתף בעוד כמה קורסים קצרים, באולפן בבת-גלים, אך לבסוף הרים ידיים. אבל המשיך לתת לכלל, לקבוץ, להיות ולהרגיש שייך בדרכו שלו ולפי הבנתו - בזה היה גדול. הרבה דברים היו אכפתיים לו, הגיע ועשה לפי יכולתו במעשה. התהלך בינינו בשקט, בלי תלונות, בלי סיפורים מצא את הנחמה בכל מיני עשיות. שנים היה יוצא בלילות לתפוס דגיגי בורים, עבד בגינה וגידל פרחים, אסף עציצים, שתל את שתיליו והיה מביא ונותן לחברים המעונינים. היה מוסק זיתים בטרם יפלו, לא יכול היה לראות את הבזבוז - כבש אותם וחילק למי שרצה בהם.
מאז עבד בפלסאון היה ערב ערב הולך למפעל לבדוק האם כיבו את האורות, האם כיבו המזגנים, האם סגרו את הדלתות, ועוד ועוד.
על אף הכאבים ומדוויים קם בוקר בוקר לעבודה, חקר ודאג שמא אין מספיק הזמנות ולא תהיה לו עבודה.
מאחורי כל הדברים האלה הייתה חריצות בלתי נלאית וכל נתינה ונתינה הייתה תוצאה של השקעה ועשייה.
שמחתי לראות אותו מדי פעם, לבוש אלגנטי, נוסע עם בטי לבלות בעיר והוא זוהר.
אני ממזר אהה? במלה זו השתמש לעתים קרובות. כאשר סיפר שיש לו עציצים אמר - ממזר אהה! נתן מחמאות והוסיף אני ממזר - אהה.
אולי חש באומרו כך, את הרגשת החספוס הישראלי שגם אותו רצה להקנות לעצמו.
אדם שנאבק עם עצמו ועל עצמו וניצח בכל הקרבות עד אפיסת כוחות.
ממנו אנו נפרדים היום וכזה נזכור אותו.
יהי זכרו ברוך.
קשרי משפחה
אשתו--- בטי כהן
בנו ---אלק כהן
אמו --- חוה כהן אווה