חיפוש


יום שני, 21 אפריל2025
אבגדהוש
30310102030405
06070809101112
13141516171819
20212223242526
27282930010203

בן-עמי מנוחין בתיה 1890-1983

שם משפחה קודם הירשנזון 
שם משפחה מנוחין 
שם פרטי בתיה 
תאריך לידה 1.1.1890 ט` טבת תר"נ 
תאריך פטירה 18.5.1983 ו` סיון תשמ"ג 
שם האב יצחק 
שמות הילדים לאה מנוחין 
ארץ מוצא ירושלים - ישראל 
מקום קבורה בית העלמין מעגן מיכאל 

קורות חייה

אמא נולדה בירושלים בשנת 1890. אחרי הדלקת נר שני של חנוכה.
בת זקונים להוריה. אביה, רב יצחק הירשנזון, היה תלמיד חכם, חוקר נושאים ביהדות תורנית, ובתקופת מחקר כזו בלונדון, תוך עבודה במוזיאון הבריטי - נפטר שם, והיא בת שש בערך.
אמא הייתה מאד גאה במורשת בית אביה. אבל הדומיננטית בילדותה, הייתה סבתה, אישה נמרצת ומשכילה, שניהלה את חיי "החצר" הירושלמית בה גדלה. סבתה, הייתה זו שלימדה אותה קרוא וכתוב, פרקי תנך וספרי תפילה. כל חייה שאפה להדמות לסבתה, נמרצת, ישרה, פעלתנית ובעלת תרבות. למרות העוני נשלחו כל הילדים לבית הספר, לרבות שלוש הבנות הצעירות ביותר. בית הספר "אבלינה דה רוטשילד", אבל קראו לו, מיס לנדאו, על שם המנהלת. למדו שם עברית ואנגלית, צרפתית וגרמנית, חשבון וגיאוגרפיה. כל מה שהיה מקובל כהשכלה לבנות ישראל, מתקדמות וליברליות.
אמא גמרה את חוק לימודיה והוזמנה להישאר בבית הספר כמורה. אבל הסקרנות "לראות את העולם", דחפה אותה לחפש דרך לחו"ל, לראות ולהתנסות. היא מצאה משרה בבית גבירים יהודים בהונגריה, כמחנכת לילדיהם. וכך יצאה, צעירה ומלאת סקרנות, ללא פחד הבדידות לעולם הגדול. ארבע שנים ישבה בהונגריה. שם ראתה לראשונה בית עשיר, עם משרתים ושפע. שם למדה להכיר את בודפסט, עיר גדולה, מכובדת ותרבותית. שם גם עמדה על כבודה כאדם, לא להיחשב על המשרתים, אלא מחנכת מלווה את המשפחה, דבר שהיה חשוב לה מאוד מבחינת הרגשת כבודה העצמי. לארץ שבה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרה למיס לנדאו, והפעם כמורה מכובדת עם ניסיון של חו"ל, לא "סתם ירושלמית".
את אבא פגשה לקראת סוף המלחמה, חייל מתנדב בגדוד עברי שלחם תחת אלנבי בארץ. מוצאו מעיירה רוסית. נשלח לירושלים, לתלמוד תורה, ברח ממנה לארה"ב, ושם בכוחות עצמו עבד, התחנך וגמר לימודי אגרונומיה. ציוני, איש פועלי ציון, דובר עברית שוטפת וחקלאי. את אמא נשא לאישה בירושלים, ואתו נסעה לארה"ב. תכניתו הייתה להרוויח מספיק כסף כדי לקנות אדמה בארץ ולהקים בה משק חקלאי. אבל שש שנים אחרי שובו לארה"ב, מת ממחלה. אמא מצאה את עצמה בודדה, עם שתי בנות קטנות, עם משק עופות גדול מאד במושגים של אז, שקועה בחובות שנלקחו לרכוש ולהקים את המשק. רחוקה ממשפחתה, אומללה באלמנותה - אבל מוקפת קהילה יהודית חיה ותוססת. ידידי אבא רבים היו והם נרתמו לעזרה. היא החליטה להמשיך את תכניותיו של אבא.
מאז שאני זוכרת, דובר בבית על הצורך להצטמצם, להחזיר הלוואות ולחזור לארץ. מה שלא מנע בעדה, לתת לנו כל מה שאפשר : שיעורי נגינה, בגדים טובים, מטפלת בבית - כי מבוקר עד ערב טיפלה בעופות ובענייני המשק. גדלנו בסביבה כפרית, בין הגויים, נפשנו מאסה בפעילות היהודית הנהוגה : בית ספר של יום א' ללמוד עברית, חגי ישראל שנחוגו בצוותא בקהילה, ילדי ידידיה היהודים, שהיו בעינינו מפונקים ו"סנובים" מדי. ההכרעה נפלה כשחזרנו מביה"ס ודווחנו, שכאשר שאלו בכיתה ללאום של כל אחד, הודענו שתינו שאנחנו רוסיות "כי אבא נולד ברוסיה". אמא נעלבה שהסתרנו את יהדותנו ואמרה "מספיק". כך הביאה אותנו ארצה, לגדרה שם גרה המשפחה. בארץ חיפשה עבודה במקצועה, והיא עבדה כמדריכה לגידול עופות בנהרייה. אני זוכרת את אמא רוכבת על אופניים מעין שרה (שם גרו המדריכים) לנהרייה, מתרוצצת בה כל היום, וחוזרת שוב בערב, תשושה. לנו לבנות רצתה את הטוב ביותר. שנה שלחה אותנו לפנימייה של ביה"ס הריאלי, אבל זה היה למעלה מכוחה.
כל שנות לימודינו, פרט לאחת, לא גרנו איתה. לא יכלה - תמיד הייתה עסוקה במרחקים, בעבודה. תמיד חיפשה מי "שישים עין" עלינו.
בת 50 נישאה שנית, תחילה המשיכה לנסוע יום יום לגדרה שם הקימה לולים. רק כעבור כמה שנים השתכנעה לחיות חיי עקרת בית ברחובות עם בעלה. וכך שוב זכתה ל- 15 שנים לבית עם משפחה.
ואז התאלמנה שנית. וככה הגיעה אלינו.
מכאן ואילך - יש מספיק חברים שמכירים אותה. חרוצה, פעלתנית, אוהבת את המקום, ישרה הגונה, ביתה פתוח בפני כל חבר וחברה. אפשר לאמור שהגיעה למנוחה ולנחלה - היה לה טוב במעגן מיכאל ושמחה שתיקבר פה, אצלנו, בבוא יומה.
יהי זכרה ברוך
 
 

קשרי משפחה
 
בתה  לאה מנוחין
 

סה"כ 0 נרות נשמה הודלקו
 
בניית אתרים