קורות חייה

נולדה כלאה אבין, ליד ריגה שבלטביה, ובהיותה ילדה קטנה, עברה המשפחה לדרום-אפריקה. אביה, שעוד בלטביה נחשב ל"יהודי מוזר" באהבתו לחקלאות, הקים בדרום אפריקה, חווה חקלאית לתפארת. כשאמא הייתה מספרת על הרפת הענקית, עצי הפרי, והנחל הקטן הזורם בתוכה - נשמע לנו הילדים, כל זה כגן עדן קטן.
אך אמא של אמא, סבתנו, חרדה שחמשת ילדיה יגדלו "כגויים" והחליטה לעלות עם חלק מילדיה לארץ ישראל ואז, בגיל 10 עלתה אמא ארצה והייתה בין התלמידים הראשונים של הגימנסיה העברית הראשונה - "הרצליה", שנוסדה ביפו. עם העברתה של הגימנסיה לביתה, באחוזת בית - היא תל אביב, עברה גם משפחת אבין, לגור בעיר העברית הראשונה.
בהיות לאה בת 16, פרצה מלחמת העולם הראשונה. אביה, באותו זמן, גמר לתכנן העברתו הסופית לארץ ובניית משק באחת המושבות העבריות. אך המשפחה הייתה בעלת נתינות בריטית ועל כן חייבת לעזוב את הארץ, היות ושלט בה אז, האויב התורכי.
המשפחה ירדה למצרים. אמא, שהייתה נערה בעלת מרץ וחיפשה עניין וטעם בחיים, לא ראתה טעם בישיבה כפליטה בארץ הנילוס, והגיעה באנייה לדרום אפריקה, בעצומה של המלחמה, כמלווה לילדים קטנים שנתקעו אז בארץ (רבים באו אז ללמוד בגימנסיה, מכל רחבי העולם, גם ללא הורים). שם התקבלה ע"י קבוצת צעירים ציוניים בעלי השכלה עברית, ביניהם בעלה לעתיד - מרק לוין. בד בבד עם גמר לימודי הבגרות, השתתפה בהקמת תנועת הנוער הציוני שם, ואת גן הילדים העברי שהייתה בו גננת. היא העבירה את רוח הארץ לצעירים ולילדים, בסיפוריה ושיריה, במשך 5 שנים.
עם החלטתם להינשא, קבעה אמא שעליהם לעלות לפני כן לארץ, על מנת שלא "ייתקעו על סירי הבשר של ארץ הזהב" - קמה ועלתה, כשאבא היה חייב לסיים עוד שנת הוראה.
אבא היה מורה לספרות אנגלית, בדרום אפריקה ולאחר מכן, שנים רבות בגימנסיה "הרצליה".
אמא רצתה להקים משק חקלאי, אבל לפני כן הייתה צריכה ללמוד את הנושא. לא היה אז בארץ בית ספר חקלאי לבנות ואז לחצה על מנהל "מקווה ישראל", שיקבל אותה כתלמידה שלא מן המניין, וכך החלה את לימודי החקלאות.
אבא עלה ארצה, בסוף אותה שנה ומיד "נתפס" על ידי מנהל הגימנסיה "הרצליה" כמורה לאנגלית ובזה עסק עד יציאתו לפנסיה. אמא הייתה "המשקיסטית" והקימה משק של רפת, לול עופות, ירקות ועצי פרי, ברמת גן שהייתה אז מושבה.
גישתה הייתה הרבה יותר אידיאליסטית, מאשר מסחרית רווחית, אבל אנחנו גדלנו בבית שורשי - כפרי, שהיו בו כל מוצרי החלב מתוצרת בית, גבינה, שמנת, לבן, חמאה וכן ביצים ירקות ופרות.
אבא היה מביא לעתים קרובות את תלמידיו לביקור במשק ואמא הייתה מכבדת אותם בחלב חם ישר מהחליבה, או בפרות מהעצים.
הרבה טעם ושמחה ראתה אמא בחייה - אך גם הרבה כאב ועצב. אחינו, תנצ'יק (יהונתן), נפל בהיותו בפלמ"ח, עם פרוץ מלחמת השחרור. כאב זה, היה האבן הכבדה במשך 40 שנות חייה האחרונות. אך השתדלה לא לתת אפילו לזה להפריע למהלך התקין של חיי המשפחה. בשנים האחרונות הרבה עצב לווה את הסתכלותה על המתרחש בארץ שאהבה ושלמענה עשתה וחייתה. אך כפי שאמרה מיד עם מותו של תנצ'יק, "מוטב לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב כלל".
את שנות חייה האחרונות, חייתה בקיבוצנו והרבה תודות והערכה היו בלבה על היחס, הטיפול והאהבה, שלהם זכתה מכל החברים הקרובים ומהצוות הנפלא של עובדי חדרי החולים והמרפאה ומסירותם הרבה. כולנו אהבנוה והערכנו את כוחה מרצה וחכמתה הרבה.

יהי זכרה ברוך.