קורות חייה

ורד נולדה ב- 21.7.1946.
הגיעה לקיבוץ, יחד עם אחיה מורדי בגיל הגן. הם באו כילדי חוץ ואומצו ע"י משפחות אומנות. יחד עם כל ילדי כיתת "אשל", עברה מהגן לכיתה ב' ואתם עשתה את כל הדרך עד סוף י"ב. קשורה הייתה לכיתתה, ל"אשל", ללא סייגים. לאחר מכן המשיכה עוד שנת לימודים, עם כיתת "סנונית", אף יצאה אתם, לסמינר י"ב באפעל וכן לטיולים והמשיכה כל העת ללמוד ולהתקדם, למרות שהמחלה הממאירה כבר קיננה בה.

לא קל היה לורד, בבואה בהתחלה. היא נקרעה ממשפחתה בגיל צעיר, ולא הצליחה להיקלט במשפחות האומנות. הייתה ילדה עצובה, עד ששוב גילתה את משפחתה שלה, את אביה וקלרה, והייתה ממש שיכורה משמחה. שוב לא הייתה אותה ילדה עצובה ומסכנה. החלה לרקום לעצמה תוכניות לעתיד מלא ביטחון ומאז הצליחה לשלב את שני בתיה, בית אביה עם ביתה כאן אצלנו.

היה בה משהו עצור מאד ומאופק. היה איזה קו של ניגוד בדמותה - בין מראה החיצוני, בין חנה ובריאותה, שצמחו ושפעו בחיות נעורים, לבין השקט המאופק, שבו הקיפה את עצמה. בשנים אלה התחוללה בה מעין פריצה של הבשלה, שכבשה את העין, אלא שבעיצומם של חייה המפכים, נודעה לנו גזירת המחלה הנוראה.

היא גייסה למלחמתה לחיים, את מלוא קומתה. היה בה כוח סבל בלתי רגיל, תוך שהיא מקפידה על צורתה, על יפי סביבתה, במאמץ שלא להטריח, בתקוות שרקמה לעתיד.

ורד גדלה בתוכנו, נערה חיננית ופורחת, עדינה ומיוצבת, שהשתלבה יפה בנוף שלנו. אי אפשר היה לעמוד כנגד ביטחונה בחיים, אם כי ידענו כולנו שהסוף הולך וקרב. גם בבית החולים שמרה על קשר, התעניינה תמיד בנעשה ורצתה להיות שותפה לו. עד הימים האחרונים נשארה תמיד שקטה, נבונה, לא טוענת ולא רוטנת, לא כלפי עצמה ולא כלפי אחרים - גבוהה ואצילית, על אף כל הטיפולים והעינויים שמרה על דמות אדם גדול.

נזכור אותה תמיד, יפה ופורחת, חרוצה בלימודים ושומרת על ניקיון וסדר בכל.
נזכור אותה כאחת השותפות לחוויות, בדרכם המשותפת של חבריה מכיתת "אשל".
נזכור את מקומה המיוחד, מקומה של ורד.

ורד נפטרה ממחלתה ב- 22.6.1964, והיא בת שמונה עשרה אביבים.

יהי זכרה ברוך.