קורות חייה

איטה, הייתה בין מייסדות קיבוץ גבעת השלושה, ובאדמתו נטמנה בדרכה האחרונה.
נולדה בז'יטומיר שבאוקראינה בראשית המאה. משפחתה הייתה משפחת סוחרי יערות אמידה. כבר בגימנסיה התחברה לקבוצת צעירים ציונית חלוצית שהקימה את תנועת "דרור" ברוסיה. יחד עם אבא, נסחפו שניהם בלהט המהפכה הרוסית. אך עד מהרה, הבינו שאין זו המהפכה שלהם. נרדפים ברחו אל מעבר לגבול, אל פולין והיו ממארגני "החלוץ" שם.

אמא עלתה לארץ ב- 1925, והצטרפה לקיבוץ גבעת השלושה מראשיתו. היו אלה ימים קשים מאד. רעב וחוסר עבודה, תוך תחרות קשה עם הפועל הערבי והתנכרות "הבועז" - הפרדסן.עם רכישת האדמות במזרחה של פתח-תקווה (אדמות נזלה), הקימה עם מספר חברות את ענף המשתלה והתמידה בו קרוב ל- 20 שנה.
חיה את חייה, בשלמות עם עצמה וסביבתה. כל המשפחה התרכזה סביבה. היו לה חברים וחברות רבים בקיבוץ ואף מחוצה לו. החדר שלנו היה תמיד הומה ופתוח.

אבא היה יוצא לשליחויות רבות, בתנועת החלוץ בפולין, ובתנועת הפועלים בארץ - ואמא תמיד אתנו ושלנו. בפרוץ מלחמת העולם, היינו כולנו עם אבא בפולין, במרכז החלוץ. אבא נשאר וחזר כעבר כשנה, דרך רוסיה, ואמא עם שלשה ילדים קטנים, עברה לבדה דרך פולין המופצצת ורומניה, עד שבאנייה אחרונה רעועה, הצליחה להחזיר אותנו הביתה.

בוקר בוקר הייתה יוצאת בעגלה או במכונית המשא אל המשתלה, במרחק 6 ק"מ מהבית, וחוזרת רק עם שקיעה, ואנחנו הקטנים כבר מחכים לה שתבוא. ומרגע זה היא כולה הייתה שלנו, והיום כאילו התחיל מחדש. רק בגיל מבוגר יותר, הבנתי מה קשים היו חייה.

בגיל מבוגר יותר עברה אמא לעבוד בבית ילדים, בבית הספר ובפעוטונים ואחר כך, במחסן הבגדים.
למעגן מיכאל, הבאנו אותה לפני כ- 15 שנה, קשה היה לה לעזוב את הגבעה - ומאז היה חוט של תוגה מלווה אותה. היא כבר לא חזרה להיות החברה המקובלת והאהודה, הנטועה עמוק בקרקע ביתה, אותו הקימה.

המעבר לבית הסיעודי היה קשה, אך הטיפול והחום שחשה וחשנו כולנו, כיפר על הכל.
אין מילים בפי, להודות לצוות המטפלות והמטפלים ובמיוחד לרחלי ולדפני.
רק מי שגורלו מביא אותו לקרבתם, יודע להעריך את פינת האור הזו השוכנת בקרבנו.

אמא, נפטרה שלווה. היא השלימה את מעגל החיים הסוער, של המאה שלנו, מתקופת המהפכה אל הקמת הארץ, מראשית של מאבק ורעב, אל שלוות הנצח של אדם עם עצמו.

יהי זכרה ברוך.
 


קשרי משפחה 

אמו של  שמואל בנדורי מוליק