אודות אברמיק

אברמיק,
בימים ובלילות האחרונים ישבנו ממתינים סביב השעון ומיטתך: אנחנו לא יכולים כבר לבוא, אתה לא יכול עוד ללכת. היינו יחד, יותר ויותר בלעדיך, ומשעה לשעה תפחה הערצתנו אל לבך: מדויק ומתמיד כאורלוגין שוויצרי, עיקש להזין את הגוף שאכזב וקרס מזמן. לקראת הסוף לא הרווה אלא את עצמו, סוכן נאמן של שיטתך ודרך חייך: נחוש לשרוד כמו שהיית אתה, נחוש לפצח את חידת הקוביה ההונגרית, או לתקן איזה מעשה מרכבה שנפל בו מום או להבדיל לרדוף צדק. עד שנשבר הצופן. עד הסוף.

שבע ימים אתה בא, אברמיק, אל המקום השקט הזה שיש בו אדמה ואבנים ועצים ובעלי כנף ואין בו בני אדם חיים ולא מעשה ידיהם.
לא שבע שנים אתה, אבל ימיך כמעט התפקעו ממה שדחקת בהם ושעותיך גנחו מרוב מאמץ. נידמה שהזמן היה לך לרכב - מרדפים שבו מיהרת אחר מעשים שרצו בעקבותיך.
למה ?
את סודך - לכל אחד יש סוד מה ? - לא נפענח לעולם.
את נשמת הסנונית שלך, הטמנת עמוק בתוך כספת עור : קליפה קשה של משמעת עצמית נדירה, של מחשבה בהירה ושיטתית, של עשייה שלמה וגמורה, בלי ויתורים, בלי הנחות, עד הסוף.

עכשיו, אברמיק, אנחנו לבד. לא אתה לבדך.
אל קברך אתה נוטל כעת את אהבתה של אהובה,
אהבתם של עינת , עדי ועילם.
אהבתם של גאולה וסימה,
אהבתם של בני המשפחה כולם,
אהבתם של חבריך למשטרת התנועה,
אהבתם של חבריך וחברותיך במעגן מיכאל
ואת אהבתה הקנאית של המלאכה - כל מלאכה - אשר פעם אחת ויחידה בחייך, שמטת מבין ידיך ולא תשוב אליה עוד.
שלום לעפרך...

אדם מת בפינתו רגיש עדין,
אינו סובל את מעשה מותו,
תמה איך שהעין מקדירה לא כטבעה,
ואיך זמנים התערבבו, וכבר מחשיך.
ואחר כך משיר ממנו בגד וסדין,
מזקיף גופו המצומק לראווה,
כמו שתקף עליו יצרו, נכון להילולה,
או כמו הציג לפני צבור לא לו
את מעוטו, כל שנשאר, שואל אותם
באם היה כדאי הטרח הנורא.

אורי ברנשטיין.

יהי זכרו ברוך.