קורות חייו

קשה לכתוב עליך בלשון עבר, כי באמת עד לפני זמן קצר, איש מאתנו לא ציפה שהכל ייגמר כל כך מהר. מחלת הלב וכל הנגזר ממנה אמנם ליוותה אותך במשך שנים, אך למדת לחיות אתה והצלחת להגיע כמעט עד גיל 85.
הגעתם, אימא ואתה למעגן מיכאל רק לפני חודשים מספר, לאחר שהרגשת שכשל כוח הסבל ואין בכוחך לטפל יותר באימא ובבית. ואני רציתי כל הזמן שתזכו בכמה שנות חסד, ביחד אתנו בקיבוץ, שכל כך רצית לבוא אליו בשנותיך האחרונות.
אבא נולד ב- 1905 בעיירה גומבין בפולין, עיירה יהודית טיפוסית שבה חיה משפחתו של אבא בכבוד. בית גדול, חנות גדולה המספקת מכל וכל לכל התושבים היהודיים וגם לגויים בסביבה. ובחנות טורחת ומנהלת האם הדתייה והנמרצת ועל ידה עוזרים בעלה ושלושת בניה הגדולים.
את הבן הצעיר שמוליק, אין היא מצליחה לקרוא לסדר, הוא עסוק בתעלולי נערים, כדור-רגל וספורט. המשפחה מעלימה עין, כי קשה לכעוס על הנער השובב, המדזיניק של המשפחה . אבא לומד בחדר ובבית ספר "תרבות", מצטרף לתנועת "השומר הצעיר" וכשמדברים על עלייה, הוא לומד את מקצוע השרברבות, כי בא"י צריך בעלי מלאכה ולא סוחרים. הוא לומד גם לתקן אופניים ויוצא לוורשה ללמוד נהיגה באוטובוס ומשאית לפי צו התנועה.
ב- 1929, עולה אבא לארץ, עם גרעין קטן של ראשונים ועושה את השנה הראשונה בהכשרה בעין שמר. כבר אז הוא מצטיין בעבודה הקשה של הנחת קו-מים ועוד. הוא עובר עם הגרעין שמצטרף מאוחר יותר לקיבוץ "הסולל" בפתח תקווה.
זהו ספור נוסף בשרשרת הסיפורים של הוותיקים על שנות רעב, חוסר עבודה, השפלה אצל איכרי פתח תקווה, בתחרות על עבודה עברית. דווקא פה הייתה לאבא הצלחה, כי היה חזק והצליח להתמיד בחפירת הבורות בפרדסי פ"ת עם הערבים.
כבר אז הוא ממלא תפקידים ציבוריים: סדרן עבודה ועגלון, שרק לו מסכים האופה לתת לחם בשביל הקיבוצניקים הרעבים היושבים ומחכים בצריף בחדר האוכל, ושרים "עוד לא אכלנו".
כשאימא עולה ב- 1933 והם מתחתנים בקיבוץ (כשאני כבר בבטן), נגמרת התקופה הקיבוצית של אבא. לאורך כל השנים תמיד שמעתי ממנו: "אילולא אימא הייתי עדיין בקיבוץ". חבריו עוברים לעין החורש ובית אלפא ואנחנו חיים בפתח תקווה.
אבא כמעט תמיד היה פועל, נהג משאית שכיר יום ולאחר שנים רבות הצליח לרכוש "חצי משאית". עבר את המאורעות ב- 36 וניצל ע"י ערבים אתם נפגש בעבודתו והם אהבוהו אהבת נפש. בתקופת המלחמה, נפסק הקשר עם המשפחה בחו"ל. מאוחר יותר קיבלנו ידיעות מניצולים, שכולם נספו. להורים היה מזל שנפטרו לפני כן.
בתקופת המלחמה, אבא מתגייס עם המשאית לעזרת הבריטים בסוריה.
במלחמת השחרור, הוא מוביל מזון בשיירות לירושלים.
לאחר קום המדינה נחשב אבא לוותיק ולכן נהנה מהזכות הגדולה לקבל "דירת שיכון ותיקים", כשכמה לירות בכיסו והיתר מפה ושם ותשלומים לאורך שנים.
לאחר שפרש מהנהיגה שוב עסק בפעילות ציבורית, במשרד שעבד בו כנהג, סדרן, גזבר, היה פעיל בארגון יוצאי גומבין.
סבלנות, הומור, אורך רוח, יושר עד בלי גבול, נאמנות, דייקנות, חוסר קטנוניות, ארגון, אמונה באנשים עד כדי תמימות לפעמים, אלה הן תכונותיו של אבא. לא קל לחיות עם זה תמיד, כי מזה לא יוצא הרבה כסף, כמו שאמרה אימא.
לאבא היה קשה להחזיק כסף זמן רב ותמיד פזרו בין שני ילדיו ונכדיו. תמיד כשבאו לבקרו צריך היה לתת משהו: "זה במקום מתנות" נהג לומר, ואם קנית לו משהו, תמיד החזיר את ההוצאה. קשה היה לקנות לאבא מתנות. מבחינה פוליטית היה אבא תמיד מפ"מניק בדעותיו, קריאת עיתון ומעורבות בנעשה בארץ, הייתה חלק מהתעניינותו ולא פעם שמענו את דעותיו, ומורת רוחו מכל הרוח הרעה והשחיתות שפשטה בכל המפלגות, כולל מפלגת העבודה, אליה הצטרף לאחר הקמת המערך. צריכים להיות מאוחדים - הייתה דעתו.

יהי זכרו ברוך.
 
 

קשרי משפחה 

אשתו  אסתר לושינסקי