אמא
נולדת בחברון בשנת 1916, בת אמצעית למשפחה של 7 ילדים.
ילדותך, כמו שזכרת אותה, הייתה שקטה, כפרית ופשוטה, והחיים התנהלו מיום ליום.
למדת בבי"ס בבוקר ואחרי שהצלחת לשכנע את הרב ואת הורייך, התחלת גם ללמוד עם הבנים שיעורי תהילים. בת יחידה בכיתה של בנים.
השלווה הופרה בשבת של "פרעות חברון", כאשר ערביי העיר החלו פורעים ביהודים ואת ומשה אחיך נתפסתם על-ידיהם וסכיניהם הונפו מעל ראשיכם, אך ניצלתם ברגע האחרון בזכות שכן ערבי שבא לעזרתכם.
שאר משפחתך ניצלה אף היא.
אחרי הפרעות, עברתם יחד עם שאר פליטי חברון לירושלים והתגוררתם בשכונת מקור-ברוך.
בסיום שנות הלימודים בבי"ס, התחלת ללמוד עבודה סוציאלית ועבדת עם העולים החדשים, אך עם פרוץ מלחמת העולם ה-2 התגייסת ל- ATS בצבא הבריטי.
את שרותך הצבאי התחלת בחיפה, שם פגשת את אבא, שהיה הקצין החדש של המשרד בו שרתת, ויחד איתו עברתם לשרת בביירות. אחרי שנה את עברת עם יחידתך לאלכסנדריה, שבמצרים, למשך שנתיים.
בתום המלחמה עברתם לעבוד בחיפה, את כמזכירה ואבא בחברת נפט, אך כשהבריטים עזבו את הארץ, התחתנתם ונסעתם לחופש באנגליה.
כוונתכם לחזור לארץ נדחתה עם פרוץ מלחמת השחרור, בתי הזיקוק שסבא עבד בהם נסגרו והוא נשלח ע"י החברה לעבוד בטריפולי שבלבנון, שם נולדנו אני ודיויד.
לאחר-מכן עברנו לגור במפרץ הפרסי, בקטאר, אחרי שסבא נשלח לעבוד גם שם.
במשך כל השנים שמרת על קשר עם המשפחה בארץ ותמיד קינן בך הרצון לחזור.
השנים במפרץ הפרסי היו יפות ואת חידדת את האנגלית שבפיך ובנית קשרים שנמשכו כל השנים.
אחרי 10 שנים המשפחה עברה לאנגליה ואת היית צריכה להתרגל לחיים בסביבה חדשה וזה לא היה קל.
אז התחיל משבר בשל הניגוד שבין רצונך לחזור לארץ לבין רצונו של אבא להישאר, ואת, שלא רצית לעזוב אותו ויתרת והמשכת את חייך באנגליה.
למרות שלא היה לך קל, ניהלת משק בית למופת, דאגת לנו, ויצרת קשרים טובים עם כל שכנייך.
הבית תמיד היה פתוח לכל מי שבא לבקר מהארץ ובכל הזדמנות באנו אנחנו לבקר את קרובינו בישראל ותמיד התקבלנו בחום.
אהבתך לארץ ישראל התבטאה גם בהתעניינות בפוליטיקה שלה, ובכל תכנית רדיו או טלוויזיה, או כתבה בעיתון על האירועים בה, היית מיד מגיבה במכתבים למערכות התקשורת.
במהלך השנים חיזקת את האנגלית בפיך והתחלת לקרוא ספרי היסטוריה וספרות, ולפתור במהירות תשבצים בעיתונים המקומיים.
כשנולדו שרון ואופיר החלו הביקורים שלכם בארץ להיות תכופים יותר וניסית לבנות קשר איתם ככל שאפשר המרחק.
הילדים של דיויד זכו לסבתא קרובה יותר, שתמיד פינקה ונתנה כמה שרק יכלה.
היחסים שלי ושלך לא תמיד היו על מי-מנוחות, אך הבנתי שכל מעשייך נובעים מדאגה לשלומי.
בשנה וחצי האחרונות, אחרי שחזרת לארץ, התראינו כמעט כל יום והתחלנו לסגור מעגל.
ההתלהבות הראשונית שלך מהחזרה ארצה נקטעה חודשיים וחצי אחרי בואך בשל התרופפות בריאותך, אך למרות זאת הספקת לבקר קרובי משפחה וחברים.
נהנית ללכת למועדון הורים ולהכיר שם חברות חדשות ולעשות הכרה עם אנשי הקיבוץ.
להגר בגיל כה מבוגר זה קשה אך היית נחושה בדעתך לחזור ולהיקבר בארץ הקודש.
נפטרת אתמול בבוקר, בשלווה מתוך שנתך, בחדרך בבית-הסיעודי, ללא סבל וכאב, בדיוק כפי שרצית שיקרה.
דיויד הספיק לראותך לפני שבועיים בביקורו פה, ושמחת לראותו ולשמוע מה שלומו ושלום משפחתו.
הוא מאד רצה להיות פה היום להיפרד ממך, ובשמו אני מוסרת לך את אהבתו ותודתו על כל השנים שדאגת לו, להלן לג'אק וללורי, ונפרדת ממך בשמם.
תרזה, גיסתך, אשתו של מרדכי אחיך הבכור, שלא יכלה להגיע בגלל בריאותה, מבקשת למסור את אהבתה, מחבקת אותך ונפרדת ממך לשלום.
אמא, אני נפרדת ממך היום ומקווה שתנוחי בשלום.
ג'ודי
--------------------------------------------------------------------------------
דברי פרידה / נחמה חסון
דברי פרידה לשושנה ליטל לבית חסון מפי נחמה חסון, גיסתה של שושנה, אשת אחיה משה חסון ז"ל
שושנה יקרה, בת לאחת המשפחות הותיקות בארצנו. משפחה שהתנחלה בעזה אחרי גירוש ספרד. ברבות השנים, החל מהמאה ה- 18, חיה המשפחה בחברון, בה נולדת. באתי היום להביע הוקרה הערכה ותודה לך בשם משה ז"ל, אחיך, ובשמי.
את, שושנה, כנערה צעירה, ליווית את משה בילדותו. כילד בן ארבע השכלת בתבונתך להצילו מידי רוצחים במאורעות עשרים ותשע. בהמשך הדרך, ואתם פליטים בירושלים, משה כתלמיד בית הספר, פתחת בפניו אופקים והקנית לו כלים ללמידה שאכן נשאו פרי מבורך ברבות השנים.
מצער, כי דווקא בעידן התחייה הלאומית, נאלצת לגלות ממולדתך.
נפגשנו פעמים רבות בביתך באנגליה, בו זיכית אותנו, את ילדינו וקרובינו באירוח לבבי למופת.
בשיחותינו עמך חשנו בקשר הנפשי העמוק שפעם בך לארץ ולצימאונך הבלתי נדלה לדעת על כל המתרחש כאן, ובמיוחד לספר התנ"ך שהיה עבורך יסוד בתרבותנו. היית נוהגת לאזכר, לצטט פסוקים שלמים ותמיד רלוונטיים לנושאים האקטואליים.
נעמת לי, שושנה יקירתי, הן כאדם והן כגיסתך. צר לי כי בשל מצב בריאותך לא זכית למצות שאיפותייך עם שובך למולדת, אל ג'ודי בתך ואל משפחתך.
זכרך היקר יהיה שמור לעד בקרב בני משפחתי ובקרבי.
נוחי בשלווה על משכבך כאן בארץ מולדתך.
--------------------------------------------------------------------------------
סבתא
היום את מובאת למנוחת עולמים, לקבורה בארץ הקודש, הארץ בה נולדת וכל-כך אהבת.
למרות שרב חייך גרת הרחק מכאן, ליבך תמיד היה שייך לישראל.
לאחר מותו של סבא, עלית חזרה ארצה, ולצד השמחה שחזרת לחיק משפחתך, לא היה לך קל להתרגל למקום חדש שמעכשיו היה צריך להיקרא בית.
בשנה וחצי האחרונות של חייך עשינו, אני ואת, מעין הכרות מחודשת, כיוון שהקשר בינינו היה רב השנים בשלט רחוק: אנחנו פה ואת וסבא באנגליה.
כנערה, הייתי מתכתבת איתך במשך שנים במכתבים, ובאחת השיחות שלנו פה הזכרת לי אותם, ובגאווה סיפרת ששמרת את כולם.
בשיחה אחרת שלנו בבית הסיעודי, ביקשתי ממך לספר לי שוב על ילדותך בחברון, וכיצד את ומשפחתך שרדתם את פרעות הערבים ביהודים, ואת, עם זיכרון מדהים לעבר, לא החסרת אף פרט בסיפור, כאילו חווית הכל מחדש.
דאגת להראות לי את כל התמונות שהבאת איתך מאנגליה, ולספר את הסיפורים שמאחורי חלק מהם, והעיניים שלך נצצו מאושר, אך גם היו מלאות געגועים לסבא ולתקופה שכבר לא תחזור.
למרות ההידרדרות שחלה במצבך, זכית להגיע ליום חתונתי כשאת ערה למה שקורה סביבך,וזה עשה את שתינו מאושרות. מאז נחלשת עוד ועוד, אך בכל ביקור שלי ראיתי כיצד את מזהה אותי, מנסה בכוח לדבר ולשאול שאלות, וכשהיה לך קשה פשוט שתקת והבטת בי. ביום שישי האחרון באתי לבקר אותך ובדיעבד זו היתה הפרידה שלי ממך.
את שכבת ללא כוחות, אך שוב היה לך את אותו מבט של הבנה והכרה שאני לידך.
עכשיו, אחרי 90 שנה של חיים מלאים, את נחה בשלווה, משאירה אחרייך את הסיפורים והזיכרונות.
בשבילי תמיד תהיי הסבתא שלבושה בשמלות מוקפדות, עם שיער בתסרוקת שדמתה בעיני לזו של מלכת אנגליה, אצילית, חזקה, עקשנית ועצמאית, ויותר מכל - אישה שהיא זבת חלב ודבש בכל רמ"ח איבריה.
את מצטרפת עכשיו לסבא, שהלך איתך כמעט עד סוף הדרך, והייתם חלק בלתי נפרד זה מזו. תמסרי לו את אהבתנו וחבקי אותו חזק גם בשבילנו, כי לא הייתה לנו הזדמנות להיפרד ממנו, ונוחו שניכם בשלום.
אוהבת ומחבקת,
שרון, בשם נכדייך
--------------------------------------------------------------------------------
פרידה / פנינה לינדר
בסוף שנות ה-80 ביליתי שני קיצים באנגליה-באוניברסיטת רדינג, ללימודי התואר השני, רחוקה מהמשפחה ומהבית, במגורים של פנימייה אוניברסיטאית והרגשת זרות וניכור.
ליד רדינג יש עיירה בשם אירלי, ושם בבית קטן ונחמד עם גינת ירקות ופרחים, חיו בוב ושושנה ליטל ,הוריה של ג'ודי. מהר מאד נוצר קשר בינינו וביתם הפך לביתי בניכר.
כמעט מידי יום ראשון היו באים לקחת אותי לביתם, לארוחה טעימה, לטיול, ובעיקר להרגשת בית; ושושנה כה שמחה להזדמנות לדבר עברית. הם גם הזמינו את חברתי, הישראלית השנייה שהשתתפה בקורס זה. יחד בילינו סופי שבוע נעימים וחמימים בארץ רחוקה. שושנה אהבה לספר על ילדותה בחברון ועל קורות משפחתה בארץ, ובדבריה הרגשתי אצלה געגועים למולדת. אני אסירת תודה על הנתינה של שושנה בתקופה זו. תודה ושוב תודה.
והנה שבת הביתה. נוחי בשלום, שושנה.
פנינה לינדר.
--------------------------------------------------------------------------------
בשדמות בית לחם/ אבא אשר שפירא
בשדמות בית לחם בדרך אפרתה,
עלי קבר קדומים תאבל מצבת
ובבוא חצות לילה מארץ עיפתה,
תעלה יפת מראה, בית קברה עוזבת,
אל ירדן מזרחה דומם צועדת.