אבא / אורן, עמרי ועוזיא.

אבא נולד בצ'רנוביץ' שבצפון רומניה, בשנת 1924. כשהיה בן 4 התייתם מאמו, ומכיוון שאביו נישא בשנית, גידלה אותו אחות אמו, דודה נונה, שאימצה אותו כבן. הדודה היתה ציונית נלהבת, שלחה את אבא ללימודי עברית, ואחרי עליית היטלר לשלטון עלתה עם בעלה ואבא לישראל והשתקעה בבית שקנתה מבעוד מועד בתל אביב.
אביו, שנשאר ברומניה, תכנן לעלות ארצה אחריו אך הוגלה למחנה עבודה בטרנסניסטריה. שם נרצח ביום השחרור של המחנה מאש שנורתה על ידי הגרמנים הנסים על נפשם, בהתקרב הצבא הרוסי המשחרר.
בארץ נכנס אבא, ילד בן 11, כתלמיד מן המניין לגימנסיה הרצליה והחל בפעילות בתנועת הצופים, בשבט הצופים הקשישים.
בקיץ 1942, מייד בסיום הלימודים בגימנסיה, הצטרף אבא לפלמ"ח, שם הוצב בפלוגה ד'. לאחר שנה, בעקבות מחלה, נאלץ לעזוב ופנה ללימודי הוראה בסמינר הקיבוצים.
משם נקרא ע"י הסוכנות היהודית לנהל את המכון למדריכי חו"ל בירושלים, ושם, בשנת 1949, גם פגש את אמא, שנשלחה על ידי השומר הצעיר בארצות הברית ללמוד במכון.
הרומן האסור בין המדריך הגבוה, היפה והנערץ - איש מפא"י - וחניכתו התפתח, למורת רוחה של הנהגת השומר הצעיר בארץ, שדרשה להפסיק את החברות לאלתר.
לאחר שנה, חזרה אמא לארה"ב למלא את התחייבותה בהדרכה ואבא הצטרף אליה לאחר מספר חודשים, שם גם נישאו. אבא למד באוניברסיטת קולומביה לתואר שני בהיסטוריה של המזרח העתיק ובקיץ 1953, עם סיום לימודיו, חזרו שניהם ארצה. אבא החל ללמד בסמינר באורנים, וביחד החלו לחשוב על חיים בקיבוץ.
מכיוון שאבא היה קשור לחבורת הצופים א', היה אך טבעי שבחרו במעגן מיכאל, בעידודם של חברו הטוב מהגימנסיה, אהרל'ה פלד, וחניכו ג'וני בירן.
בהפסקות מהוראתו בסמינר הקיבוצים ניהל במשך שנה את בית הספר המקומי בקיבוץ ועבד שנה נוספת בחדר האוכל.
אצל החברים ראה כלים ומוצגים עתיקים שנשלו מן הים ברשתות הדיג. המפגש עם העתיקות ריתק אותו והוא ריכז אותן בחושה שהוכרזה כמוזיאון העתיקות המקומי, והפכה למעשה למוזיאון הראשון בארץ לעתיקות תת-ימיות.
אבא חיפש צוללנים שיעבדו אתו, ויוחאי בן נון, שהיה אז מפקד השייטת, המליץ לו על חבורה נהדרת של יוצאי השייטת, שחיפשה להמשיך ולצלול גם באזרחות. הם נענו בשמחה לקריאתו של אבא וביחד חקרו וסקרו את אוצרות הים בעכו, בעתלית, בקיסריה ועוד. בשנת 1959 ייסד אתם את האגודה לארכיאולוגיה תת-ימית, כאשר בין המשתתפים בפעילויות השונות היו גם חברים ממעגן מיכאל.
קשרים נוצרו עם מומחים וחוקרים בעלי שם עולמי, ובעקבות כך יצא אבא עם כל משפחתנו לבוסטון, שם כתב את עבודת הדוקטורט.
כשחזרנו, הקים וייסד את המכון ללימודי ים ואת החוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה, בה לימד כמרצה בכיר עד צאתו לפנסיה.
בשנת 1985, בזמן ששהה אבא במשלחת חפירות בסרדיניה בעניין התפשטות התרבות הימית הפניקית, קיבל הודעה מהארץ שבחוף מעגן-מיכאל נמצאו שרידי ספינה עתיקה. בהמשך הסתבר שהיתה זו ספינה פניקית שטבעה בחופנו ונשתמרה באופן יוצא מן הכלל; כך שבצרוף מקרים נדיר ולאחר שנים רבות של עיסוק בתחום, נתגלו דווקא ב"חצר הבית", במקום שבו התחילה הארכיאולוגיה הימית בארץ, ממצאים נדירים: ספינה שהפכה לשם דבר בקנה מידה עולמי ושידועה עד היום בקרב בעלי המקצוע בשם "הספינה ממעגן מיכאל".
מבחינתו של אבא היתה זו סגירת מעגל. הספינה, הספרים שיצאו אודותיה והמוזיאון שהוקם לטובת שימורה, העסיקו, מילאו וריגשו אותו עד השנים האחרונות לחייו.
הי פאפ, דוק...אבא!

הייתי איתך אתמול כאשר נשמת את נשימותיך האחרונות. מאז לא מפסיקות לרצד במוחי עשרות מתמונות חייך... חיינו.

תמונה א': אני בן 7 או 8... יושב בקבינה של טנדר הוויליס של האגודה... יורדים לחוף בטנטורה, קסריה או עכו.
אתה, זקוף, גבוה, צועד בצעדיך הכל כך גדולים בחול החם ואני אחריך. מסביבך מתכנסים חבריך הטובים שנראו לי אז כמו ענקי הדור. ואתה יודע מה? עד היום הם נראים לי כאלו... החבר'ה מהשייטת, חבורה שאין עליה. ואתה במרכזה. סוחף אותם להרפתקה חדשה.

תמונה ב': אתה חוזר ממשלחת חפירות או קונגרס בבולסינה, ספרד, ארה"ב או סרדיניה. איש העולם הגדול. חליפה,עניבה, סיפורים על נופים קסומים ושמות כמו ז'אק קוסטו ודומא, לינק, ריינס, בוב מרקס אג'רטון ופרנק כרוס... נבחרת החלומות של המחקר התת-ימי. ואתה... אחד מהם.

תמונה ג': אתה בין כתלי האקדמיה... שייך ולא שייך. עוף מוזר במגדל השן אבל כל כך קשור. דוחף, סוחף, מקים ויוצר יש מאין. הופך כל חזון למציאות. ושוב לידך ואיתך הכי טובים שאפשר - אבנר ושרה, יאק, דגן, עפרה, נדב...
ואנחנו, עמרי, עוזיא ואני, משתאים שוב ושוב מהיכולת שלך להדביק את כולם בעשייה המחקרית. ושוב חוזר אלינו המשפט שכתב לך דב שפיר, ממפקדי העבר של השייטת : "רק משוגע לדבר משיג דבר". ואתה... משיג... ומשיג... ומשיג.
ואנחנו שנינו צוללים בסרדיניה... ואתה שם במצולות מצביע בהתרגשות על איזו ערמת אבנים מכוסה אצות... שיותר מאוחר על סיפון הספינה תתאר לי בדייקנות שהערמה הנ"ל אינה אלא הפתח הדרום-מזרחי של נמל מהמאה ה-4 לפנה"ס. ואני לתומי חשבתי שזו סתם ערמה...
ובחוף שלנו לאחר כמה ימים. שוב ערמה וחתיכת עץ רקוב... ושוב אתה מפליג בתיאורים על ממצא היסטורי, ואנחנו צוחקים עליך ואומרים לך שלא כדאי להתרגש יתר על המידה משום שעוד מעט תמצא את מנוע הג'ונסון 4 כ"ס החלוד ותראה שמדובר בחסקה של דייגים מגי'סר.
כן, אותה חסקה שהפכה להיות מפעל חייך, ולנו בת משפחה נוספת ב- 20 השנים האחרונות...

תמונה ד': בנסיעה משפחתית – המשפחה המזמרת. כולם במנגינה ואתה... אף פעם לא. אבל הקול העמוק והחם מכפר על כל הזיופים... ושיריך שהפכו לנכסי צאן ברזל ברפרטואר שלנו ושל בנינו... הקול שהפך להיות מזוהה יותר מכל עם קינת דוד בערב יום הזכרון ומתוך לזלמן מזמור בטקסים בבית הקברות, מהדהד בצלילותו.

תמונה ה': אתה ואמא! אמא ואתה! כל כך משלימים. כל כך אוהבים. היא כל כך שלך ואתה כולך שלה.
ואתה עם כולנו בשבת בבוקר. שוקד על סלט האבוקדו שתמרי לא תחליף אותו בעד שום מאכל אחר בעולם או על סלט הירקות הקצוץ דק כל כך (לפעמים עם כמות נדיבה מדי של מלח...)
והשפה האלישית הכל כך ייחודית... "קטשיפורה"... "שמוייטיפונה" ו"בן נעוות המרדות..."

ואז שוב תמונה א'. אבא שזוף, זקוף, צועד בחול החם ואני יחף איתך ולידך... והמסך יורד...

תמיד אומרים שעכשיו זה הזמן של המת להצטרף לאהובים אי שם במרום. ואם זה באמת כך אתה בטח כבר זכית לחיבוק חם מסבא שמואל ומדודה נונה... טרודה אחותך היחידה קוראת אלישק'ה ונופלת על צווארך... אתה בוודאי כבר מתווכח שוב עם אבנר על איזה אבן שאולי היתה פעם חלק פינתי ממזח פיניקי. והרולד אג'רטון מחייך אליך את חיוכו הטוב ומנסה שוב להסביר לך איך עובד האקו-סאונדר.
ואנחנו. כאן למטה... שמחים שטוב לך שם. אבל כל כך, כל כך מתגעגעים כבר...
אוהבים עד אין קץ, כולנו.

אמא – האהבה והמסירות שלך. הכוחות הבלתי אפשריים, יכולת ההכלה והנתינה שלך הם נמל הבית האמיתי של אבא. משם תמיד יצא ולשם תמיד חזר.

--------------------------------------------------------------------------------

אישי, רעי, אבאל'ה / פנינה

איך נפרדים משנים רבות של יחד שהיו מנת חלקנו, שנים מלאות חוויות מעשירות נפש ורוח.
הענקת לי את היקר מכל - את בנינו הטובים והיפים, את משפחתנו האהובה. הענקת לי חיים עשירים בעלי תוכן,
עניין וחברות. הפגשת אותי עם עולמות, אנשים מעניינים ונופים מרהיבים.
הענקת לי את עצמך. תודה עבור היותך אתה.
בחיים סחבת אחריך רבים למעשיך כרוח סערה, אך בלכתך היתה נסוכה על פניך שלווה ונפרדת מאיתנו ללא ייסורים,
ובכך נחמתנו.
אהבתי, אוהבת ואזכור.

--------------------------------------------------------------------------------
 
סבא / נכדה שלך ליאור

סבא
בן 12 הפלגת הביתה, לכאן
על הספינה מן הים
גם כשבגרת, ואם רחוק הלכת
חזרת לכאן, אל החול החם

סיפרת לי לפני השינה
על חיים אחרים לפני שנים
ואיך עוד בת"א הקטנה
היית חניך ומדריך וראש הצופים

משברי כדים יצרת עולם
ואהבת אותנו יותר מהכל
בין גגות הקיבוץ נושבת עכשיו
רוח ים ללא קול

אני הייתי המיידלע שלך
אך הסיפורים עכשיו זיכרון אחר
בין השברים גועש הים
רק יום עבר ואתה לי סבא,
כ"כ חסר..!

--------------------------------------------------------------------------------
 
דברים שנשא בהלוויה חיא אידלמן מ"חבורת צוללני השייטת"

אלישע, בייחודך המופלא, ביכולתך הבלתי מושגת,
עם פנינה במיטבה – תפארתה כמשענת,
הביאו ליצירה שאולי אין לה אחרת.
יצירת "הארכיאולוגיה התת מימית",
מאפס תחילתה – לאיגרא רמה מקומה.
באו התקבצו מכל קצווי ארץ, ביחידים, בקבוצות, ונהיו בזכותך
לחבורת בני אנוש מאוחדת, מיוחדת, גדושת אהבה ושמחת חיים, מתנדבים לעשייה בחברותא.
כי יש סביבנו פריחה נינוחה,
כי יש לנו רוחות ים מתנגנות עריבות לשמיעה,
כי יש לנו אותה אגדה מופלאה וטובה,
המשייטת על גבול מציאות ודימיון, לחיות איתה.
והיצירה הזו בזכותכם פנינה ואלישע שלנו, ואתם ראויים
שתהייה בלבכם צהלה, כי אכן זכיתם בגדול, בממש.
וזכיתם לא בכדי, "ואין זו מילטא זוטרא".

עברנו (אתה ואני) מאז שני דורות כמעט.
זה החל בברית לא כתובה של שותפות נאמנה, בידיעה שזה נרקם
ונירתם מטוב ועד רע, עם רגש רעות שכמוהו ביין משומר.
חיינו בדו-קיום, כל אחד במסלולו, על פי דרכו, בביתו, שמחים על הביחד.
ניבלעים בהווית מיפגש שתוכנו ענין רב, חיפוש אישי, עידוד הדדי.
ואתה אלישע, איש חזון וחלום, כמו שאמר ג'ורג' ברנרד שואו, חזרת לי ואמרת:
"אתה רואה דברים ושואל – מדוע?
אבל אני חולם דברים שלא היו ושואל – מדוע לא?.."
והדיבור היה בינינו תמיד קרוב מאד, קרוב לב, מבלי צורך במסכה,
כי כל אחד מאתנו צריך לשמור על מה שהוא עצמו ועל רעהו כבן בריתו.
והיו גם כל מיני דברים, כמו שקורה בין אנשים, טובים וגם פחות טובים.
אבל עמדו לנו לרשותנו נשמות רגישות של מתחשבים. וכשהתנגנה חריקה והיה גם לפעמים
כאב אישי, פשוט באה לנו האהבה מבפנים כחזקה על חלשים,
השתלטה וטרפה מחדש את הקלפים ופסקה: מה טוב לכם, כי כן
שניכם מנצחים! ואמנם במקום הזה, במפגש המיוחד לתחום העשייה הזו, המיוחדת בטיבה,
נמצאה לידידות שביננו שעתה היפה!
אז מלילי וממני, בשעה זו של פרידה,
כשהחמה כמעט נושקת לים,
דע, כי אהבנוך כשלך.

 
--------------------------------------------------------------------------------
 
אלישע יקר, מכולנו, הסגל, הצוות והסטודנטים

כולנו היינו בניו. בעיקר הדור שלי שמתוכו צמח דור מרצים בחוג, אנשי רשות העתיקות ככלל ורשות העתיקות ענף ים בפרט, אוצרי מוזיאונים ובהם המוזיאון הימי הלאומי – כולם היו בניו.
אלישע, האיש שהגה את החוג והמכון, חלם ים ומחקר רב תחומי, והיו בו העוצמות להיות גם מראשוני המקימים בפועל. אלישע, שגם זכה לראות בפריחתם בהמשך.
החוג שאמור היה להיפתח באוקטובר 1973 נפתח רק בסמסטר ב' של אותה שנה בגלל המלחמה הנוראה ההיא. בחודשים שעד פתיחת הלימודים נסעתי איתו ברחבי הצפון לבקר סטודנטים פצועים – מהחוג ומהאוניברסיטה. פעלתן, לא יכול לשבת ללא עשייה, מלא רגש ורגישות ואכפתיות. אלישע, שגם 35 שנה אחרי – נשאר בתודעתי אותו אלישע חם ואוהב ואכפתי. שידע לטפח את דור ההמשך, ובראשו את פרופ. אבנר רבן המנוח ואחר כך את כולנו. שבעקבות מחקריו אנו חוזרים כיום לעכו ולעתלית, לקיסריה, ואכזיב: אלישע, שעד לאחרונה ביקר בחפירות בדור עם עוגה מפנינה. שעד לתקופה האחרונה עוד הגיע לאוניברסיטה: למוזיאון הספינה ממעגן מיכאל, לסמינרים בחוג, לאירועים. תמיד שומר עלינו מלמעלה, מקפיד להיות בעניינים. דואג, נוזף, מחבק – אכפתי.
הייתי כאן, בסביבתו, במשך כל השנים הארוכות האלה: בהפלגות של החוג, כולל בזו בה הבאנו הביתה, למעגן מיכאל, את ארונו של יוסל'ה דרור שהצטרף אלינו להפלגה בסיציליה ונפל אל מותו בהר הגעש סטרומבולי. הדברים שנשא בספינה עם ערב, לאחר שהורדה גופתו של יוסל'ה, חברו האישי וחבר לדרך עדיין מצלצלים באוזני. ראיתי אותו בחפירות ובעיקר בחפירת הספינה ממעגן מיכאל שכמו בסיפורים, נמצאה אחרי שנים רבות של מחקר בכל הים התיכון (כולל בסרדיניה), כאן בחוף הים של הבית הכי בית שלו. ראיתי אותו בשלבי השימור, השחזור והצגת הספינה ממעגן מיכאל. ואתה תראה אלישע: אנחנו עוד נבנה את הרפליקה של הספינה ממעגן מיכאל, שעליה כה חלמת, ונפליג בה בים התיכון.
ולכן נראה שמעולם לא היה נכון יותר ואקטואלי יותר שירו של נתן אלתרמן מהטור השביעי, (עם מעט שינויים משלי):

עננים על ראשינו אך הרוח איתן אלישע,
המלאכה נעשית חי שמיים
נרים כוס קפיטן של ברכה קפיטן
עוד נשוב נפגש על המים

אלמונית קפיטן היא הדרך הזו
ובלויידים אינה מפורסמת
אך אם אין היא כיום רשומה במפות,
בהיסטוריה, אלישע, וודאי היא נרשמת

אלישע יקר,
אתה היית דור המייסדים ועלינו נותרה המלאכה להמשיך. ואנחנו כאן, ממשיכים, בהרבה גאווה ובהרבה תקווה שאכן "אל הילד הזה התפללת".

החוג לציוויליזציות ימיות ומכון רקאנטי ללימודי ים
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
אחי אלישע, פיני עופר.

באתי לאמור לך כמה מילות פרידה, גם בשם עליזה.
הכרנו לפני כ- 65 שנים תוך פעילות בתנועת הצופים. אתה היית "בכיר" יותר, מדריך מוכר ומוערך בתל אביב ואני צופה "זוטר" בחיפה. אבל דומני שמן הרגע הראשון נוצרה בינינו, מה שנקרא היום, "כימיה". נתקשרה בינינו ידידות, רעות, קרבה ואחווה, ואלה התעצמו עם הזמן.
אפשר שהוסיף לכך גם הדמיון הפיזי שהיה בינינו במראה הפנים ובצבע השער. היו רבים שחשבו שאנו אחים וכשנשאלנו על כך לא הכחשנו את הדבר. דומני שעוד היום ישנם הסבורים כך. אכן, כשהצגנו עצמנו כאחים לא רימינו איש כי כך אמנם חשנו.
לא באתי לדבר על פועלך ומעשיך. זאת היטיבו לעשות הדוברים שקדמו לי. באתי להודות לך על שנים רבות של רעות, קרבת נפש ואחווה.
היה שלום!
נעמת לי מאד, אחי אלישע. 

--------------------------------------------------------------------------------
 
הי, אבא /דברים של אורן ביום השבעה

מתוך דברים של אורן שנאמרו על הקבר בסיום השבעה
שבוע בדיוק עבר מאז נשמת את נשימתך האחרונה.
יצאנו אנחנו למסע שורשים ארוך יחד עם כל חבריך ואוהביך.
ביקרנו איתם יחד בכל מחוזותיך.
נפעמנו איתם יחד מכל מעשיך.
אהבנו איתם יחד את כל מה שהיית להם ובעיקר לנו.
85 שנה אבא, זה לא מעט להכניס בשבוע.
ועוד 85 שנה שלך, של חייך הכל כך עשירים וכל כך מעשירים.

במסע הזה אבא, הרגשנו אותך בכל צעד ושעל. היית איתנו בכל סיפור והרפתקאה.
עיתים נחנקנו מעצב ועיתים נשכבנו מצחוק מסיפורים וזכרונות.
התגאינו מדברי האהבה של חבריך והתרגשנו מהברק בעיניה של אמא בכל פעם שדברה עליך.

רק דבר אחד היה כל כך חסר לנו ... הנוכחות הפיזית שלך...הקול..החיבוק החם.. ולחיצת היד, הנשיקה הקטנה לאמא והמבט האוהב לנכדיך... כל הדברים הקטנים האלו שהם באמת בסופו של דבר חשובים ויקרים לנו אלף מונים מכל ספינה טרופה או נמל שקוע.
הדברים שהם רק שלנו ושלך.. שהיו ויישארו כך לעולם.
מתגעגעים אליך אבא כל כך ומבטיחים לך שנשמור על אמא בדיוק כפי שאתה היית עושה.
אוהבים אותך כל כך.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה
בן---אורן לינדר