קורות חייו
אלברט בא אלינו בקיץ 1949, אחרי מלחמת השחרור, יחד עם קבוצת מח"ל, אולם לא כאחד מהם היה. מהיום הראשון להיותו אתנו, התערה בחברתנו, בלי שפה, בלי הכרת הקיבוץ ודרכו, מצא את דרכו אל ליבות החברים. היה זה ברחובות - כאשר ישבנו בשבת אחה"צ על הדשא לפני אחד החדרים, ושמענו תקליטים, הוא הצטרף לחבורה בשקט, מקטרתו בפיו, ובמהרה נהפך לחלק מהנוף החברתי שלנו. אהוב ומקובל על כולם. לא קלה הייתה דרכו של אלברט אתנו. רבים היו לבטיו לארכה של הדרך, בחן כל צעד מדרכו, לאור מצפונו שלא ידע רחמים, ולא הרשה לו מעולם, ללכת בדרך הקלה והנוחה.
יחד עם חבריו לגרעין, עזב את משקנו בדרכו דרך כברי, נען, להתיישבות בכיסופים.
הוא הלך למרות שהרגיש שפה ביתו. לא מתוך רצון עזב אותנו, אלא שלא מצא לו שקט, עד שניסה את הדרך הקשה בה הלכו חבריו. רבות נפתל, עם הליכה זו ובאחד ממכתביו הראשונים כתב: "אילו עשיתי את רצוני הייתי חבר ב"הצופים" זה זמן רב, ניסיתי לשכנע את הגרעין לשנות דעתו ולדחות את הליכתו, אולם רצוני שתדעי, שכמה שאני מכיר יותר את כברי, אני אוהבה יותר... אבל איך שהוא אין זה אותו הדבר, אני מרגיש כאילו עזבתי את ביתי". רק הלך מאתנו פחות משנה לאחר בואו וכעבור חדשים מספר חזר אלינו - כדי לבנות כאן את ביתו.
שגרת היום-יום, אינה מותירה לנו פנאי רב להיעצר, ולהסתכל אחורנית, אך לעתים צצים ועולים הזיכרונות שברים שברים וקשה לאחדם לתמונה שלמה. והנה, נזכרת אני באותו ערב פסח, כאשר חולקו מקלטי הרדיו הראשונים לחדרים, אלה שגאלו אותנו, מהעברת מקלטים מחדר לחדר. אלברט הזמינני לחדרו לשתות לכבוד המאורע.
כמה שמח להישג הגדול, מה גאה היה על המבצע, שלו חלק נכבד בו, ובחדרו מקלט עלוב ושבור שלא היה יאה להכניסו לאף חדר.
כזה היה אלברט - צנוע ועניו, מלא אהבה ודאגה לזולת.
שש שנים עברו מאז שעזב אותנו. שש שנים פרק זמן גדול הם בחיינו - משקנו גדל והתפתח. מילדינו גדלו, ובכורינו עומדים על סף הבגרות. רבים הם החברים והילדים שאינם מכירים את אלברט, ורבים מילדינו שכחו אותו. אותם ילדים שבהיותם פעוטים, הניף אותם באוויר, בחיוך כה טוב ובאהבה כה רבה, אותם ילדים שלא יכול לעבור ליד חצרם - בדרכו לחשמליה, או ממנה - מבלי להתעכב, לקרוץ לעומתם ולשעשע אותם, אף עם רק לרגע קט. גדלו וממלאים את כתות ביה"ס,
ופעוטים אחרים מתרוצצים במקומם בחצרות, מבלי לקרוא עוד אחריו, בשפתם העילגת התינוקית, "ארבט".
יהי זכרו ברוך.