שוקי אהובי /ליאור
שוקי אהובי
שוקי אבא נפלא למירבי,יעלי ודבורה
גיבור שלנו
שלוש עשרה שנים אנחנו ביחד
שלוש עשרה שנים שכולן אהבה גדולה.
שנים עשירות ומלאות בעשייה ולמידה.
איבדנו אותך.
המחלה הארורה ניצחה את הגוף היפה שבגד,
אבל היא לא ניצחה את הרוח שלך.
שוקי איש מאמין בעצמו, באדם, בקיבוץ המשתנה ובמדינה הציונית.
איש מבריק, ברוך כשרונות
היית שליח של עצמך ושל רבים אחרים
בקיבוץ, בארץ ובעולם.
אני אוהבת אותך גיבור שלי, יפה שלי, אהבת חיי.
מרוחך הבלתי מנוצחת אנחנו לעולם לא נפרדים.
החיוך שלך איתנו בתוכנו – באשר נהיה, אהוב שלי.
אבא של מירבי, יעלי ודבורה.
--------------------------------------------------------------------------------
שוקי שלנו / המשפחה
שוקי שלנו,
איך יכול להיות שבכל מקום הנך ואתה אינך?
ב-44 שנה עשית כל כך הרבה. קורותיך בגרעין עודד, חובלים, לימודי הנדסה, מזכיר ושליח- מרשימות כל כך ועוד מעשים רבים היו לפניך.
השגת והשפעת לאורך כל הדרך, עם השכל, האידיאל והרצון.
היית הבן הבכור במשפחה ומקור גאווה. לאחים היית חבר, שותף ומוביל.
חשנו את השמחה והאושר במשפחתך החדשה שבנית באהבה, שקדנות והשקעה יחד עם ליאור. שמחתכם עם הבנות הייתה לשמחתנו.
ליווינו אותך בשלשת החודשים האחרונים. כן, רק שלושה חודשים היה המסע מכאיב הלב. אתה התמודדת כמו תמיד בשכל, ברצון עז לחיות, בשקט אצילי ובכבוד רב כלפי כל הסובבים אותך – הכל כאשר הגוף בגד בך ולקח מאיתנו בן, בעל, אח וחבר.
השאלות מהדהדות בראש ובלב. מדוע ואיך יכול להיות? לא היו תשובות, אין היום תשובות ולא יהיו בעתיד. כל כך אכזרי ומפחיד שאין ביכולתנו להשיב.
כשחזרתם משליחות מוצלחת ביותר בברזיל, הודעת שנוטעים על יד הבית עצים. זה ביטוי לשורשים ולבית. תמיד אצלך החזון והמעשה היו שזורים. אנחנו בני משפחתך ניצבים לשמור על כל מה שהשארת עמנו כמו שהיית עושה: באהבה, במסירות ובעוד אהבה.
אתמול הרוח נשבה חזק, הים סער והשמיים בכו. לא רק השמיים בכו. היום השמש חמה, הים הכחול נרגע והכרמל באופק. כאן ביתך וכאן משפחתך.
תנוח שוקי. רוחך עמנו כאן בבית ובלב לנצח.
באהבה ובעצב,
המשפחה
--------------------------------------------------------------------------------
דברים שנאמרו בהלוויה על ידי יוסף בצון
המרחם על כל בריותיו הוא יחוס ויחמול וירחם על נפשו, רוחו ונשמתו של חתני יהושע שוקי, בן זהבה ויצחק לרך..
רוח אדוני תניחנו בגן עדן.
האזינו יושבי חלד היום יום שישי ד' בכסלו שנת תשס"א הצטרף אליכם חתני יהושע, שהוא היה עטרת ראשי ומאור עיני. תמונתך וזיכרונך לא ימחו לעולם מעיני וזכרוני.
שוקי, 13 שנים הכרתי אותך, ואלו השנים היפות בחיי למרות שנעדרת אתה ומשפחתך מהארץ לשנתיים וחצי בשליחות לברזיל בדרום אמריקה.
לא החסרתי שבת שלא התקשרתי אתכם, כי אהבתי לשמוע את קולכם, וגם דאגתי לכם, ובמיוחד לך שטסת הרבה ולא השארת פינה בברזיל הגדולה מצפון לדרום וממזרח למערב כדי להעלות יהודים ארצה. הקמת מחנות לילדי היהודים במקומות נידחים, ולא התחשבת בבריאותך ונוחיותך. טסתם לבוליביה פרו וארגנטינה ובליל ראש השנה לפני האחרון לא שכחתם לצלצל אלי מבואנוס איירס כדי לאחל לנו שנה טובה.
שוקי יקירי, אשתך והוריך סיפרו לי שהקיבוץ לא חסך ממך כל טיפול, ולא התחשב בהוצאות, ועל זה תודתי נתונה לכל משפחת קיבוץ מעגן מיכאל. אבל למרות הכל המחלה הממאירה הכריעה אותך.
לשוקי ולי היו הרבה שיחות וזכור לי שבאחת השיחות סיפרתי לך – שעם עלייתי ארצה בעונת הקטיף בשנת 45 התאכסנתי אני ועוד 10 חברים בקבוצת הכשרה בפרדס חנה שנקראה אז קבוצת הצופים ב' ולאחר מכן עלו למעגן מיכאל. מהחברים שהיו שמה אני זוכר רק את החבר שלמה הלל. במשך השיחה אמרתי לך שהתחלתי את חיי בארץ בקבוצת מעגן מיכאל ועם בו זמני אני מבקש שתקבור אותי בבית הקברות של מעגן מיכאל. והבטחת שתעשה זאת. והיום לצערי הרב ולמגינת לבי, אני מביא אותך לקבורה לפני.
כולי תקווה שתהיה נשמתי ראויה לשכון עם נשמת חתני שנקבר כאן ועם שאר החברים הקבורים פה.
יהושע יקירי – נעמת לי מאוד, ומאוד מאוד קשה עלי פרידתך – אבל השארת לכולנו נחמה גדולה בשלושת בנותיך. אני בטוח ומכיר את בתי ליאורה שתהיה חזקה בגידול הבנות לתפארת.
אני מבקש מריבון העולמים שיאזין לקול תחנוני ויקבל תפילתי ברוב רחמיו וחסדיו ותהיה נשמתך מנוחה נכונה בישיבה עליונה במעלה קדושים וטהורים וילווה אליך השלום ועל משכבך יבוא שלום עליך ועל כל בני ישראל השוכבים עמך בכל הרחמים והסליחות וכן יהי רצון ונאמר אמן.
ולסיום אני אומר לאשתו, בנותיו, הוריו, אחיו, אחותו וחמותו, שימחה אלוהים דמעה מעל פניכם, ונאמר כאיש אשר אמו תנחמו כן אנוכי אנחמכם, ובירושלים תנחמו וזכותו תגן עלינו אמן.
ואתה אדוני, ברחמיך הרבים, אל שדי תאמר לצרותינו די – אנא אדוני מלטה המחנה הנשאר לפליטה, וקרא אליה את הקריאה על הגאולה כי אין זולתך לגאול ולקבץ שה פזורה ובמהרה, ויבוא לציון גואל ונקומה ונעלה בית-אל, אמן כן יהי רצון.
יהיה זכרך ברוך.
יוסף בצון (אבא של ליאור)
--------------------------------------------------------------------------------
בן כתה יקר / עמי דנא
בן כתה יקר
בעצם הייתי צריך להגיד "מנהיג" או "מלך" כתה יקר, כי כזה היית, אבל כידוע ב"שחפית" לא היו מנהיגים או מלכים. היינו, ואתה בראש, כתה של ילדים טובים, צנועים, בישנים ולא ממש בולטים בשטח. "סבונים" כינו אותנו ורק אחרי שנים הבנו שיש בנו כמו, ואף יותר, מכל ה"הו-הא" שהיו בכתות אחרות, אלא שעשינו את הדברים בשקט וענווה, באחווה ושיתוף פעולה ולא במלחמות ושררה.
כזה בדיוק היית אתה שוקי. בלי "דאווין", בלי פקודות וצעקות, בלי יהירות ורושם אלא ברוגע ורציונל הובלת אותנו ואת כל מי שהיה סביבך קדימה, ובכל מקום בו הנחת את ידך נחלת הצלחה גדולה: כמדריך בחטיבה, כמפקד סירה, בגרעין עודד, ובצבא. בצעירותך ואחר כך בלימודים, בעבודה, כמזכיר ובשליחות לברזיל. הוכחת שתשומת הלב, המסירות השקדנות והשכל הבריא והישר שלך מצליחים בכל מקום ומצב.
לא אשכח איך בוויכוח סוער בחיפה, למרות היותנו ילדי "שחפית" המאופקים, היינו מוכנים לכסח אחד את השני על הנושא: "באיזה כיוון כאן הים". מאחר ולא מצאנו פתרון למריבה קראנו לך שתפסוק. בין רגע הסתיים הויכוח לאחר שבפשטות הסברת שמכיוון שאנחנו בשפיץ של חיפה אז הים כאן הוא דווקא בצפון – מה לעשות. אכן היית לנו מצפן במלוא מובן המילה.
היינו נערים עם דימוי עצמי נמוך, אבל האגו שלנו קיבל חיזוק רציני, וגאווה גדולה מלאה את ליבנו כשקראנו בעיתון:
"... ובמקום השני בשיוט הערים זכו שיטיי מעגן מיכאל בפיקודו של יהושע לרר...". אפילו ההפסד לשדות ים (כרגיל) והכתב שטעה באיות שמך (כרגיל) לא הצליחו להעיב על קורת רוחנו באותו יום.
כשחזרתי לקיבוץ, עדין לא ידעתי בדיוק למה, אבל כשנפגשנו בעבודה בצורון כבר הבנתי. המחשת לי שהאידיאלים והעבודה הקשה, עליהם גדלנו והתחנכנו עדיין קיימים כאן, לא בתיאוריה, אלא תכל'ס בשטח.
ממש מעורר הערצה היה לראות אותך בלילות שלמים של עבודה לבד, בריכוז, באחריות גדולה וקפדנות ללא פשרות, במחלקת הפלוטר שרוב הקיבוץ לא רק שלא מבין מה עושים שם, אלא שאפילו לא יודע על קיומה.
שוב הוכחת שלמרות ההצלחה והקרדיט הרב שצברת, נשארת אותו שוקי שתמיד הכרנו: מסור, חרוץ, אמין, ישר, ויותר מכל - צנוע.
לא תמחה מזיכרוני דמותך על רקע השקיעה, כבר כמעט בשנות הארבעים, עומד ליד צורון, במדי ב' וממתין לטרמפ. לולא דרגות הסרן הכחולות על כתפיך קשה היה להאמין שעוד שעה קלה תעלה על ספינת "דבור" ותפקד עליה בדרך ללב ים.
"אולי נקפיץ אותך לאיזה מקום", הצענו, ואתה בחיוך ביישני: "לא לא, זה בסדר, אין מה למהר למילואים, יש לי זמן..."
באמת, אז עוד היה לך זמן...
כן שוקי, היו לנו הרבה זמנים טובים, אבל לא עוד. ימים רבים של עניין ונועם עברנו יחד, ופתאום הכל נגוז. ראינו את גופך הולך ונגמר אל מול עינינו, בעוד רוחך ונפשך חזקות מתמיד. עוד לפני שהבנו שצריך להיפרד וכבר זמנך תם והכל נגמר. נותר לי אם כן רק להיפרד ממך כאן.
אתגעגע אליך מאד. אזכור אותך תמיד בחיוך, אבל בעצב גדול, ואמשיך בדרכך - דרכנו כמיטב יכולתי.
היה שלום בן "שחפית" יקר.
עמי דנא
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
בנו של יצחק לרך
בנה של זהבה לרך