קורות חייה

בעוד 3 שבועות היינו אמורים לחוג את יום הולדתה ה 87.
רצינו לקרוא במסיבה מזיכרונותיה. השנה רכשה לה אמא חברה חדשה.
חברה צעירה, יעל בת נהלל, שהייתה באה אליה כל יום שלישי בשבוע ורושמת מפיה זיכרונות. אמא ויעל הפכו במרוצת השנה לחברות של ממש.
וגם משסיימו את רישום הזיכרונות, הייתה יעל מוסיפה ובאה כל שבוע בשעה היעודה.
כל-כך הקפידה לבוא, עד שאם נעדרה פעם או איחרה, הייתה אמא ממש דואגת לה.
יעל הייתה האחרונה שראתה את אמא, מחוץ לאנשי הבית, ולא הבחינה שזה לה הביקור האחרון. בו בערב הרגישה ברע ועם כי מאוחר יותר אמרה שהוטב לה - נפטרה באותו הלילה. אנו מקוים שבשנתה.
השבוע, כשאני מדפדפת באלבומים, וקוראת במכתבים, עולה בי זיכרונה של אמא כשהיא עדיין במיטב כוחה, אישה רבת פעלים. אמא נולדה בעיר העתיקה בירושלים והייתה גאה מאוד במוצאה. הייתה בת לדור שישי מבני ירושלים. מצד אימה הייתה נכדתו של בן-ציון ליאון, סוחר עשיר שהיה בין מקימי ובוני מאה שערים, ובין קוני אדמות פתח-תקווה. סבתה האחרת, הייתה נשואה לרבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט, אשר שמו מתנוסס מעל בית הכנסת "החורבה", בעיר העתיקה.
בילדותם, היגרו הבנים עם האב לאירופה, לטפל בעיניו החולות של אחיה ולבסוף השתקעו באדנבורג, שבסקוטלנד. אמא, שסה"כ מלאו לה אז 6 שנים, עזרה על ידו בחנות ומהר מאד הפסיקה לשם כך את לימודיה בבית הספר. כך גדלה שם אמא, עוזרת לאביה בעבודתו עד שבגיל 16, הביאה אותה דודתה לארצות הברית. שם למדה בבי"ס לאחיות ומשגמרה פתחה בית תינוקות.
במלחמת העולם הראשונה, חזרה שוב לארץ. התגייסה לקריאתה של הנרייטה סאלד, והייתה בין האחיות הראשונות שהקימו את "הדסה". תמיד רצתה לשוב ארצה והייתה מאושרת לחזור.
בירושלים גידלה את משפחתה, ושם חייתה עד שבאה אלינו בגיל 68, לאחר פטירתו של אבא.
מאז שאני זוכרת אותה, הייתה אמא פעילה בעבודות ציבוריות, והקימה בתי תינוקות ומועדוני נוער בהתנדבות בויצ"ו. ואחר-כך במאורעות תרצ"ח, ריכזה את טיפוח נקודות השמירה של ההגנה, בקצוות העיר השונות, דאגה למזון, לריהוט, לשמיכות וכדומה לשומרים. עם קום המדינה, חזרה שוב והקימה בתי תינוקות במעברת תלפיות, ובמושבים החדשים באזורים הסמוכים לירושלים.
גם בבואה למשק, המשיכה ומצאה לה פעילות מיוחדת. בוודאי זוכרים עוד החברים הוותיקים, איך הקימה את מועדון החברים הראשון שהיה לנו, בצריף הירוק, שהפך ברבות הזמן לצריף המזכירות.
בהתחלה כשהקיבוץ היה קטן יותר, הייתה אופה ביום עוגות וערב ערב, הייתה מכבדת בעוגות ובשתייה את כל הבאים למועדון. שנים אחדות עבדה במועדון ערב ערב, קיץ וחורף , עד שקטן המועדון מלהכיל את כל באיו והוא עבר לצריף גדול יותר, כשאמא מנצחת על המלאכה. רק יותר מאוחר כבדה עליה העבודה והעבירה פעילות זו לחברים אחרים והיא עברה לעבוד בכל-בו.
מאז ילדותי, וגם בבגרותי, הייתה לי אמא אדם שאפשר להתייעץ אתה, לספר לה, לרכוש לה אמון ושותף בבעיות ובהתלבטויות, גם לי וגם לחברותי. אני זוכרת שכשעבדנו יחד נעמי ואני, בשכבת הנעורים ונתקלנו בבעיה, לא פעם הייתה נעמי אומרת לי: "בואי, נתייעץ עם אמא שלך. אישה כה נבונה, אולי תציע לנו היא מה לעשות." וכן עשינו, ואמנם לא פעם עזרה לנו. תמיד היו חברותי מתפעלות מיחסינו המיוחדים, מהחברות, ההומור, ומהתבונה, ולא פעם אמרו לי כמה מקנאות היו ליחסים אלו.
וכך עד סוף ימיה, גם שעזבוה כוחותיה, והייתה מתקשה בפעילות פיזית - שמרה על הצלילות, התבונה, וההומור.

יהי זכרה ברוך.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קרבת משפחה

בתה -----אביבה זמיר ז'ל