לאבא שלי / עידית
לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמים
אבא שלי הוא הכי בעולם
אבא שלי הוא הכי מכולם
כי רק בגללי הוא האבא שלי
והבטיח הוא לי שהוא רק שלי.
השיר הזה ביטא במילים של פעוטה את מה שהרגשתי מאז ומעולם כלפי אבא שלי.
עמנואל דובי מלול היה עולם ומלואו עבור ילדיו, אחיו נכדיו ומשפחתו.
אבא היה עולם שלם של אהבה טהורה ללא תנאי, של מגע ידיים חמות ורכות וזרועות פתוחות ומחבקות.
אבא ענק שהקריב ונתן ללא גבול, הכיל את משפחתו הכלה אינסופית.
אבא שלנו ראה בילדיו ונכדיו את מרכז עולמו.
הוא לא היה איש של מילים, אלא של מעשים. הוא לא דיבר על רגשות אלא חווה אותם בעוצמה, הוא לא דיבר על אהבה והיא שפעה ממנו ונתנה לנו תחושה של עוצמה וחוסן נפשי.
אבא שלנו מסמל עבורנו את השפע. שפע של נתינה, התמסרות ורוך ממכר.
אבא שלנו זה חיבוק חם ואוהב.
אבא שלנו הוא נוכחות תמידית, הרבה אוכל משובח ואיכותי, נהנתנות ואהבת החיים.
אבא שלנו הוא הלוחם, השורד והגיבור האישי שלנו.
בהיותו נער בן שלוש עשרה לקח אבא את גורלו בידיו, עזב את בית הוריו והשתקע בבית מעגן מיכאל.
כמה אהב את המקום, הישוב ותושביו שרבים היו חבריו.
כאן הוא התחנך על ערכיות ומצוינות וזה היה אך טבעי, שאת שירותו הצבאי יעשה בסיירת מטכ"ל.
האסרטיביות והיכולת המולדת שלו לחשוב על האחר, הובילו אותו לקפוץ ללהבות ולהציל חיי חיילים, מעשה שזיכה אותו באות מופת עליו התבייש לדבר ולספר.
בהיותו בן 34 בלבד, אב לשתי בנות צעירות, השתתף באימון צניחה ושילם בבריאותו כאשר חופת המצנח שלו שימשה קרקע יציבה לחייל שהמצנח שלו לא נפתח. לאבא נשברו חוליות בגבו. הוא הוגדר אז נס רפואי ולאחר אשפוז ארוך וממושך, שיקום פיזי ונפשי, יצא מבית החולים צועד על שתי רגליו.
מאז לא היה מוכן לשבת על כסא גלגלים גם ברגעים קשים.
הוא רצה להוכיח לעולם כולו שלא נשברה רוחו והוא יכול לכל, כמו כל אדם בריא.
אופיו ההרפתקני שלא יודע מנוחה, הביאו אותו להיות שליח ציוני בצרפת, מבלי שידע מילה בצרפתית.
להיות לא פחות מאחרים ויכולת הנתינה, היו אצלו מוטו בחיים, הוא סירב לראות עצמו כנכה.
אבא שלנו היה מרכז עולמנו וחיינו. את עוצמת הכאב והשבר שהוא מותיר בלכתו, נבין רק עם חלוף הזמן.
אהבתו למשפחתו הייתה כוח מניע בחייו, בעיקר בשנים האחרונות בהן סבל ונלחם ושרד כי לא יכולנו לוותר עליו בחיינו.
לא פעם אמר שהתעייף ואין לו כח לסבול עוד ואני התחננתי באנוכיות שאני עוד כל כך צריכה אותו. אושרו הגדול היה לראות אותנו נהנים מן השפע שהרעיף עלינו.
עד יומו האחרון דאג לאליאור, בן זקוניו. מי שלא ראה את אבי ביום היוולדו של אליאור, לא ראה אושר אמיתי מימיו. אבא קיבל אותנו ללא תנאי, ונדירים הרגעים שביקש דבר מה לעצמו.
אבא שלנו הגדול מכולם, עבורנו היית מלך העולם. קשה לנו לעכל את פרידתך מאיתנו ושלא תהיה נוכח בחיינו.
מנחמת הידיעה שלא תדע עוד כאבים וסבל, שמכאובי הגוף לא יהיו עוד מנת חלקך. נוח על משכבך בשלום אבא טוב ויקר שלנו. אנחנו אוהבים אותך כל כך וחבים לך את כל מה שאנחנו.
זכרך, רוחך, נשמתך הרחומה תהיה איתנו תמיד.
--------------------------------------------------------------------------------
כבר מתגעגעת / שחר
אבא אהוב שלי
המילים שתמיד זורמות לי בקלות, לא באות הפעם. אף פעם לא הספדתי אבא ואני לא יודעת איך לעשות את זה.
בלתי נתפס. לא הגיוני. מהר מדי. אבא לאן מיהרת? לא ראיתי את הרכבת שדהרה בפנימית ג'.
תמיד תכננתי שכשיגיע הרגע שאתה תלך - אני אדע. אני אתכונן ואעזור לכולם להיפרד. חשבתי שתוכל להיפרד מהעולם בשלווה ובנוחות.
אבל השנה זה מוקדם מדי. רציתי עוד הרבה זיכרונות איתך. עם הנכדים שלך שכל כך אהבת להיות איתם, כל ה-8. רצית שנחגוג ללב בת מצווה והבטחתי לך שנעשה משהו. רצית לנסוע עם מפל לבחור צעצוע. כל כך אהבת לקנות להם. זה עשה לך טוב לתת. הילדים שלנו הביאו לך את האושר. גם כשכאב לך הראש נשארת ברעש ההמולה.
ואתמול אבא, היה לי כל כך נחמד איתך. הנעמת לי את הזמן והייתי אופטימית. בסדר, יש לך לב חלש. בסדר, יש לך ריאות חולות. אז מה? זה ככה כבר שנים. אז מה קרה פתאום?
את השבוע הבא תכננתי לפרטים. עד יום שני מקסימום אתה חוזר הביתה.
איך שיבשת לי ככה את התכניות? לא ברור.
אבא, קשה לדמיין את חיינו בלעדיך. המקום הקבוע שלך בבית שלי, יחכה לך.
ארוחות הערב בלעדייך יהיו שונות. ימי ההולדת כבר לא יהיו אותו הדבר.
שום דבר שנעשה לא יראה דומה. והכל יהיה ללא נוכחותך. כמה מוזר.
אבא, איתך תמיד הרגשתי
הרגשתי מוגנת
הרגשתי אהובה
הרגשתי שייכת.
בשנים האחרונות הקשר שלנו תפס כיוון אחר. התפקידים בינינו קצת התחלפו אבל זה חיזק אותנו. את רוב השיחות בינינו אני הובלתי. תמיד היה לך קשה להגיד את מה שבלב. הייתי צריכה לסחוט ממך וכשהצלחתי להוציא ממך 3 משפטים הייתי מרוצה מעצמי.
היה משמח אותי כשהיה לך מה לספר לי. לפעמים היית מספר לי משהו ומייד מחפש הבטחה שלא אספר לאחים שלי. היתה לך נזיפה קבועה "למה סיפרת? במה זה עוזר".
אבא נדיב כמוך לא מוצאים בכל יום, לא מוצאים בכל מקום.
מנחם אותי קצת שאני חושבת שכעת כלום כבר לא כואב לך.
אוהבת אותך כל כך וכבר מתגעגעת.
--------------------------------------------------------------------------------
אוהב מאוד וכבר מתגעגע / אליאור
יום רביעי, 16 בפברואר 2011
בחמש הדקות הבאות אדבר על לוחם בסיירת-מטכ"ל, בעל איתור המופת ממלחמת ששת-הימים, אדם ישר, אמיץ ומסור. על אבא שלי.
המנחה שלי אמר לי פעם שיש משהו מיסטי במס' שלוש. על שלושה דברים העולם עומד, הוא נשזר בסיפורים רבים, ואפילו בצבא כל דבר מתחלק לשלוש.
על האופן שבו אבא שלי לימד אותי על מה שחשוב אני רוצה לספר דרך שלושה סיפורים.
הראשון – על יושר.
כשהייתי בן 8, המרכיב העיקרי בתזונה שלי היה שוקולד. לא פעם הורי התלוננו על כך שתזונת השוקולד שלי "גומרת להם את התקציב".
יום אחד החלטתי לעשות מעשה. כשהלכתי עם אבא שלי לכלבו בסיבוב של יום חמישי, החלקתי לכיסי רוזמרי. כשיצאנו מהכלבו והתרחקנו מספיק, התגאיתי בפניו על כך שהצלחתי לפלח את הממתק הנחשק. הוא החמיר פנים, ובאחת סטר לי בחוזקה. פעם ראשונה (ואחרונה) שאי-פעם הרים עלי יד.
הוא לקח אותי ביד, הוליך אותי כלאחר כבוד חזרה לכלבו, והכריח אותי להחזיר את הגזילה, ואף להתנצל בפני הקופאית על מעשי.
הסיפור השני, על אומץ והתמודדות עם קשיים.
5 שנים אח"כ, כשהייתי בן 13, השתתפתי בחוג כדור-רגל בחדרה. לאחר אחד האימונים, קבוצה של ילדים הכתה בי נמרצות עד זוב דם. כשחזרתי הביתה, הודעתי לאבא שלי שלשם אני לא חוזר. הוא הסביר לי כמו שרק הוא יודע, שלאלימות לא נכנעים. אני חייב לחזור לשם, הוא אמר. תסתכל להם בעיניים, ותחזור להתאמן כרגיל. גם אם זה קצת מפחיד.
על הטמעת הלקח השלישי הוא עמל קשה בהרבה, עד יומו האחרון. בזה, יש לי עוד הרבה במה להשתפר.
יש לי אין ספור סיפורים לספר על זה, אבל בחרתי דווקא בזה שקרה ביום שלישי שעבר.
הייתי בדרכי לראיון עבודה, לכבודו החלטתי להסתפר. במהלך התספורת, המכונה שווקה חיים. נראיתי כמו זברה, והזמן דחק. הרמתי טלפון לאבא שלי, הסברתי לו את המצב, והוא מיד נרתם.
בימיו האחרונים, כבר לא היה לא קל לזוז. הנשימה הכבידה, היה לו קשה לקום מהמיטה, והגוף כאב. אבל שכהגעתי, הכול כבר היה מוכן. המכונה מחוברת, מגבות פרושות, בגדים להחלפה, ומשחה לעורף - שלא ישרוף.
מדי פעם, כשטרחתי לבדוק, שמתי לב שכל תנועה שלו מלווה בעווית של כאב. עמידה ממושכת עם הידיים למעלה, לא הייתה דבר של מה בכך בימים אלו. אבל לו היה ברור כמו באלפי מקרים קודמים, שכאנשים צריכים אותו הוא שם בכדי לתת. ללא גבול, ללא התניות.
אני לא אתה, אבל אני מבטיח לנסות. אני אנסה לתת לאהובים עלי כמה שרק יצטרכו. אנסה לתת להם הרגשה שאני קיר איתן שתמיד אפשר להישען עליו. תמיד. אנסה לתת להם הרגשה שהם הדבר הכי נפלא בעולם; גם כשהם נכשלים, מועדים או מבולבלים. גם אם רק אגיע לקרסוליך בכל זה, אבוא על סיפוקי.
אחרי הכול, גם קורטוב מאינסוף זה הרבה מאד.
אוהב מאד, וכבר מתגעגע,
אליאור.
--------------------------------------------------------------------------------
דובון חביבי ורעי,/ בוריס גל
נער היית וגם בגרת ותמיד הפרידו בינינו 20 שנות גיל ביולוגי, וראה זה פלא - היינו קרובים זה לזה מאז היית חניכה של בכי בכיתת אלמוג, דרך העבודה המשותפת על הספינה, ומאוחר יותר, בהיותך רכז המחלקה שלנו, מחלקת ההרכבה בפלסאון, כשידך בכל ויד כל בך; על אף הפציעה שלך בתאונת הצניחה בסיני וכאבי הגב מהם סבלת - לא הסכמת לוותר לאף אחד על זכותך להוות מופת לכולנו בכל עבודה קשה.
בשנים האחרונות שוב נפגשנו בעבודה, כאשר הצטרפנו שנינו, זה בעקבות זה, למועדון "בצוותא".
בנוסעי מדי בוקר למועדון, כבר שחזרתי בליבי את הפתיח לשיחת השחרית שלנו בעברית או בערבית, על הישגיה ומחדליה של מכבי תל אביב אלופת ליבך, על נפתוליהם של הפוליטיקה ושל מנהיגינו ועל עולם ומלואו, ותמיד, תמיד תוך עקיצות הדדיות של אוהבים. כשלא ראיתיך בבואי בבוקר, היית נורא חסר לי ולבאי המועדון כולם.
ועתה - נותרנו כולנו בלי דובי חביב ליבנו.
--------------------------------------------------------------------------------
יהיה זכרך ברוך / גרישה קפלן
דובי, דובי... בלכתך טרם עת, החזרת אותי 20 שנה אחורה, לימים הראשונים שלנו בארץ ובקיבוץ. לא אשכח את תמיכתך ועזרתך בימים הלא לא קלים ההם, את יכולתך להקשיב ולהבין ולהרגיע חרדות במעט מילים, בחיוך קטן ותנועת יד מבטלת.
היית המדריך שלנו בכניסה לישראליות ולקיבוציות. אתה ויעל הכנתם וארגנתם מהתחלה ועד הסוף את הבר-מצווה של ילדינו על הדשא מול ביתכם - כחוגגים בר-מצווה במרכז הקיבוץ ולא בשוליים, בשכונת הקראוונים. את הסיפורים הראשונים בשפה העברית הבן שלי שמע על ברכיך ומפיך (גם אני עדיין זוכר אותם: "סיפור על מעיל פרווה", "סיפור על רגל קרושה"...)
מידיך קיבלנו את הטעימות הראשונות של ארץ ישראל: השיפודים באולגה ופיתות בדלית-אל-כרמל, המופע של יהודה פוליקר בקיסריה וקבלת שבת בבית הוריך בעכו.
תמיד היית איתנו ברגעים הקשים. כאשר הבת שלנו שברה יד – לקחת אותנו מבוהלים ומבולבלים לבית החולים ונשארת שם איתנו כל הלילה – עד שהיא התעוררה אחרי הניתוח.
דובי, דובי... אתה נתת לנו תחושה שאנחנו לא לבד בעולם החדש והלא מוכר, שאנו רצויים כאן ויש לנו פה מקום.