אמא

שלשום הגעת אל תחנת האיסוף. זה קרה בשקט אשר כל-כך אינו אופייני למהלך חייך הסוערים.
לאט לאט נדם לבך, אחזנו בכף ידך ונישקנו את מצחך המתקרר.
בעצב ובהשלמה עצמת את עיניך היפות, הירוקות והמאירות.
לא עוד הנשימות הכבדות, לא עוד המבט המפוחד, העיניים אשר הביעו במקום הפה שנדם, את מה שיש ומה שאין, ובעצבותן את מה שהיה יכול להיות...
היד החמה והדקיקה אותה יד אמיצה,יעילה וזריזה וכה חזקה של פעם, שעברה בינינו ילדיך מיום מחלתך למשמרת כאוצר יקר הפכה לקרה, מרוחקת ומאיימת.
אמא, את שניצחת בכל המלחמות, או לפחות ברובן
(ובואי נודה על האמת, היו לך לא מעט...) הרמת דגל לבן, למחלה הארורה הזו כבר לא יכולת.
נכנעת אבל בראש מורם, בכבוד, בגאווה ובצער עמוק. ואנחנו אוהבייך לצידך.
מעודדים, מלווים, מבקרים, מחבקים ומתקשים להיפרד. מחפשים את המילים, את הצלילים המרגיעים ואת מביטה בנו בשקט, מקשיבה, מבינה ויודעת ששום דבר טוב כבר לא יקרה...
הרצון שלך לחיות, הפחד מהבלתי נודע, פחד המוות שאב אותנו לא לעזבך לרגע.
את, שהיית חזקה מהרוח, חזקה מסופה, שידעת לצמוח מכלום שהיה לך, מתוך עולמות שבורים, את סוד לבך שמרת בכספת.
את הפחדים, החששות והכישלונות שמרת לעצמך, בפצע פחדת לגעת, את החולשות לחשוף אולי זהו סוד הכוח שלך?!.
את סיפור חייך אספנו טיפין טיפין. מעולם לא סיפרת לנו מהתחלה ועד הסוף, רמז פה רמז שם, שביב מידע, תמונות מצהיבות, קטעי מכתבים, מכל אלו צרפנו הפזל לתמונה שלמה.
לימים כשבגרנו,הבנו את גודל הכאב את עוצמת הפגיעות את תחושת הבדידות. הבנו, סלחנו וכאבנו.
1936 הייתה שנה משמעותית לעולם כולו ולנו לא פחות... בשנה זו נולדה בפראג הרחוקה תינוקת ג'ינג'ית מתוקה, בעלת לחיים אדמדמות בהן משובצות גומות חן משגעות, אמא שלנו...
במסע תהפוכות הגעתן לארץ, את בת החודשיים ואמך הצעירה חברתן לצבי צעיר וציוני, אבא שלך ופילסתן לכן דרך בארץ זרה ואכזרית.
מנחלת יצחק דרך חצר כנרת ועד העלייה לקרקע בעין גב. ובהמשך בעקבות הפילוג לגינוסר.
נישואי ההורים לא נמשכו זמן רב , אמא שלך עוזבת את הקיבוץ ומאז ניתק הקשר עימה לשנים רבות, אבא הוא סבא צבי התחתן בשנית ובנה משפחה חדשה, את אמא הרגשת נטושה ודחויה. ילדה של עצמך ושל אף אחד. מעולם לא הצלחת יותר להגות את המילים אמא ואבא.
ילדות ונערות על שפת הכנרת, ג'ינג'ית סוערת מדיום נפלא לצלם המקומי, כבר מאז אלבומי תמונות עבי כרס, האם מסתמנת תחילתה של משיכה לצלמים??...
רחצות בעירום לאור היום בכנרת, לימודים ברוח הזמן בכיתה קיבוצית שפיתחו וטיפחו בעיקר, (לפחות אצלך) את האהבה לטבע, לטיולים, לחי ולצומח.
אמא מתגייסת לצבא, לנח"ל ונשלחת לקורס מכיו"ת מהקורס הודחה בשל בעיות משמעת, סריגה מתחת לשולחן בעת ההרצאה והסתת הבנות לרחצה מחלקתית בעירום (איך לא...) בים....
אמא נשלחת לגלות בקציעות ושם זוכה להכיר את החיל הכי יפה והכי מיוחד פוזה , אבא שלי. נישואי בזק ונחיתה רכה במעגן מיכאל.
מלחמת סיני פורצת, הגברים מתגייסים ואמא מנצלת הזדמנות להגשים חלום ונכנסת לעבוד ברפת.
ומכאן הכל כבר היסטוריה.
אמא חושפת את כישוריה, זריזות, חריצות, פיקחות ולב ענק, כאן גם מתחיל סיפור האהבה, בעצם שנים : אמא והפרות ומאוחר יותר, אמא ובכיר הרפתנים , הדון ג'ואן האיטלקי הלא הוא יהודה.
ב-1959 מופתע הרב יקותיאלי לחתן את אמא כל כך מהר שוב...
יהודה מביא את הגר, אמא אותי ובסדר מופתי הם מצרפים למשפחה כל 4 שנים ילד נוסף.
רזיה, הבכורה השלישית במשפחתנו, רוית, תמיר ואחרון חביב "הילד" דותן.
אנחנו הופכים למשפחה מרובת ילדים. הבת שלו והבת שלה והילדים שלנו, סה"כ ששה במספר ועוד גלי ואנדרה שצורפו באופן טבעי למשפחה העליזה.
מאותם ימים זכורים לטוב בשעות ההורים הקצרות בין 4 ל-6 בית הומה מילדים, תחפושות,הצגות, משחקים, פיקניקים, בישולים, טיולים, אולפניסטים, בני גרעינים ילדים מאומצים ומי ומה לא ...
ואמא, ספק ילדה ספק אשה תמיד עמוסת ילד או שנים על כתפיה נושאת בעול הכבד במחויבות רבה ואולי גם קצת בהנאה.
ב- 72, מהפכה בבית אלגרנטי. יוצאים לשליחות באיטליה. הילדה מהכנרת הופכת לאשת הדיפלומט וכובשת את רומא בסערה.
אמא מדברת איטלקית הייחודית רק לה, זר לא יבין...
נימוסי השולחן פרי ניסיונותיה הכושלים של חנה בבלי הכוהנת הגדולה של אותם הימים ותרבות הבישול גם הם היוו אטרקציה. וגם גילויים מרעישים : חלונות ראווה, חנויות, בגדים, יינות, טיפוח הגוף, מסתבר שיש חיים מעבר לים...
אמא כדרכה תמיד, אוטנטית, ישירה ומהירת לשון. אשה ילדה של "כאן ועכשיו", כאילו אין מחר...ואנחנו הילדים שתקנים שכמותנו, בהיכון תמידי מפליטת הלשון המביכה שבפתח.
לימים הפכת לסבתא גאה משופעת נכדים המתפעלים ומעריצים את סבתם הצעירה והנמרצת.
סדר היום שלך עמוס- ונראה שהזמן רק משבח את יופייך, כישורייך וכושרך.
השכמה טרם זריחת השמש,עבודה בפלסאון, ים, שחיה מסביב לאיים, קינוח בשחיית חתירה בברכת השחייה, טיול בוקר עם הפעוטים שממיסים את ליבך ברחבי הקיבוץ שוב פלסאון וחוזר חלילה.
ובין לבין, אפיית עוגות, חבילות , אירועים והפקות. וגם בסתר מעשים טובים ואנחנו צופים, גאים ולומדים.
אמא נרגעת, מתמתנת קמעה.מפתחת תחביב חדש- טיפול לכל החפץ והמוכן להתמסר בטכניקת "עוצמת הרכות", מגלגלת, לוחצת, מטלטלת ולשה, נהנית להעניק ולסייע . הרכות החבויה עמוק בפנים יוצאת בעוצמה החוצה ואנחנו נהנים מאמא וסבתא ספק אישה ספק ילדה נינוחה ומרוצה.
לימים מתברר שהשקט היחסי, ההשלמה והרגיעה הם מסממני תחילתה של מחלה ארורה.
אהבנו והערכנו את האומץ, הכוחות, היכולת להעניק, לראות גם את הזולת ולהודות שכל כך קשה לך ובעיקר הרצון הענק להילחם ב"ילד הבלתי רצוי" שם חיבה שהענקת לאויב האכזר הזה שהופיע משום מקום ולהכחידו.
עודדנו וייחלנו ששמחת החיים, ההומור, השובבות והזיק שבזווית העין לא יעזבו אותך למרות הקושי.
הוקסמנו וכמעט קינאנו בזוגיות, באהבה, בחברות, בדאגה ובעדינות שאת ויהודה נהגתם זו לזה. הג'סטות הקטנות- במבט, בחיוך, בקריצה ובנגיעה רכה לא נשמטו מעיננו, התרגשנו וכן, כנראה שיש לנו עוד מה ללמוד מכם....יהודה, נדיר באצילותך מורה החיים ודגם לחיקוי לכולנו.
אתם, את ויהודה מוקפים כאן היום במשפחה שלא לומר שבט לתפארת שבניתם כמעט מכלום שהיה לכם.
זה לא פשוט היה לאסוף השברים ולהפכם לשלם כמעט מושלם.
עשיתם זאת ובגדול בתבונה, רגישות ואהבה.
אמא !
כשהיינו קטנים אמרנו את זה בלב, כשהתבגרנו אמרנו בלחש וכשהתבגרנו אנו אומרים בקול רם :
אנחנו אוהבים, אוהבים, אוהבים אותך מאד !.
נרים כוסית, נסתכל בלבן שבעיניים כמו שלימדת אותנו ונזכור את אמא שלנו שלא היתה "עוד אמא".
עכשיו אמא,היי שקטה.
עכשיו הכל בסדר!.
אפילו המחנק כבר השתחרר, זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן,
זה העולם שיש, ואין עולם אחר.
כולנו כאן,
נותנים לך יד
כדי שלא תפחדי בדרך
כדי שלא תהיי יותר לבד
מחבקים אותך חזק ובאהבה רבה משיבים לך על האהבה שהענקת לנו בדרכך וככל יכולתך .
אנחנו רוצים להודות לבית מעגן מיכאל לחברים הרבים שהתעניינו, ליוו, שאלו וכואבים איתנו.
למיכל המנצחת במקצועיות, רגישות, חריצות, אחריות ועבודה כל כך קשה על צוות הבית הסיעודי שכולו לב אחד גדול ביום ובלילה.
לאביבה, שלומית, ורינה על הלוגיסטיקה והסיוע.
לד"ר שרול, לרבקה היקרה ולצוות המרפאה
אנו מסירים בפניכם הכובע.
ואחרונה חביבה תודה מוקו !, נעמת לנו מאד. 


---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אנחנו אוהבים אותך סבתא !!!

תמיד אהבת את הנכדים ואת כולם, הלכת איתנו לפלסאון,
אהבנו לטייל איתך לפינת החי, לחוף הים, לבריכה, לדגים, לרפת, לסוסים ובמיוחד לפעוטון.
היית מכינה את האוכל הכי טעים בעולם: קנידלך, עוגות מכל הסוגים, עוגיות, סלט חתוך דק-דק ואת רוטב הפסטו הכי טעים.
תמיד שיחקת איתנו בגן השעשועים אחרי חדר האוכל.

תמיד תישארי לנו בלב,
אנחנו כבר מתגעגעים אליך,
מבטיחים שנשמור על סבא יהודה.

אוהבים הנכדים:
ליאור, גיא, אורן, יותם, ברק, ארז, עידו, מורן,גלעד,גוני, נעה, נדב, יעל, אלון, יובל, דניאלה ואיתן.
 
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

רוחלה יקרה /צפרירה

היה לך לב גדול ורחב.
לב אוהב.
כל כך הרבה אהבה הענקת למשפחה.
והבית שניצחת עליו – היה בית חם, מרכז משפחתי מלא אהבה.

עשית הכל – בחריצות רבה. חריצות ללא גבול.
בעבודה, בבית, ובכל תחומי החיים.
אף פעם לא מפגינה חולשה. לעולם לא קשה לך.

עשית הכל – בגדול ללא חשבון וללא ליאות. לא היה דבר שלא היית מוכנה לעשות למען ילדייך ולמען יהודה שכה דאגת לבריאותו.
יהודה שהחזיר לך אהבה ושטיפל בך במסירות כה רבה.
הילדים שהיו סביבך.
היית מוקפת אהבה.

האמנתי וקיוויתי שתנצחי את המחלה. הרי תמיד היית לוחמת.
קשה היה לראותך חלשה.
קשה היה לראותך דועכת במהירות.

היי שלום רוחל'ה ונוחי בשלום.

צפרירה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 
פרידה קשה

אני מוצאת את עצמי בבית הקברות. המון אנשים אבלים מסביב.
"מה קורה פה? רוחל'ה זו את? זה לא בא בחשבון". בא לי לגלגל את גלגל הגורלות בכוח עליון ולהחזירו לאחור. להפר את כללי המשחק, לבטל את גזר הדין.
חיינו רדופים בפרידות, קשה לשאת פרידות.
הפרידה מרוח'לה קשה לי מאוד.
על אף הבדל הגיל, גדלנו תחת אותה כיפת רקיע, וביצבצנו ברגליים יחפות באותם חופי הכנרת. והיינו שתינו רק קצת, באמת רק קצת פראיות וחצופות. והיתה קירבה. אני הייתי ברשימת ה"שפוטים" שבסיפור העוגות.
מדי שנה, אני נכנסת לדירתי, מופתעת למצוא עוגת פאר על השולחן ורק כשאני קוראת את הברכה המצורפת מתברר לי שהיום הוא יום הולדתי. התאריך מדוייק. איך זכרה? ודאי החזיקה רשימה, החצופה הזו מעמק הירדן.
את סיפור ילדותה שמעתי מפיה ואני חוזרת ומספרת את המשכו הפנומנלי. במקום רגשי קיפוח, נקמה, מרירות וללא העמדת פנים של קורבן הופכת הנטושה להיות האמא הדואגת של הנוטשת.
זו החצופה מעמק הירדן.
בהיותי בת 80 מצאתי בתיבת הדואר (ואולי זה היה מלווה לעוגה) תמונת צילום שצילם אותה יהודה. אישה יפה עם כובע, בתוך שדה פרחים. משהו מעולם אחר, זמן אחר, חיים אחרים, מציאות שונה לחלוטין. אמרה לי שביקשה לצלם אותה כך. האישה הזו בתמונה אולי היתה משאלה נסתרת מאוצר החלומות החבויים. והיו מצורפים דברי ברכה, דברי פיוט נפלאים, דברי החצופה מעמק הירדן.
ההוא עם החרמש קוצר ללא רחמים!

שיה

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה

בעלה-  יהודה אלגרנטי