אוהבים אותך ונוצרים אותך בלבנו לנצח / תמר
אבא,
אני זוכרת תמונת ילדות: חושך וגשם בחוץ ואתה נושא אותי ועוטף אותי במעילך ואני כמו עובר ברחם אמו, שומעת את טיפות הגשם הניתזות על מעילך והתחושה של החום וההגנה שאתה נותן לי ממתיקה את הרגע הזה.
התברכתי בהרבה רגעים כאלו שנתת לי. הידיעה שאתה תמיד איתי בזמנים טובים ובזמנים קשים אפשרה לי לעמוד בכל אתגר ולדעת שיש לי תמיד כתף להישען עליה.
אבא, חיית את חייך במלואם. בשמחה, אהבה, ובהמון חדוות יצירה ונתינה לזולת. המשפט "איך אני יכול לעזור?" היה שגור בפיך ואף פעם לא אכזבת. אהבת האדם בפשטות ובכנות, שמחת החיים ולאהוב את מה שיש – את כל אלה נתת לי ואני מודה לך על כל אוצרות החיים שהענקת לי.
אבא, יש כל כך הרבה מילים שלא נאמרו מאז שקעת אל דמדומי חייך במחלתך הקשה והארוכה, אך לפעמים גם בשתיקתך אמרת המון. ידעתי שאתה נותן לנו את המתנה לדאוג לך ולטפל בך בשנים אלו, לאחר שכל שנות חייך, מילדות, נאלצת לשרוד ולהתמודד עם אתגרים קשים, לחיות חיים עצמאיים ותמיד לדאוג לכולם. ככל שגברה מחלתך – כך התחדדה אישיותך הטובה והאוהבת כמו הילה שאפפה אותך.
בימיך האחרונים ביקשתי להיות איתך עד נשימתך האחרונה ונתת לי זכות גדולה זאת, ללוות אותך עד צאת נשמתך. בשקט ובשלוות אלוהים נפרדת מגופך, כמו ציפור קטנה שמנסה לעוף.
אני נפרדת ממך בשם כל בני משפחת עמית המורחבת, מאמא שהלכה איתך ביחד באהבה גדולה 62 שנים, מאז פגישתכם הראשונה בהכשרה ביגור התחתנתם ברחובות והקמתם את ביתכם במעגן מיכאל, מאמנון בנך הבכור ומושיקו בנך הצעיר.
בתך תמר
--------------------------------------------------------------------------------
לסבא / אור
כשהייתי ילד, חשבתי שאתה הכי חזק בעולם. ככל שגדלתי, למדתי שצדקתי. הגבר האולטימטיבי. הפלמ"חניק הנצחי, הישראלי, החלוץ, ומעל לכל זה – אמיתי. לימדת אותי לא לוותר לעצמי ולעבור הכל בחיוך, כי כמו שאמרת, "לא צריך לעשות אוניברסיטה מכל דבר".
לימדת אותי נדיבות וטוב לב מה הם ודלתך תמיד היתה פתוחה בשבילי, אם זה בשביל חביתה בשבת בצהריים, משחק שש-בש או כדורגל בטלוויזיה, אבל גם בשביל עצות, ותמיד נתת לי תמיכה חסרת גבולות.
תמיד ענה ה"הלו" המפורסם שלך, שתמיד מקבל אותי איך שאני ועוטף בחום.
כך אזכור אותך תמיד – חזק, מגונן, אוהב, נותן – לא סתם אתה הסנדק של כולנו.
עכשיו אתה כבר לא סובל. אני בטוח שתמיד תשמור על כולנו גם אחרי שגופך כבה.
לנצח דמותך תיזכר בלבי.
אוהב אותך תמיד,
נכדך הבכור, אור.
--------------------------------------------------------------------------------
סבא / נכדה שלך קרן
ביום שני ה-23.2, אמא סיפרה לי שהתקשית לנשום בלילה והבוקר לקחו אותך לביה"ח הלל-יפה. לקחתי רכב מהסידור, יצאתי משער הקיבוץ, פניתי ימינה וכביכול נהגתי באופן אוטומטי לביה"ח, הרי זו דרך שעשיתי עשרות פעמים ואני מכירה אותה היטב. כשהגעתי לצומת בנימינה, עיני התמלאו דמעות כשחשבתי על סיבת הנסיעה. הרמזורים הבאים, הפניות שעשיתי בהמשך – קיבלו לפתע משמעות שונה. נתתי תשומת לב לכל דבר בדרכי וידעתי שמרגע זה הדרך הזו יותר לא תהיה אותו הדבר, יותר לא תהיה אוטומטית.
סבוש, ביקרתי אותך בביה"ח לעתים קרובות, אני משערת שאתה ודאי יודע זאת, היינו איתך והיית איתנו. בחרתי כך כי הרגשתי בנוכחותך וזו היתה הזדמנות מופלאה עבורי להיות איתך עוד, להחזיק את ידך, להרגיש אותך ולהיפרד בהדרגתיות. כמובן שכל בני המשפחה היו איתך, עבורך, וגם האחד בשביל השני. מרגש לחוש קשר של מחויבות ואהבה בין כולנו ואין ספק שזהו מקור החוזק במשפחתנו. אני מספרת לך את זה כי ברור לי שכל זאת ועוד למדנו וקיבלנו ממך, ממך ומסבתא.
סבוש, אתה שילוב מדהים ונדיר של חוזק וכוח יחד עם לב רחב, חם ואוהב. אתה משמש עבורי מודל לאהבת האדם ואהבת החיים, ואת זאת אני מקפידה לשנן בזיכרוני ומקווה להשכיל ולהצליח ליישם זאת בחיי. אני מוצפת זכרונות ממך, איתך, שמתחילים מגיל צעיר מאוד. אהבתי לישון אצלכם בימי שישי כשהקפדת להכניס לי את השמיכה מתחת למזרן לשמור על חום גופי וריפדת בכריות לצד המיטה על מנת לרכך את הנפילות שלי מתוך שינה. כשלאף אחד לא היה ממש חשק, בקלילות התנדבת לקחת אותי לבריכה למרות שתמיד העדפת את הים ואם הצלחת לשכנע אותי, היית סוחב אותי על הגב לשחייה סביב האי ואני הייתי מאושרת. אהבתי לראות אותך מתארגן לטיולי אופניים, להתלוות אליך לנגריה כשנתת לי להרגיש חשובה ומשמעותית כששייפתי מעט מעבודותיך. אורכי ואני זכינו להפליג איתך ועם סבתא לטיול משגע בטורקיה ויוון ואני אף הספקתי לצאת איתך ועם מושיקו לביקור משפחתי בקנדה ובניו-יורק. גרמת לי להרגיש אהובה כשקראת לי יהלומי והרשיתי לעצמי להתפנק כשקראת לי קטינה. בהתאם לאופי הקליל שלך, כשסבתא ואמא התרגשו מהבכי שלי, אתה נהגת לחקות אותי, ואני הייתי מתרגזת מכך.
בחודש האחרון אני בוכה עליך המון ורוצה כל כך שתגיע. אני לא אתרגז עליך הפעם אם תחקה אותי ואם היית יכול היית ודאי מנגב לי את הדמעות ומרגיע במילים קלילות ומנחמות, בחיוך צנוע ועיניים נוצצות.
סבוש, כשנפרדתי ממך ליטפתי את השיער השופע שלך כשרובו עוד שחור, נשקתי לך במצח ואמרתי לך שאני אוהבת אותך, שאתה איתי ותמיד תהיה. אני אוהבת אותך, מתגעגעת אליך, אספר עליך ואזכור אותך תמיד.
--------------------------------------------------------------------------------
אוהבים / משפחת גורן
מם יקירנו,
היית לי דוד משך למעלה מ-54 שנותיי, ולמשפחתי ב-30 השנים האחרונות היית לדוד מם – הדוד בהא הידיעה: אהוב, מצחיק, שנון, דואג, מעניין, נוכח בכל עוצמתך ומאודך!! במהלך השנים, אספנו הרבה אירועים ומפגשים משותפים שכעת יהפכו להיות זיכרון יקר בקרבנו.
כאן בקיבוץ הזה, אותו בנית בשתי ידיך יחד עם רעייתך המופלאה ודודתנו האהובה אסתר, ביקרנו וטיילנו, הכרנו עולמות קסומים ובעיקר חזינו בכישרונותיך, באהבתך את המקום ומסירותך לחיי משפחתך האהובה.
אתה לקחת אותנו למחוזות המופלאים של חופי הים האהובים עליך, בריכות הדגים, והמפעל בו השקעת שנות עמל רבות, בפלסאון ובהמשך בצורון. דומה כי אין מקום שבו טביעת האצבע שלך לא הושמה, כף רגלך לא דרכה! אדם אוהב טבע וארץ, אדם ואדמה!! תמיד גילית התלהבות ועניין, התפעמות וגאווה רבה על העשייה כאן במקום, ובצד כל זאת, הפגנת אהבה יוצאת דופן בעוצמתה למשפחתך ובעיקר לנכדיך ונכדותיך!! מקור הגאווה והשמחה שלך!!
גם כישרונות רבים חשפנו בך, ובעיקר כישרון הנגרות אותו גילית ואשר בו נסחפו רבים אחריך – אפילו אבא ז"ל התלהב מעשייתך ונראה כי בכל בית במשפחתנו ישנה יצירה מעשה ידיך להתפאר!! אך לא רק איש מעשה ועבודה היית, גם רע טוב לשיחה ראינו בך, וממך ניתן היה ללמוד כמה מהלכות עולם! הרבית להפליא מחוכמתך באמירות פשוטות ושנונות: "לא צריך לעשות מזה אוניברסיטה", נהגת לומר לעתים, ובחלוף השנים הבנו מה תבונה גילית!!
מם אהוב שלנו – אתה היית עמנו גם בשנות מחלתך הממושכות, גילית בהן את חוסנך ועוצמת אישיותך הכובשת – המשכת להיות אהוב ויקר לנו מאוד ולא הפסקנו להתעניין בשלומך, ליווינו אותך מרחוק, דאגנו והתפללנו לשלומך ולהמשך כוחותיהם של אסתר והמשפחה לסייע לך, ככל שניתן, להתגבר על מחלתך וקשייה!!
גם איתנים כמוך, מם, כאלה הנמנים על דור הנפילים בעינינו, הוכרע בסופו של דבר ואנו נותרים כואבים וחסרים!! דמותך ומסכת חייך יהיו לזיכרון יקר עבורנו – נוח בשלום, ימתקו לך רגבי העפר שכה אהבת!
--------------------------------------------------------------------------------
ככל שזכור לי / בוריס גל
נפגשתי לראשונה עם מם בעבודה כשנקראנו, חבורת בחורים מקבוצת הצופים ברחובות, לחפור ולשפץ תעלות קשר והגנה במוצבים שבכפרים הערביים הכבושים חתה וחרתיה, בואך עיראק סואידאן ונגבה, בעת ההפוגה ולקראת חידושם של הקרבות. שם התגלה לי מם כ"ז'לוב" נורא חזק, מן בארד (קר מזג) כזה וללא מורא. שלא כמוני, שנרתעתי כאשר נתקלנו בזמן החפירה בשרידיהם של חיילים סודנים, טיפל בהם מם במיומנות, כאילו עסק במלאכה זו כל חייו.
לוי, מם וחברו שייקה היו נהגי המשאיות האולטימטיביים שלנו כשהקמנו את ענף התובלה במעגן מיכאל. מם עבד שנים רבות בעדר והיה אחראי על הגידורים. במסגרת עבודתו גידר את כל מורדות הכרמל, את שטחי הביצה, והחבר'ה מספרים שאף נהג לנגוס מדי פעם בשטחי המרעה של שדות ים בכבארה, אף כי גיסו מוני היה רכז משק בשדות ים.
אבישי וגיורא זורע, שכבר בילדותם עבדו עם מם בעדר, מספרים שהוא היה מאוד חזק, חרוץ מאין כמוהו ושאנשי העדר נהגו לכנות אותו בשם "יעילי" על ידי הזהב שלו ועל יעילותו. הם אומרים שהיה פשוט ונעים הליכות והיה לו יחס מיוחד לבעלי חיים: הוא היה יוצא מדי בוקר לשדות עם הכרכרה שאליה היה רותם את "ירדנה", סוסה הונגרייה בועטת ונושכת שרק עם מם התנהגה כחתולה כנועה. גיורא מספר שמם היה מגיע עם הילדים לתמסח, מרים כל ילד בתורו באוויר ומשליך אותו לגובה אל בריכת התמסח. היה בו שילוב של כוח פיזי ותבונת כפיים, ומנחם מקבוצת "גלים", שעבד איתו בעדר, היה מגדיר זאת כך: "למם יש לפחות כוח סוס אחד."
בקריירה האחרונה שלנו התחככנו זה בצד זה שנים בפלסאון כשמם ניהל בקור רוח את מחלקת ההרכבה של הפיטינגים בה עבדתי. מאוחר יותר, הצטרף אל שולחן הרכבה סמוך, גם הוא. נהגנו תדיר להחליף בדיחות בעברית ובערבית.
מם, נזכור אותך ואת דמותך התמירה.
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
אביו יעקב מיטלץ