אבא חמוד שלי,

אבא יקר, אוהב ואהוב, אהבתי אותך כל כך. כולם אהבו אותך...
אהבת את החיים, לא ברור לי למה אדם כמוך עם כל כך הרבה שאיפות ותוכניות, שכל כך אוהב את החיים, הולך מאיתנו פתאום. מצאת לך עיסוקים חדשים כל הזמן, כל כך הרבה דברים עניינו אותך. תמיד הסתכלת אל העתיד, ידעת מה אתה רוצה, ידעת איך הכל יהיה ומה צריך לעשות – גם בקיבוץ וגם בחייך האישיים.
רצית בוסתן משלך, פסלים משלך ועצים משלך ואת הכל בנית במו ידיך. כל כך רצית שנגמור כבר את הבריכה. כבר כמה חודשים שאתה לא מפסיק לשגע אותי על זה, ואני כל הזמן מוצא סיבה אחרת להשתהות... פעם זה הניתוח שלך, אחר כך זה עמיתוש שנולד... ועכשיו – אין כבר למה לדחות. אבא, אני מבטיח לך שאסיים לבנות את הבריכה וכמובן שאדאג לבוסתן היקר לך כל כך .
כשידעת שאתה צריך לעבור ניתוח מעקפים נוסף ראיתי איזה אבא מדהים אתה ואיזה איש יוצא דופן אתה. היית אופטימי בצורה בלתי רגילה, נחוש, אמיץ, מסתכל רק קדימה. בכלל לא פחדת, ואני, לא הבנתי איך אתה לא חושש. אבל זה יורם – אופטימי, אוהב את החיים ומתכנן תוכניות.
החלמת בצורה מדהימה, הפתעת אותנו, את הרופאים ונדמה שגם את עצמך. אמרת לרופא המנתח שאתה עושה איתו דיל ל-20 שנה. אפילו הרופא, פרופסור סהר, התרגש לראות ולשמוע אותך אחרי הניתוח.
יום אחרי שהתמוטטת דיברנו איתו, הוא נשמע המום, לא הבין למה זה קרה, הרי הניתוח הצליח ואתה נראית כל כך טוב... גם אנחנו המומים.
שלושה עשר יום היית מחוסר הכרה ומונשם אבל עדיין היית איתנו. ראיתי אותך, הרגשתי אותך וחשבתי עליך. ידעתי שמצבך קשה ביותר, אבל לא הפסקתי לקוות, להאמין שתתעורר ותחזור, כנראה שזאת האופטימיות שלך שנכנסה בי פתאום.
יורקה, כל כך אהבת לשמוח, לצחוק, לאכול, לטייל וליהנות מהחיים. אני יודע שנהנית מכל רגע. גם אנחנו נהנינו...
תמיד אזכור את שתי עיניך הכחולות, האוהבות והמסורות, את השפם שלך – סימן ההיכר שלך הכל כך ייחודי, את המבט האוהב והשמח בכל פעם שנכנסתי הביתה, את הרוגע והנחת שהיית משרה סביבך. אזכור אותך מתפקע מצחוק – אפילו מסתם איזה שטות, מתרגש מכל שער או החמצה, מתעצבן על שחקני הפועל (הם באמת מעצבנים לאחרונה). אזכור את הלהט לסיים כבר את התשבץ של ידיעות, את היצירתיות שלך, רוח היזמות שלך, האהבה הגדולה שלך לקיבוץ וכמובן את האופטימיות שלך. אזכור אדם גדול, יחיד במינו.
אזכור את הזוגיות המופלאה שלך ושל אמא, זה הקסים אותי כל פעם מחדש לראות כמה אתם משתפים אחד את השנייה, חולקים הכל יחד, אוהבים יחד, נאמנים כל כך זה לזו. התאמתם כל כך אחד לשני והשלמתם זה את זו בצורה מדהימה.
אבא, יש לך אישה מדהימה, ולנו - אמא מדהימה. אישה חזקה עם כוחות מעולם אחר. אנחנו מבטיחים שנעזור לאמא להתגבר ויודעים שהיא תעזור לנו... אין עליה.
גם אתה וגם אמא זכיתם אחד בשני, ואנחנו הילדים זכינו בשניכם.
יוסי בנאי כתב:
"כל זה נכון אולי אבל אני רוצה עוד קצת לחיות
למות פתאום פשוט חבל, מה כבר הספקתי לעשות
אני מאמין לחכמים שבשמיים טוב יותר
אך לי למטה די נעים, אני רוצה פה להישאר."
אוהב אותך תמיד, דותקה.

--------------------------------------------------------------------------------
 
סיון בשם ילדיך

אבא, אבא שלי, אבא שלנו, אהוב שלנו, יקר שלנו, חמוד שלנו, גיבור!
איך נפרדים ממך? איך בכלל אפשר להיפרד ממך?
אתה, שהיית עבורי דמות למודל והערצה, אדם שיצר עבורי את סמל השלמות.
היה בך הכל – חכמה, חכמת חיים, חוש עסקי, חוש הומור, יצירתיות וכשרון ללא גבול, נתינה ואהבה, קבלה, ואופטימיות אינסופית...
לא היה דבר בעולם הזה שהיה גדול עליך כי תמיד האמונה והנחישות הם שהובילו אותך קדימה.
המילה פחד לא הייתה קיימת מבחינתך, אם זה היה תלוי בך – היית מוציא אותה מהמילון.
שום דבר לא הפחיד אותך או כך לפחות תמיד הקרנת לנו, ואנו נשבינו ברוח הזאת שלך. כך הצעדת אותנו, את משפחתנו, ובכך דגלת.
כשנודע לך שיש צורך בניתוח מעקפים שני, ולאחר שהתאוששת מההלם, היית נחוש בדעתך להחזיק את כולנו אופטימיים ונטולי פחדים. ידעת שאת הניתוח הזה תעבור כמו גדול.
היו לך עוד תכניות ורצונות, מקומות שעוד לא הספקת להגיע אליהם, שאיפות שעוד לא מימשת,
יצירות שעוד לא הספקת ליצור, ונכדים שעוד לא ראית ולא חיבקת.
רק אדם כמוך, איש עסקים בנשמתו, האמין בכל ליבו שבניתוח הזה נחתמה עסקה חדשה ומוצלחת בינך ובין הרופאים – חוזה חיים לעוד 20 שנה.
התאוששת מהניתוח במהירות בלתי נתפסת, מפתיע את כל סובביך.
כמה הערצנו אותך על כך! כמה מחמאות הרעפנו עליך!
לא העלינו בדעתנו שתוך זמן כ"כ קצר הכול ייגדע ותשאיר אותנו לבד.
עוד לא הספקנו כלום, נשאר לנו עוד המון מה לעשות ביחד, עוד נושאים שרצינו לדבר עליהם נשארו פתוחים, עוד רצינו להמשיך וללמוד ממך ומחכמת החיים שלך, ולהביא עבורך עוד ועוד נכדים...
אבא, 13 יום של געגועים עברו עלינו, 13 ימים שבהם אנו מתנדנדים בין תקווה לייאוש ולא רוצים להאמין שהפעם אין דרך חזרה.
בכל הימים האלו רואים וחווים את המאבק שאתה מנהל, המאבק על החיים שכל כך אהבת ועל החיים שאהבו אותך. הפעם הלב היה חזק ממך והצליח לנצח.
רק אתמול בערב ישבנו כולנו ודיברנו, ורק אז, מזה 13 יום, אמרנו בקול רם שאין ברירה אבל חייבים להיפרד ממך.
ואתה הקשבת לנו – חיכית לאישור מאיתנו כי רק עם אישור של משפחה אוהבת יכולת לאפשר ללב שלך לנצח.
אני אוהבת אותך, מלאה בגעגועים, מעריצה, ומודה על כל יום שבו היתה לי הזכות להיות איתך.
אתה אדם יקר ומיוחד, אהוב ונאהב, אבא למופת.
סיון בשם ילדיך.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
יורם, החבר הכי חמוד שלי,

איש יקר, איש אשכולות, אופטימיסט בלתי נלאה. מעולם לא עצרת מלכת, מעולם לא הפסקת לחשוב.
ראייתך תמיד קדימה, יזם בנשמתך. כותב, שר ויוצר – והכל בקלילות ובצניעות.
קשה להספיד אותך, קשה להשמיע את צירוף המילים- יורם נפטר.
איש מלא חיים, מלא תוכניות.
בעל למופת היית לי, ידעת ליהנות מהחיים ולסחוף אותי איתך.
הקמת שבט לתפארת והשבט הזה עומד פה ומתקשה לקבל את לכתך, באופן כל כך לא מתוכנן.
הכל בניגוד לתוכניותיך, כי הרי עשית דיל עם מנתח הלב ל- 20 שנה.
העשייה כל כך אפיינה אותך. התמיכה בכל אחד ואחת מאיתנו, הייעוץ שנתת לנו,
הניתוחים הכלכליים והחברתיים שלך.
אהבת הארץ, אהבת הקיבוץ, אהבת המשפחה, אהבת החברים הרבים שלנו.
בשתי ידייך הקמת בוסתן שהיה אהבתך. את זמנך מלאת בתכנים שלא היו מביישים אף חבר.
יורם- אהבתי והערכתי אלייך הן ענקיות.
ילדיך ונכדיך גאים בך, ובבית מעגן מיכאל השארת חותם בכל מה שעשית, כי הרי אנחנו-
אחד קיבוץ גדול,
נותן הכל כי הוא יכול,
שבין כרמל וים כחול.
בוכים עליך, שרים לך, וזוכרים אותך.
נוח בשלום ובשלווה והיה ברוך.
אוהבת תמיד, רותי.

--------------------------------------------------------------------------------
 
לסבא,

אני כל כך מתגעגעת אליך ורוצה לחבק אותך!
כל כך רציתי שתהיה בבת מצווה שלי! כל כך רציתי שתהיה בחג מחזור של אופיר!
ובכל פעם שנפל לי ריס ביקשתי שתהיה בבת מצווה שלי!
ובכל פעם שהיה בשעון 18:18 או 20:20 ביקשתי שתחייה!
אני רוצה להקדיש את בת המצווה שלי לך שאתה לא יכול להיות בה!
אני חושבת עליך כל יום, כשאני הולכת לבי"ס ובבי"ס ובכל לילה!
איך נמשיך לעשות דברים מצחיקים ולשיר את השיר המפורסם: "היום, היום, היום קיבלתי חום, שתיתי מיץ עשיתי פליץ היום היום היום".
אני כל כך עצובה ומתגעגעת אליך! כמו כולם פה! כולם פה עצובים וחושבים עליך וכל הזמן בוכים ומדברים בפלאפונים, אני בכיתי קודם בבית!
עכשיו זה הזמן להיפרד ולהגיד ביי! כי כבר לא אראה אותך לעולם ואני לא יכולה לחשוב על זה!
I LOVE YOU SO MUCH!!!
באהבה גדולה, מנכדתך דורון ומצטרפת נכדתך עדי.

--------------------------------------------------------------------------------
 
הספד מהלוויה - משפחת רם

ליורם היקר,
חבר שלנו, שכן שלנו, מזה שנים רבות, בשמחות משותפות וארועים משפחתיים, משעמוס נולד לפני 24 שנה, והאחרונים שבהם בברית של נדב שלנו ועמית שלך.
מחר ט"ו בשבט חג לאילנות, וכמו שנכתב "כי האדם עץ השדה" – איש אדמה היית בכל רמ"ח איברייך, איש חזון והגשמה.
נפטרת היום, י"ד בשבט, ביום בו אבי נהרג ושניכם (יחד) אנשי אדמה, אנשי שדה ומספוא .
תמיד היית מספר לי עליו, ודרכך יכולתי ללמוד על דמותו שכה מעט זכיתי להכיר , ועל אהבתך אליו .
יורם, קשה לדבר עליך בלשון עבר.
באותו יום שלישי לפני שבועיים באתי עם ילדי הגן לגן האבנים שנושק אל בוסתנך היפה, נראית נפלא !
שמחנו על הבריכה שכה רצית בקיומה ועל התוכניות שלך לעתיד . . .
ובלילה נפרדת מאיתנו בחטף, בלי הכנה מוקדמת.
יורם, אנחנו מבטיחים שנשמור על רותי, שלך,
באהבה רבה,
ירון, עינת והילדים.

--------------------------------------------------------------------------------
 
הספד בהלוויה - רמי אלוני

יורם,
הבוקר, עם תחילתו של יום, התיישבתי על ספספל עשוי מעץ בקרבת ביתך בבוסתן.
בין עצי פרי: תאנה, תות, גויאבה, רימון, חממת עציצי נוי, ריח פרחים ועבודות אמנות מעשה ידיך, וממולי יופיו של הר הכרמל, על יושביו, וגידולי שדה אשר צבעם מתחלף בעונות השנה.
את האדמה הזו אתה חרשת! זרעת! השקית! וקצרת!
בוסתן עצי הפרי שאותו נטעת וגידלת מסמל בעיני את סיפור חייך, יורם בן הארץ, הנטוע במולדת, חניך ומדריך מובהק של לובשי החולצה הכחולה, השרוך האדום, סנדלים תנכיות והנח"ל המייצג דור של מגשימים.
יורם בין בוני ומובילי הקיבוץ שלנו.
יורם אהב אהבה גדולה את רותי ומשפחתו, אהב את החיים ונאבק עליהם עד צאת נשמתו.
כאן בבוסתן, ערב ט"ו בשבט בין עצי הפרי הנטועים באדמתך, אני נפרד ממך.

ליבי בוכה וגם העצים זקופים ובוכים.
שלום, שלום חבר יקר.
רמי אלוני

 
--------------------------------------------------------------------------------
 
הספד בהלוויה - יעל ארם

יורם,
איזה מזל שהצלחנו לקיים את הארוחה השנתית שלנו בשבת האחרונה שבה היית במיטבך.
עברת את הניתוח האחרון שהיה לגמרי לא פשוט אבל יכולת לו. אני בטוחה שעמדת בו בין היתר כי היו לך המון תוכניות.
רק לפני שנה יצאת ממש לפנסיה והיית מאד עסוק – המחשב היה חלק מסדר יומך, לפחות לפי כמות המיילים שקיבלנו ממך כל יום, רצית ללמוד לערוך סרטי וידאו ואני לא יודעת אם הספקת, הבוסתן שכל כך היית גאה בו והכישרון בפיסול שלפתע פרץ ממך ואפילו התחלת ללמוד בגבעת חביבה. וכמובן התכנון של עוד טיולים לחו"ל עם החבורה הטורקית וחוץ מכל זה יש אישה שדאגת לטפח וילדים וחברים ונכדים.
היום אני מאבדת חבר קרוב, חבר שהיה חלק קבוע משגרת חיי, ימי שישי, אמצע שבוע, ארוחות משותפות והטכסים הקבועים שלנו: את פורים חגגנו כל שנה מחוץ לקיבוץ, את השנה החדשה בארוחה ובנוסף כל אחד בתורו הזמין לארוחה מעשי ידיו בסבב ידוע מראש.
הלכת לי פתאום וללא הכנה מוקדמת. אני מודה לך על שנים של חברות ומבטיחה שרותי תזכה למנה כפולה של אהבה גם בשבילה וגם בשבילך.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
סוף השבעה 27 לינואר, 2008 - רותי

יורם יקר לנו –
עומדים ליד קברך ועדין בוכים.
שלושה שבועות חלפו להם ואנו שואלים שוב ושוב היה או לא היה? האם זה קרה לנו?
ואכן זה קרה. ישבנו שבעה מכונסים איש איש בתוכו ומהרהרים איך נמשיך את חיינו מהנקודה בה הלכת לנו.
המוני אנשים השתתפו באבלנו, אבלם.
הבית לא יכל להכיל את מאות המנחמים וכולם התקשו להאמין שלא תהיה איתנו.
השארת לי משימה ענקית ללכד, להוביל, להנחות את השבט הענק הזה.
להתוות ולהאיר את הדרך,
לשמור על כל אחד ואחת.
לזכור את השמחות של כולם.
לפתוח דלת ולדעת לקבל.
להתייחס, לפנק, לעטוף.
להקשיב, להשלים, להזמין.
רב המשא וכבד עלי, אך בעזרת כל אחד ואחת אולי אצליח להרים את המעמסה.
התחלנו, יורם, כל ההתחלות קשות,
הדרך עוד ארוכה ומתפתלת וכולי תקווה שלא יעמידו לפני מכשולים.
אינני רגילה לעבוד לבד כשאתה לא לצידי, תומך, מרגיע, מכוון, שקול.
אומרים לי "את בחורה חזקה" – ימים יגידו אם יעמוד לי חוסני.
כי נפלה משענתי.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
סוף השבעה 27 לינואר, 2008 - ישראל ענבר (זיזי) 

אחי הגדול יורם
כמה אהבתי אותך.
היית מבוגר ממני ב-5 שנים
אך יותר מכל, תמיד היית בשבילי האח בגדול.
מאז אותם ימים רחוקים,ימים של טרם מדינה
כאשר היית מסכים לקחת אותי לפעולה של הקבוצה בנוער העובד, בחולות קרית חיים, ואז לפתע היה שולף המדריך חלקי אקדח מרכיבם יחד איתכם והייתם מתאמנים " על יבש"...אחר כך הייתם חוזרים בשירה דרך החולות על מנת לא להעלות את חשדם שלהבריטים... ואני זוכר עצמי על כתפי המדריך גאה עד אין קץ שבזכות אחי הגדול זכיתי לחוות ולהיות שותף סוד לדברים הגדולים שקורים לנו במלחמה על עצמאותינו...
וכשגדלנו קצת, אתה הלכת עם הגרעין לנח"ל במטרה להגשים להקים או להצטרף לאחד הקבוצים.
אני, שהמשכתי בעקבותיך, החלטתי שאם להגשים אזי אין טוב מאשר לעזוב את התיכון וללכת לכדורי שאין כמותו להכשירך לחיי הגשמה בקיבוץ.
כשהצטרפתם כהשלמה למעגן מיכאל היתה תקופה ארוכה שעבדת בפלחה. למעגן מיכאל היו שטחי פלחה גם בנגב , ליד קבוץ בארי.
ואני במקביל התמחיתי בפלחה בכדורי.וכשבאתי לביקור בקבוץ היית מושיב אותי על כנף הטרקטור ושעות
היינו מבלים ביחד, מחליפים דעות מקצועיות, אתה-מנסיונך הרב ואני , הינוקא, מבית מדרשה של כדורי.
שני אחים פלאחים.
הימים חלפו במהירות, אתה הקמת משפחה ונאחזת בצפרנים במעגן מיכאל שהלך והתפתח לקבוץ לתפארת בזכותך ובזכות אנשים טובים אחרים, מאמינים בדרך הקולקטיב מחד, אך יודעים גם לקבל את ההחלטות הנכונות המתאימות לעולם המסובך שמסביב.
אני,אמנם הגעתי להגשמה בעין גדי, אך מסיבות שונות גם עזבתי ללימודים אקדמאים.גם אני הקמתי משפחה ועם תום הלימודים התחלנו את מסעותינו בחו"ל שנמשכו 18 שנה.
וכל אותה תקופה ארוכה טפלת אתה כמובן בעזרתה של זוגתך בהורינו. מעולם לא קיטרת על שאתה נושא לבד בעול.
מעולם לא נטרת לי טינה שאני מסתובב בעולם הגדול ואתה נאלץ לשאת בכל הגחמות של הורינו.
איזה בן מסור היית להוריך ואיזה אח נאמן.
כשחזרנו לארץ התהדקו קשרינו קצת יותר: יותר קשר טלפוני,יותר בקורים.
ליווינו בהשתאות, רינה ואני, איך למדת לגדל נכדים מצד אחד תוך יצירת קשרים בגובה העינים ומאידך- לגדל זוג ילדי זהב והכל תוך הבנה והרמוניה.

נפגשנו לאחרונה בבית החולים ערב הניתוח שאמור הייתי לעבור.
אתה היית בהחלמה מלאה לאחר ניתוח מעקפים מסובך שעבר בהצלחה מלאה.
דיווחת לי שאתה חוזר לכושר מלא עם הצעדות, הגינה והבוסתן..היית כה שמח וטוב לב.
באותו לילה פסקו חייך כרעם ביום בהיר..
אני לא מסוגל לעכל זאת שלא אפגוש יותר את עיניך המאירות וחיוכך המשדר אופטימיות אין קץ.
אם היו ל"ו צדיקים לבטח היית אחד מהם.
אחי היקר לי אין קץ...שכב על משכבך בשלום, איש הפעלים, בהכרה שחייך לא היו לשוא, ובידיעה שהשארת מאחוריך שבט אדיר שלבטח ידע להמשיך את דרכך אם כי בדרכו שלו.
שלום אחי..
אחיך - ישראל (זיזי) ענבר

--------------------------------------------------------------------------------
 
נאמר לכבוד ה 30 - רותם איתן – נכדתך הבכורה

סבא היקר,
הזמן חולף, כולנו עדין המומים, הכאב כה נורא, אומרים שהזמן מרפא אך אותנו הוא יותר מדכא.
כעת אולי אנו מבינים, ויותר מפנימים שלראות אותך, לחוש אותך, ולהריח אותך אין אנו יכולים.
רוצים אותך איתנו פה, רוצים לשמוע אותך שוב צוחק ולכל אחד ואחד מאיתנו כל הזמו דואג.
מהקטן ועד הגדול בסבלנות ורוך עם כולם מדבר וכל כך מעודד ואוהב וכעת אנו כותבים לך מילות פרידה והמשפחה כולה כל כך עצובה.
איתך היינו משפחה מושלמת וקשה שלא נראה אותך לעולמים, חושבים עליך, הנפלא והמסור באדם ולא נחדול מכך לעולם, מקווים שטוב לך במרומים ותהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
אנו מפנים עינינו אליך ריבון העולמים ותוהים למה מיהרת לקחת אותו אליך לעולמים, אך עמוק בליבנו אנו מבינים שאדם כמוך - סבא נאסף אל הטובים.
סבא,
הקלו עליך שם למעלה את הבחירה ומצאו לך את הנחלה עם השקט שאהבת ורוח הים כך תוכל להיות ליד הוריך ולנוח על משכבך בשלום.
יש לכולנו רק עוד בקשה אחת קטנה ממך – תמשיך לשמור על כולנו כדי שנמשיך בדרכך.
וליושב במרומים ומלאכיו אני רוצה לומר שכשאדם נפרד מהעולם הזה תמיד אומרים עליו המון דברים טובים אך הפעם זה אמיתי ואני רוצה לומר לך:
"אתה לוקח אליך אדם יקר, אבא, סבא, בעל, אח, אדם בעל המון מעלות ותכונות טובות, אדם טוב עם לב זהב, ואנו מבקשים בקשה קטנה שתשמור לנו עליו...

אוהבים ומתגעגעים ומנסים לאחוז בחיים,
נכדיך וכל המשפחה המורחבת
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
דברים שנאמרו בסוף השבעה - סיון 

אבא,
יום ועוד יום של געגוע עובר עלי שהולך ומתעצם מדקה לדקה.
בימים אלו עוברות מחשבות בראשי וזכרונות מנסים לצוף על פני השטח.
מנסה להיזכר בכל הדברים שלמדתי ממך, בסיפורים שלך, איך הכוונת וייעצת לי בכל מצב ובכל הזדמנות, אבל בימים אלו אני גם שואלת את עצמי איך זה שמעולם לא הסברת לי איך מתמודדים עם געגוע??

מתגעגעת לשמוע את קולך,
זה שתמיד יודע מה הוא אומר.
מתגעגעת אל הצחוק שלך,
זה שמתפקע בקול ואי אפשר לעצור אותו.
מתגעגעת לסיפורים שלך,
אלו שבסופם יש איזה מסר או הומור מתוחכם.
מתגעגעת להסברים שלך,
אלו שמבוססים על חכמת החיים שלך.
מתגעגעת להכוונות שלך,
אלו שמראות ומאירות לי את הדרך.
מתגעגעת לשאלות שלך,
אלו שתמיד אכפתיות ומתעניינות.
מתגעגעת למחמאות שלך,
אלו האמיתיות שנאמרות מכל הלב.
מתגעגעת לחיבוקים שלך,
שעוטפים ואוהבים ומחזקים.
מתגעגעת לרוגע שלך,
זה שמקרין על כל מי שנמצא לידך.
מתגעגעת לנוכחות שלך,
זו שמאחדת את כולנו וכבר יותר משלושים יום כל כך כל כך חסרה לנו...

--------------------------------------------------------------------------------
 
נאמר לכבוד ה 30 - איריס דיין

יורם ידידי היקר,
מעטים הם האנשים שמעצבים וחורטים בנו את עצמם.
נפגשו דרכינו לפני הרבה שנים. ניסיתי להיזכר באיזו נקודה בדיוק זה קרה, מה חיבר ביננו ומתי, אני חושבת שמתוך חברותי עם ניבי ואורלי, נפתח מכנה משותף ואנחנו ניצלנו אותו להעמקת הקשר ביננו.
גילינו שיש לנו הרבה מן המשותף. שנינו סקרניים, מעיזים על סף החוצפה לשאול שאלות ולבחון דברים לעומקם בנעשה במשק ויותר מזה, לשנינו רצון ויכולת ללמוד דבר מאפס ולהפכו לעניין בעל יכולות גדולות.
פרגנתי לך על לימוד בניית האתרים, על ניהול היזמויות במעגן מיכאל ועל ידיך ברוכות הכישרון.
שיתפת אותי בשמחה והתלהבות כמו ילד בחידושים שלך- "איריס בואי תראי מה עשיתי, את חייבת לראות". ידעת שתקבל מחמאה כנה.
מתוך כך מצאנו שפה משותפת וחיבור מאוד נוח וטבעי. הייתה בינינו זרימה שכמוה אין לי, ועכשיו אני אצטרך למלא את החסר הזה שהשארת אותי בו.
תהליכי השינוי במעגן מיכאל מצאו אותנו זוג יונים קבוע בחוגי הדיון שהתקיימו אז. חלוקת התפקידים בהנחיית הקבוצות הייתה מאוד ברורה בינינו והחברים יצאו מהמפגש עם כלים ברורים להתבונן על חיינו כאן. זכיתי בך בהנחיה זו. מצאתי בך שותף לדרך חיים ומחשבה.
לא רציתי שתלך לי רחוק מדי ופניתי אליך להיות חבר בועדת תקשורת. התרשמתי שיש בך גם מזה. אתה פתוח לקדמה ולשינויים, מתעניין בתחום הרחב, מביא רעיונות טובים ובעיקר שקול ומדוד, מחושב ומבין ותרומתך תהיה גדולה לוועדה, ואכן כך היה. הצטרפת אלינו וזכינו ליהנות מהתובנות שלך בהן היה גילך וניסיון רב לצד שכל ישר ובריא. בוועדה צעירה שכזו – היה לך מקום מרכזי. זכיתי בך שוב.
אחר כך התחלתי לחלום על בריאות ויצירה גם יחד, וכשהתחלתי להפריח בועות סבון, מיד בהתחלה זומנתי למשרדך הקטנטן לשתף אותך בחלום זה. היית איתי בהתלהבותך המוכרת כפי שהייתי צריכה. עינייך אורו ואמרת – מה שאת רוצה זה מה שיהיה. תמיד תלכי בגדול. בנית לי תכנית עסקית. היום, כשאני חונכת את הסטודיו של בר סבון- כל מהותו קשורה בך. בגב שנתת לי, ברוח הרעננה, בייעוץ ובחברות. שוב היית לצידי.
כשסיפרתי לך ולרותי על ההיריון שלנו היית כל כך נרגש ומלא אמפטיה למסע המפרך שעברנו והיית שותף לו – כי היית חבר אמיתי לצידי.
יורם, האמונה שלך בי וביכולותיי, החיוך והעיניים הכחולות והחמימות שלך, אין להם אח ורע בשבילי.
זכיתי בפרס יורם. לא הספקתי להגיד לך שאני אוהבת אותך ומעריכה את המתנות שקיבלתי ממך. הכל קרה מהר ואני מיד סידרתי לי הדחקה, לא בהצלחה רבה.
זיכרונך יישאר איתי לעד.

--------------------------------------------------------------------------------
 
נאמר לכבוד ה 30 - יניב לוינסקי

עץ חזק. מרכזי. מיוחד. בשיא פריחתו.
ענפיו שואפים מעלה.
גזעו חזק.
שורשיו עמוקים, נאחזים באדמת בוסתנו.

ולפתע סערה.
ונגדע.
ורק קול דממה דקה.

עצי הגן ממאנים לעכל- שהרי עץ ותיק שכבר עבר סופות בחייו,
לא נשבר כל כך מהר.
הייתכן שכך הלכת לנו?

נצרייך מזמן היכו שורש וכבר מבכירים פירותיהם.
פירות יפים. מושלמים.
פירות שאת יופיים כבר לא תראה.
שאת ניחוחם המתוק לא תדע.
שאת טעמם לא תכיר.
ומי ישמור עוד עליהם?

וכבר מתגעגעים לצילך, לעצתך, לקולך,
למגע ידיך, לחיוך בעינייך.

עץ יפה היית. גאה.
ולפתע סערה.
ונגדע.
ורק קול דממה דקה.

ובכל שנה, ערב חגם,
יתכנסו עצי הגן וירכינו צמרותיהם לזיכרך.
וביום המחרת, בט"ו בשבט, יזדקפו להם אט אט,
תומכים האחד בענפי רעהו,
יפרחו בהדרם, וימשיכו בדרך שהתוות להם.

עץ יפה היית.
ועתה נותרה דממה.

--------------------------------------------------------------------------------
 
דברים שנאמרו לכבוד ה 30 - ניסים כהן

לזכרו של יורם -
הגענו למעגן מיכאל לאחר הטירונות, כגרעין נח"ל, בתחילת שנות ה 50 .
מרגע זה כל אחד ואחד, הלך והשתלב בהתאם לכישוריו ורצונו.
יורם שאף ורצה לעסוק בחקלאות – אספסת, גידולי שדה, רפת.
ואכן בתחום זה הצליח לממש חלק מכישוריו. רצה ויצא ללימודים והשתלמויות - וגם יכולותיו הארגוניות באו למימוש.
בין-לבין , כאיש אכפתי יצא לפעילות תנועתית במגוון רחב של תפקידים: נוער עובד, ישובים צעירים, גרנות וכו'.
דרכנו נפגשו עם המהפך הגדול שהתחולל בחברתנו – המעבר ללינה משפחתית. קדמה להחלטה פעילות גדולה ורחבה בתחומים חברתיים , משקיים וכלכליים.
לזכותה של מעגן מיכאל יאמר שעשתה זאת בדרך הטובה והאפשרית בתנאים שהיו.
התקיימו דיונים מקדימים – הוחלט על השינוי והביצוע שהצליח היה בעיקר בזכות בעלי התפקידים באותה עת.
תוך שנתיים נבנתה שכונה חדשה (רסקו) המותאמת ללינה משפחתית, שופצו והותאמו למעבר שלוש שכונות חדשות ובאותה עת נבנה חדר האוכל המורחב והחלו בבניית בריכת השחייה. כל הקיבוץ הפך לאתר בנייה.
המבצע הגדול והמסובך הוגשם - היו שותפים רבים עם אחריות מוגדרת שנתנו מיכולתם.
יורם הממלא את תפקיד מרכז המשק, מרכז בידיו את הפעילות הרחבה. אין ספק שתרומתו בתחום זה הייתה מרכזית ביותר.
עברו כמה שנים טובות - ושוב נפגשנו. יורם יוזם את הרחבת הבית הסיעודי. הצפיפות והתנאים אינם מתאימים. מתחילים דיונים ופעילות לאן פנינו מועדות? רק לחברים? גם לאנשים חיצוניים?
על אף שלא קיבלו תמיד את דעותיו – ידע יורם לכבד ולבצע את ההחלטות שהתקבלו – המשיך ליזום ולדחוף את הפרויקט.
כאן ובעיקר כאן, באו לשיא כישוריו, יכולתו ופעילותו הציבורית, להוביל, לנהל קשרים עם מוסדות חיצוניים ולדאוג לביצוע עד הפרט האחרון.

זכה יורם לממש את כל תכונותיו וכישוריו הרבים.
תרם ונתרם במסגרת חיינו המשותפים.
יהי זכרו ברוך.

--------------------------------------------------------------------------------
 
נאמר לכבוד ה 30 - מבכה שאול כוכבי

על יורם שאבד לי
כל הזמן, עם כל חבר שאובד לי
אני מאבד פיסת זכרון.
שם, מסגרת שחורת קוים
ככה מסתימת רקמת חיים?
רעי ואני כבני מוזאיקה
בתמונת פסיפס גדולה:
הנה הוא פה, אני שם
אולי טיול אולי פעולה,
הנה שיר, רקוד, צחוק (וגם דמעה).
האבנים הולכות ונשמטות
ובתמונה הכללית - חורים שחורים.
התמונה הולכת ומטשטשת.
החדלון, האבדן ופתאום כמו חידון:
מי זה, מה זה, היכן ומתי?
חסרים הפרטים, נעלמו החברים.
המתים נוטלים בלכתם
גם את הזכרונות
והם אינם עונים לשאלות...
ומי יזכור אותי ביום מותי?
על העתיד השתלטו הצעירים
ואת עברנו לוקחים רעינו המתים
ואנו, אנה אנו באים?
כל הזמן אני מאבד חברים
החברים ההם שזוכרים.

ינואר 2008
מבכה,
שומל כוכבי 

--------------------------------------------------------------------------------
 
נאמר לכבוד ה 30 - דניאל יפה

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.
ליווינו אותך יורם קרוב ל- 30 שנים.
נתתם לנו, אתה ורותי, את הרשות ואת הזכות ללוות אתכם, כידידים, כצופים, באוסף גדול, של רסיסי מפגשים, אימרות, חוויות, ונגיעות קצרות לאורך הזמן, המתכנסות לידידות ארוכה שמעבר לתלאות היומיום, אך משתפת משתתפת, וכל כך משייכת.
אין ספק - היית לי יחיד ומיוחד.
כאשר פגשתיך לראשונה, היית במרכז העשייה במקומך בקיבוצך, במעגן מיכאל. אלה היו זמני השבר הגדול בתנועה הקיבוצית, כמו היום, כן אז, כביש החוף סאן והמה למרגלות הפנינה הזאת, החזקה והשקטה הזו, שהיא ביתך. עסקת אז בנושאים מכוננים. הבנים, השיכון, אם ליצר ואיך לייצב, אכן הרגשת - צריך לבוא שינוי - אך התלבטת - איך משמרים את הטוב במה שיש?
אני זוכר שאמרת לי אז בעניין ממש לא חשוב "רק שמליחות המים לא תשרוף את הירק של הנוי". האם דיברת אז במטאפורות?
ואחר כך כשהתרחקת, פינית מקום לצעירים ומוכשרים, היתה בך סבלנות לייעץ, ללוות, להרגיע ולהנחות. כה רבים נכנסו בדלתך, ויצאו ממנה עשירים ונשכרים, מטובך וניסיונך. ידעתי ושיערתי. בכל דרך יש מועקות ותהיות וגם - אכזבות. תמיד, גם במעלה הדרך הקשה, וגם בערוב היום, אדם עושה את חשבון דרכו. לא היית תמים, ראית חולשות ראית שגיאות וגם נפגעת.
מעולם לא שמעתיך אומר דבר בלע, נוטר, מקרצף את מול אחר, פצעי אדם ומקום. כל כך אהבת את המקום הזה על כל אשר בו.
היתה בך אהבה גדולה לכל דבר שידך נגעה בו. איש יוצר היית בכל מקום ובכל זמן. כל אירוע הוא הזדמנות, סיכוי למשהו מוצלח.
האדם משול לחרס הנשבר. אוסף שברים דגול היית, אוסף, מאחה, מדביק ויוצק. בגנך כמו בביתך.
אהבתך לנטוע ולירוק, סימלה בעינינו את כל עושרך. מעגלי החיים והיצירה של עצי הפרי שלך, בחלקת האלוהים הקטנה שלך, יצקו בך סיפוק ומרגוע מעוררי קנאה.
למי אתה נוטע? לך? לבניך? לנכדיך?. עץ שבמקומו נטוע, רואה זריחות ושקיעות אל מעבר לאופק, אל מעבר לזמן. האם יוריק? האם יצהיב? האם יצמח פארותיו לגבהים חדשים? האם ידהה, ייבש ויכלה?
אתה ורותי יסדתם משפחה מחברת ומקרבת מאין כמותה. אנשים רבים אשר דרכם הצטלבה בדרככם, הפכו באחת לידידיכם ומקורביכם, ונשארו כאלה ללא תנאי. גדלתם יפיתם, כעצים נושאי פרי בצבע ירוק רענן של בוסתן לעת אביב.
הבוסתן הירוק הזה - זו משפחתך הגדלה ופורה, בין חברים וידידים במקומם השקט והבטוח, כי בצלמם ובדמותם - אותו נטעת והורשת.

אהבנו - וחסרנו - כל כך.
נעמי ודניאל 

--------------------------------------------------------------------------------
 
משפחה - שיר שנכתב על ידי יורם

ליום הולדתו ה- 70
מאי 2003

הרבה דברים עובר אדם במשך שנות חייו
כשהוא קטן הוא לא מבין,רוצה הכל,עכשיו
כשהוא גדל ומתבגר ואחראי למעשיו
רואה שלא הכל וורוד,זו לא אשמת הוריו.

והוא רוצה את העולם אז לשחרר מיסוריו
חושב שאם יחרוש, יבנה, יגיע למיטב
ישקיע ויהיה איכפתי,בכל ישים ידיו,
וזה יתן לו כח,עזר,ערך לחייו.

כך עובד אדם בלי הרף,ככה אז חולפים חייו,
לא עוצר ברמזורים, אפילו כשהלב נתקף.
אך, כשהוא עושה חשבון הנפש וסופר את מעשיו,
ובודק למי עמל כאן,ומה השאיר מאחוריו
גם כשאין הוא מאמין, כך אומר לו אלוהיו.
אם קשים היו חייך, נאבקת על כל שבב,
אם במלחמות ניצחת או הפסדת בקרב,
זכור כי לא לבד היית, כל זה לא היה לשווא,
זכור תמיד מאין באת,ולאן פונים עכשיו.

כי כשאדם רוצה לחשוב על מה התגלגלו חייו
ישמור קרוב את משפחתו,כי המה אהוביו,
כי הם החשובים מכל,אותם תמיד יאהב,

זו האישה,הילדים,הנכדים,האם, האב
ואלו המה האחים והדודים,הסבתא והסב
כי כל שיש לו בחיים הן אלו שורשיו.

--------------------------------------------------------------------------------
 
ועוד הרבה לכתוב יורם :

" דבר אחד למדנו, כשיש משבר או מצוקה –
אם למישהו קשה, אם קיבל איזו מכה,
לא נשקוט ולא ננוח ונתמוך ניתן הכל –
כי ערבות וידידות היא תמיד מעל הכל.
כי יש פה נוף ויש פה ארץ,
יש בוסתן ויש דשאים,
יש פה חוף ויד יוצרת
ולפעמים מפרגנים"