חייה - גסטי
גסטי נולדה ב-1923, גדלה בעיירה ליד לבוב (אז פולין, היום אוקראינה). גסטי הייתה בת יחידה לאורי ורבקה גסטהלטר.
להוריה הייתה אחוזה ובה שלשה כפרים. באחוזה זו היו מכשירים את עצמם צעירים יהודיים לעבודה חקלאית לפני עלייתם ארצה. גסטי לא הלכה לבית הספר, אלא מורים פרטיים באו לביתם ולימדוה. כך למדה אמא גם עברית ממורה פרטית וכשעלתה המשפחה ב-1934 לחיפה היה לאמא קל להשתלב עם הילדים בני גילה.
אמא למדה בבית הספר הריאלי ותמיד, גם בבית ההורים וגם בבית הספר, ידעה להשיג את כל מבוקשה.
בבי"ס הריאלי השקיעה אמא בעיקר בפעילויות בצופים. גסטי סיפרה לנכדיה שבתחילה הייתה הגבוהה מבין כל הצופים, והיא ונעמי זורע עמדו בראש הטור, עד שאט אט עם חלוף הימים, הגיעה לסוף הטור, הנמוכה מכולם.
ההחמצה הגדולה בריאלי, לדברי גסטי, הייתה שלמדה במגמה הריאלית ולא בהומנית ובעיקר הצטערה עד מאד שלא למדה צרפתית.
הריאלי היה לגסטי כר לפעילות חברתית ענפה ועשירה ובגיל 16 גם הייתה מרכזנית של ההגנה במשמרות לילה, דבר שאפשר לה לא לבוא ללמוד ביום למחרת ולקבל ממוריה קרדיט גם על כך. בתום הריאלי הציעו לה ללכת ללימודים גבוהים, אלא שאמא בחרה במסלול ההגשמה.
גסטי הייתה בקבוצת הצופים שעברה הכשרה בקיבוצים "ותיקים". כשהייתה הקבוצה שלה בדגניה ב' פגשה בוליה שהיה עם הקבוצה בדגניה א'.
גסטי ווליה עברו עם הצופים לפרדס חנה, וכאשר התחתנו, אבא וליה התחייב בשטר הכתובה ל-324 לירות ישראליות בלבד. אמא החלה לעבוד בפרדס חנה, במשקי בית, ועד מהרה החלה לתת שיעורים פרטיים לילדי האיכרים. עוד היא הרה ללדת והקדחת לא פסחה גם עליה, ותוך כדי התקף קדחת נולדה ביום כיפור יעל אחותנו הבכורה.
כשהקבוצה הגיעה לרחובות, יצאה אמא ללימודים בסמינר הקיבוצים בתל אביב. יעל הייתה אז רק בת ארבע, וכל השנים זכרו אמא ויעל את השבועות הארוכים בהם יעל נשארה ברחובות ואמא הגיעה לקיבוץ רק לסופי השבוע.
טלי הייתה הילדה הראשונה שנולדה כשכולם עברו להתיישבות במעגן מיכאל.
כאן החלה גסטי עם חבריה להקים בית ספר בישוב, ולימדה וחינכה את כתה א' של הבנים הראשונים של הקיבוץ, כולל את יעל בתה.
אמא הייתה בין מייסדי בית הספר ולא מעט מן המסורות שהיו בו בימים ההם קיימות עד עצם היום הזה. שנים ארוכות חינכה, לימדה, ניהלה את בית הספר שהיה אז לא רק מקום שלומדים בו אלא שהילדים נמצאים בו כמעט עשרים שעות ביממה, כך שהיה צריך לנהל מערכת מורכבת של בתי ילדים שהילדים אכלו וישנו בהם, שיחקו ויצרו. בית ספר שהוא כולו בית.
כשחינכה גסטי את כיתת גלים, נולדה שירי.
לבקשת יעל, אימצו גסטי ווליה את אילן שהיה להם כבן והם לו הורים חמים ומסורים עד יומם האחרון.
עם תום תקופת ניהול בי"ס עבדה גסטי במטבח ומשם עברה לבית התינוקות. לא פעם נמצאו התינוקות עם סימני קמח על פניהם וידיהם – לאמא חשוב היה שכל יולדת אחרי שתניק, תתפנק בסלט ובעוגה טובה מעשה ידיה של אמא, והקמח שלשה היה לא פעם גם על פני התינוקות שהרגיעה.
עם חלוף השנים, אמא הקימה בחדר העיון את מה שנקרא 'מוסד גסטי'. "הולכים לגסטי" היה המשפט של בני הנעורים שישר מבי"ס היו באים אל גסטי, למעלה בחדר עיון לעשות שיעורי בית. אמא עזרה לכל אחד בכל נושא, גם מי שלא רצה לעשות שיעורי בית היה בא וגסטי הייתה מכבדת אותו בוופל לימון, מיץ פטל ותשבץ לפתור. אמא עזרה לכולם ובכל המקצועות.
גם כשסיימה גסטי את עבודתה בחדר העיון, והיא בת מעל 80 המשיכה לתת שיעורים פרטיים לשומרי האמונים שלה מחדר העיון וגם לתלמידים חדשים, להם הייתה מחויבת עד סיום הבגרויות. אפילו כאשר למדו במכללות או באוניברסיטה, היו באים להסתייע בה בשיעורי הבית.
בשנותיה האחרונות הקדישה אמא את כל כולה למשפחה, לנכדים ולנינים ולא חדלה לרגע להתעניין בכל הקורה בקיבוץ ובארץ.
--------------------------------------------------------------------------------
"סבתא גסטי" / טלי
החיים שלנו במשפחה סובבים במעגלים מעגלים, ואת אמא, היית המרכז של כל המעגלים. המעגל הראשון נבנה והתעגל סביב אבא שלך, סבא אורי, שביתו היה מרכז מפגש למשפחה הקרובה והרחוקה ותמיד אפשר היה למצוא אצלו משהו מתוק. את המשכת את המסר הבלתי כתוב והפכת למוסד, למותג הידוע - סבתא גסטי, ובקסמיך המתוקים הצלחת לגרום לכולנו, ילדיך, נכדיך והנינים שלך, לעלות במעלה המדרגות לביתך לפתוח את הארון לחפש עוגה טובה שנאפתה, שוקולד ומסטיקים שתמיד חיכו לילדי המשפחה וחבריהם. שמעם וטעמם של המאפים שלך הגיע למרחוק והנעימו את חיכם של רבים.
אנחנו, ילדיך, קלטנו ממך את המסר דרך העשייה שלך וממשיכים לקיים את המעגלים הקטנים שלנו, כל אחד עם ילדיו – נכדייך, ועם נכדיו – נינייך, ולכל מעגל משפחתי, הררי, טסלר, פיין-ברוש ושנידר, יש קשר עם שאר המעגלים. ואני מבטיחה לך שנקיים את הצוואה הבלתי כתובה שלך שהמשפחה היא במקום הראשון ונמשיך להפגש סתם כך, לחגוג ימי הולדת, חתונות ולידות, ותמיד לזכור את צרוף המילים הכל כך משמעותי "סבתא גסטי".
--------------------------------------------------------------------------------
ממני רונן
אני רוצה לקרוא מכתב ששלחתי לסבתא גסטי בדואר לפני למעלה מארבע שנים. המכתב הזה מבוסס על האמונה שלי שתודה יש להגיד לאנשים בעודם בחיים.
דרך אגב סבתא בהומור שנון סיפרה לשירי ש"רונן כבר כתב לה את ההספד".
יום שני 14 אוגוסט 2006
סבתא גסטי שלום.
רציתי להתחיל בתודה.
בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מפעם לפעם בחשבון נפש ובמבט לאחור, הן על הילדות, והן על חיי כבוגר.
לפעמים לבד ולפעמים בשיחות עם אחרים.
כמעט תמיד אני מוצא את עצמי אומר לך בלב, או אומר לאנשי שיחי איזו סבתא מדהימה את.
החלטתי שהגיע הזמן אחרי 39 שנות הכרות להגיד לך תודה.
סבתא – את לימדת אותי את הכלל החשוב ביותר באהבה – נתינה מכל הלב בלי לחכות לשום תמורה ובלי לעשות שום חשבון.
ראיתי איך זה עובד ומצליח.
איך ביתך תמיד מלא – מלא באהבה, מלא באנשים.
ראיתי איך מי שנותן אהבה מקבל אהבה פי 1000 ואיך הכול חוזר אליך ובגדול.
אני חושב שעם השנים גם אני לומד איך עושים את זה – ועל זה תודה גדולה לך.
סבתא – את לימדת אותי את שיטת תשומת הלב לפרטים הקטנים – לזכור פרטים קטנים על אהובינו ולתת לכל אחד את הידיעה האמיתית שהוא שלך יחיד ומיוחד.
כן, גם את זה אני עוד לומד.
סבתא את לימדת אותי ששולחן המטבח הוא מרכז הבית.
ולימדת אותי לעולם לא לגרום לאנשים לרגשות אשמה או להרגשת מחויבות – על זה אני עובד חזק, ומצליח.
לימדת אותי (אלו המילים שלי) שאהבה, שלא כמו עוגה, כמה שמחלקים אותה ליותר אנשים אז יש יותר.
אין לי המון זיכרונות ילדות אבל יש כמה חשובים.
אני זוכר במעורפל את הנהלת בית ספר שבה ישבת ואיך הייתי מגיע לבקר אותך מהגן ומרגיש הכי מיוחד בעולם.
בבית הספר אני זוכר איך היית מתגנבת אחרי "ההשכבה" לבית הילדים ועושה לי עיסוי עד שנרדמתי.
או לפעמים מכינה לי סנדביץ' עם עגבניות ובצל אחרי ארוחת הערב.
מבחינתי, במבט לאחור, המגע שלך באותן שנים הוא שגרם לי להצליח בחיים ולהגיע לאיכות חיים ולאושר.
אני זוכר את השבתות שלקחת אותנו למנוחת צהריים אצלך (למרות שאסור), את פינת הסיפור בתוכנית "לאם ולילד".
את אנציקלופדית תרבות ודבר לילדים שערן ואני קראנו הלוך וחזור.
אני זוכר את הטיול לראש הנקרה איתך ועם סבא ווליה.
אני זוכר את הטיול הקסום לגבעת הקיבוצים ברחובות, ואת מפתח הגנבים של סבא שפתח לנו את הדלת למפעל הנשק. כמובן את הפלא כאשר האורות נדלקו.
שנים האמנתי שהמפתח המקורי היה אצל סבא עוד מאז.
אבל העיקר והחשוב זה הזמן שבילינו ביחד ואלפי השעות הקטנות האלו, שפשוט היית שם בשבילי ונתת לי בית חם מוגן ומאפשר.
עם השנים ועם שלל הנכדים האחרים, לא פחת היחס שלך.
אני זוכר ומודה על השנים בלימודים לתואר ראשון – איך הייתי חוזר מהלימודים ישר לשולחן המטבח שלך, מתחיל בשיעורי הבית, ואת היית עוזרת לי ומכינה לי ארוחת ערב.
הכנסת משמעת וסדר ובלי זה, ספק אם הייתי עובר את השנה הראשונה.
אני מודה לך ממש על כך שהכרחת אותי לחשב בראש, ואז על הנייר, ורק בסוף בחישובית. עד היום אני מחשב מספרים גדולים באופן כזה שגם אני מופתע.
סבתא - העוגה בכל יום הולדת, המתנות, הנסיעות לחיפה ולגן האם, הכרמלית "וזיניוק" ועד לפני שבועיים ביום ההולדת שלי שהתאמצת והכנת לי את הפאי לימון שאני כל כך אוהב ושלמדנו להכין ביחד – את הכנת ואני כיוונתי אותך לדרגת החמיצות הרצויה.
האפייה המשותפת כשהייתי ילד, שפתאום בתור בוגר התחילה לצאת ויונת לא הבינה מאיפה אני יודע את כל החוקים של האפייה ואיך לשים בצק ואיך עושים הכול - אבל מה שהראש שכח, הידיים זוכרות.
בתור בוגר, לא חשוב מתי הייתי מגיע אליך הביתה ובאיזה שעה, תמיד היית שם עם איזה משהו לאכול ולאחר מכן עם שיחה טובה ועצה טובה.
שמחת לביקורי הארוכים ושמחת לביקורי הקצרים.
ופתאום אני כבר עם משפחה ואת מקבלת את יונת כמו נכדה שלך לכל דבר (אולי אפילו יותר מאיתנו).
ואת מקבלת את הנינים, הילדים שלי ונותנת להם את אותה הרגשת בית שאני קיבלתי בתור ילד בגילם.
סבתא יותר מדי פעמים אנחנו מצטערים על דברים שלא אמרנו ועל דברים שלא עשינו בזמן הנכון.
אז עכשיו זה הזמן הנכון להגיד לך תודה גדולה וענקית על הכול.
להגיד לך שכל מה שקיבלתי ממך באהבה גדולה הוא לא ברור מאליו, אלא מתנה גדולה שלא רבים זוכים/זכו/יזכו לקבל.
אני לשמחתי, זכיתי!
ועל כך אני רוצה להגיד שוב ושוב תודה, תודה, תודה.
----------------------------------------------------------------------------------
סבתא גסטי / רינת
גסטי יקרה - היית לי כסבתא, סבתא אהובה, לי ולילדי.
נכנסתי למשפחה לפני יותר מעשרים שנה, כבר לא היתה לי סבתא משלי - ומיד הרגשתי שזכיתי בסבתא חדשה.
גסטי - היתה לך היכולת המדהימה לדאוג שכל אחד מסביבך יחוש שהוא עבורך האדם האהוב והחשוב ביותר. בראש ידענו שוודאי יש לך סדרי עדיפויות באהבה, אך לעולם לא ניתן היה לנחש אותן, נתת לכולנו אהבה אמיתית וכנה בכמויות עצומות.
היית משכילה מאוד ויכולת בקלות להתקדם לכל כיוון שרצית אך את העדפת את המשפחה והקיבוץ. המשפחה היתה מרכז עולמך והצלחת ליצור מסביבך שבט אוהב ומקבל שכמוהו לא פוגשים כל יום. בשנה האחרונה הייתי לצדך הרבה שעות, בימים בהם עוד יכולת לדבר אמרת לי כל הזמן שהמזל שלך בחיים הוא שיש לך משפחה כל כך גדולה ואוהבת. אני אמרתי, ואני חוזרת על כך גם עכשיו, שזה לא מזל, זה דבר שנבנה בעשר אצבעות ועם לב ענק של אישה קטנה גדולה.
הבית שלך עומד במקום אסטרטגי, קשה לעבור מבלי להיכנס, אז נכנסים... תמיד יש חיוך, עוגיה, שאלה לשלומנו... מקום שקורא לך – בוא הנה.
אף פעם לא אמרת לא לכל אחד שרצה לבוא, לא חשוב באיזו שעה. עבור נכדיך וניניך היית תמיד נכונה, בכל שעה, בכל מצב. זה היה מסר שלא הועבר במילים, אלא בכל מיני דברים קטנים, כמו למשל - לבית של גסטי אפשר תמיד להיכנס, דופקים בדלת כאילו כדי להתריע אך זה ברור שאפשר מיד להיכנס - זה הרי הבית של כולנו.
לפני שנתיים, כשיעל הלכה לעולמה נראה היה שלא יהיו לך יותר כוחות להתמודד, אמרת שנמאס לך, אך אספת כוחות והמשכת איתנו עוד שנתיים תמימות. אמרת שיש עוד הרבה אנשים שזקוקים לך ובמיוחד שירי, טלי ואילן ואת לא יכולה להרשות לעצמך להישבר.
לאט לאט הלכו כוחותיך ופחתו, הטיולים הצטמצמו וכך גם השהות במרפסת ממנה השקפת על כל העולם כמו מלכת אנגליה המנופפת באלגנטיות לכל אחד שעובר. התכנסת לתוך עצמך, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית. כשנלקחה ממך יכולת הדיבור, התחלת להתרחק מאיתנו עוד יותר והתכנסת לך לעולמך.
הלכת מאיתנו בשקט, בצנעה, כשקביטה המסורה מטפלת בך ודואגת לך עד נשימתך האחרונה.
גסטי יקרה - היית לי סבתא נפלאה, לא יכולתי לבקש יותר. נוחי על משכבך בשלום והיי שלום.
--------------------------------------------------------------------------------
"המשפחה זו ההצלחה הכי גדולה שלי בחיים." / שירי
אמא- שעת אחה"צ, המפגש היומי שלי ושלך, אני יושבת לידך ומספרת לך על אירועי היום. על החוג של מתן ומשחק הכדורסל של עידן, את מביטה ומקשיבה, מידי פעם אני שואלת משהו לבדוק אם את עוד קשובה, ואת תמיד בעניינים. כבר לא מדברת, אך העיניים מביטות נבונות, מדברות בעצמן. אני שמה את התמונות של המשפחה על מסך הטלוויזיה ויחד אנחנו נזכרות בימי ההולדת של הנינים, בטיולים המשפחתיים, בנופים ובדמויות שאת הכי אוהבת בעולם.
גדלת כבת יחידה והנה אנחנו כאן איתך שבט גדול עם 14 נכדים ו-20 נינים כולם שלך ואת של כולנו.
אמא- לספר על כל פרט בחייך שהיו מלאים, עשירים ומסופקים לא נוכל, אלא להזכר בחוויות וברגעים הקטנים שחרטו בנו את דמותך הצנועה, הקטנה, מלאת העוצמה.
אמא – אשה קטנה ונמרצת תמיד פעילה ועסוקה, מהשנים הראשונות בפעילות ציבורית כמחנכת, מנהלת ובועדות הקיבוץ. מתרוצצת ברחבי המשק עם עגלה עמוסה כל טוב לקראת המפגש המשפחתי של שבת, בו נתאסף כולנו סביב שולחן עמוס במאפי ידייך, שאת באהבה ובסבלנות עמלת והכנת כבר מיום חמישי. את מאושרת שכולנו כאן ומידי פעם מצטרפת לשיחה בדברי טעם וחכמה.
"גסטי אין אדם כזה" אמר פעם אחד מחברינו, לאחר שבטיול משפחות סיפרנו איך ביום הולדתך ה- 75 עשינו לך מסלול אתגרי במדבר יהודה ואת אוהבת מרחבים וטבע הלכת בנחישות עד שקלו כוחותיך.
אמא שמעולם לא הודתה שהיא דואגת, נהגה לשלוח את אבא לבדוק מה קורה ותמיד טענה שהיא בכלל לא דאגה. כך גדלנו תוך תמיכה מוחלטת שלך בכל החלטה שלנו ומזל שהיינו כאלה ילדות טובות.
אמא שלא היה צורך לספר לה על הטיול או ההפלגה כשחזרנו כי בתוקף תפקידיה בבית הספר היתה מעורה בכל, אך תמיד הקשיבה ברוב ענין ורצתה לדעת כל פרט.
אמא שהקיפה עצמה במשפחה חמה ואוהבת וגם כשחלק אחד נדד לעין גב לא ויתרה והיתה מתייצבת פעם בשבועיים עם סלים מלאי כל טוב "משלוח למסכנים בניכר".
אמא שבשבילה שום דבר הוא לא בעיה ורק מחכה שתבקש כדי לתת עוד ועוד. ידעה לפתוח את ביתה לפני כל אדם שהצטרף למשפחתנו, בקלות הכניסה גם אותו תחת כנפיה והשיחה כבר התגלגלה מעליה. מרגע שהתקבלת למשפחה זכרה את יום הולדתך כמו גם את כל אלו של חבריה ובני המשפחה הרחבה.
אמא שהיתה אשת עשייה נמרצת, בעלת עולם עשיר של שפה וידע אוהבת ספר, תשבץ וגם שיחה בטלה עם חברה. ידעה להציל אותנו הצעירים כאשר שכחנו מילה או שם של מקום וללא כל קושי הייתה שולפת אותו מהזיכרון. אמא חיה במרבית שנותיה ליד הים בלי לדעת לשחות או לרכב על אופניים אך שלטה בכל מיני הציפורים בבריכות וזני הפרחים בכרמל ובגבעות הכורכר. העדיפה לצעוד ברגליה הקצרות ולחזור לפינות החמד האהובות עליה בקיבוץ בשנים עברו טיילה עם הנכדים ובשנים האחרונות עם מרימי בשעת הטיול היומית אחר הצהריים.
אמא שכזו שראתה במשפחה ובנכדיה את הפלא הגדול של העולם ולא אחת נזפה בנו שאנו מציקות ודורשות מהם דברים שגם היא לא אהבה לעשות, כמו לסדר את החדר ולהכין ש.ב.
אמא גם כשכוחותיה אזלו והלב כאב לא רצתה להעיק או להיות לנטל, חזרה ואמרה שהכל בסדר...
אמא יקרה, עוד שנים אוסיף לעבור ליד ביתך שהיה מרכז המשפחה, להרים מבט למרפסת ולראות אותך יושבת בין עציצך הפורחים, מנופפת לשלום לחבריך הרבים. לשמוע את קולך האומר
"המשפחה זו ההצלחה הכי גדולה שלי בחיים."
--------------------------------------------------------------------------------
מיהי סבתא גסטי בשבילנו? / מהנינים
אישה מדהימה, שמה שהיא יודעת הכי טוב זה לתת ולפנק, רק שלא יחסר.
סבתא ברוכת נכדים ונינים ומזל שזכתה לראות אותם גדלים.
ביום חמישי נפגשנו לארוחת ערב ולשיחה על החדשות הכי חמות בקיבוץ ובעולם.
בילדותינו היינו באים לבית חם ומלא בתבשילים לארוחת ערב עם המשפחה ותמיד אותו ויכוח ישן: סבתא לא הייתה מוכנה לשבת עם כולם.
כשהארוחה הייתה נגמרת היינו משחקים שבץ-נא ותמיד מפסידים כי סבתא הייתה ממש חכמה.
לכל נכד סבתא הקדישה זמן ביום ולקחה אותו לטיול מהגן ולמרות שההורים והגננות לא אהבו את זה, אנחנו כן.
לפני כל יום הולדת הייתה השאלה "מה אתה רוצה במתנה?" תמיד ענינו אותו דבר: "לא יודע", אבל בכל זאת, תמיד הביאה משהו מיוחד ואף פעם לא שכחה.
אין בן אדם יותר טוב מסבתא, היא אחת ויחידה!
--------------------------------------------------------------------------------
גסטי יקרה לנו,/ אלישבע
אט אט הלכת והצטמצמת, נמוגה ואוספת את עצמך למנוחה נכונה, עד הרגע האחרון לא רצית להימוג וללכת, האטת את הקצב, כאילו עוד דברים רבים היו לך להנחיל לנו.
היית בת יחידה, נסיכה אמיתית להורייך, וגידלת אותנו ואת ילדינו ואת ילדי ילדינו כל אחד כבן יחיד, כאילו היה הוא לך אוצר מיוחד.
את אוספת מסביבך את כל בני המשפחה, ילדייך, נכדייך ונינייך, ופותחת שולחן כל מוצאי שבת לכולנו, כמו שסבא אורי היה עושה בחדרו הקיבוצי הקטן שלידך, ואנחנו באים עמוסי נכדייך, ונהנים כל אחד ואחד מן המאכל המיוחד שידעת שהוא אוהב והכנת רק לו בכמות המספיקה לכולנו, לחם עם חמאה וגבינה טובה, נקניק שטעמו יחיד ומיוחד ושאין להשיגו אלא בהזמנה מיוחדת שאת מקפידה לעשות, תותים עם קצפת, ועוגה לפי הזמנה, לכל נכד ונין את העוגה שהוא אוהב.
ואנו כולנו ליד השולחן מדברים על הקיבוץ והמדינה מתווכחים עד מאד, מבקשים לשכנע אחד את השני בצדקת דרכו, ואת עוברת בינינו דואגת, ממלאה את הצלחות ואת הכוסות, וכן גם רומזת אם צריך, להוריד את הטונים של הויכוח.
כולך נתינה למשפחה ההולכת וגדלה מסביבך, ואת עוטפת אותנו, ורואה הכל...
הנכדים באים אלייך לשפוך את ליבם על הוריהם, ואת משתפת עמם פעולה ומקשיבה ומוציאה משחק לשחק עמם או ספר, והם חשים שבד' אמותיך מותר להתלונן, מותר ליהנות, מותר להתפנק עד אין סוף. את מקבלת כל נכד ונין כפי שהוא והופכת לדמות משמעותית בעולמם הילדי, הנערי והבוגר. איזה כייף לילדינו, נכדייך, שיש להם מקום אחד כל כך קרוב שמקבל אותם באהבה בלי גבולות, ללא תנאי, מקום בטוח. ועוד את מגדלת את נכדייך וכבר באים לעולם נינייך הרבים, וכוחותייך עדיין עמך לתת להם עולם מלא של דעת, של מאכלים לפי טעמם, והם ממשיכים לפקוד את ביתך כנכדייך, ועולים אלייך לרגל אחרי בית הספר ולפני ההליכה למועדון, ולפני שילכו אל אמא ואבא, הם באים אלייך מעט להתפנק, לפתוח את ארון הממתקים והמקרר ולראות אם גם להם הכנת משהו יחיד ומיוחד. גם נינייך הרבים חשים את המקום המיוחד שאת להם ובשבילם.
עד היום נולדו לך 20 נינים, ואת זוכרת את ימי ההולדת של הדור הראשון והשני והשלישי, ומעניקה תמיד את המתנה המיוחדת עם הברכה בכתב ידיך, בהתחלה אותיות גדולות ועם השנים הן הולכות וקטנות, ומילותיך מתמעטות וגופך הולך ונמוג, וראשך ממשיך לאסוף את כל הפרטים הכל כך חשובים על כל ילד, נכד ונין.
התכנסויות השבת השבועיות של 40 ילדייך ונכדייך ונינייך הופכות לפעם בשבועיים ושלשה, אט אט עוברים האירועים לחדרי משפחה אחרים, אט אט את מרגילה את כולנו שיום יבוא ונצטרך להיפרד מכל הנתינה הרבה שהרעפת עלינו ועל ילדינו ונכדינו, ואת נמוגה והולכת ועדיין רוצה להמשיך ולתת, את מאיטה את הקצב, את רק קשובה לקולותינו ויודעת אותנו ועלינו הכל...
אנו נפרדים ממך גסטי אהובה, ויודעים שחיית חיים שלמים ומלאים , ויודע כל נכד ונין את הדברים הנפלאים שהענקת לו בעצם נוכחותך השקטה, המאפשרת, הנותנת עד בלי די.
לימדת אותנו כל כך הרבה דברים ובעיקר לימדת אותנו להעניק ולתת ללא גבול, וגם נתת לנו את הזכות היקרה מפז להעניק גם לך את החום הרב שארוג במשפחותינו, את הקשרים האמיצים שבינינו שגם בלכתך, לא יפרמו לעד.
אנו רוצים להודות לכל חברייך וחברותייך, שהיו בשבילך בשנים אלה, ללינדה ולקביטה שליווך כל כך במסירות ולצוות המרפאה שנענה וכיבד את כל בקשותייך.
נוחי בשלום ליד סבא וליה ובמרחק נגיעה מיעל שלך ושלנו, היי בטוחה שנמשיך ונשוחח עמך ונספר לך על כל מעלליו של כל נכד ונין, את עמנו, עמוד איתן של הבית שבנית.
--------------------------------------------------------------------------------
געגועים / חוה אלברשטיין
ובשבת בבוקר אין למי לצלצל
ולספר איך עברה ההופעה
ואבא לא שואל: היה קהל?
ואמא לא אומרת: את נשמעת עייפה
וכשכותבים עלי
איזו מילה רעה
אני עדיין חרדה
שאבא לא יקרא
שאמא לא תדע
רוצה להיות ילדה טובה
ולא עוברים בבית בדרך לצפון
ולא עוצרים שם בדרך חזרה
והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום
תלויה כמו עריסה ריקה
וכשכותבים עלי
איזו מילה טובה
אני עדיין מקווה
שאבא כבר שמע
שאמא מתגאה
רוצה להיות ילדה טובה
אני לא בוכה
רק מתגעגעת
כל כך הרבה פנים
כל כך הרבה אוזניים
ואין למי לשיר
שרים תמיד לשניים
וכשהשניים מסתלקים
שרים אל השמים
אני לא בוכה
רק מתגעגעת.
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
אביה אורי גסטהלטר
אמה רבקה גסטהלטר
בעלה זאב פייגין וליה
בתה יעל הררי