דברים של ערן בהלוויה
בשנה האחרונה היו לי שעות אמא רבות וארוכות, מאז החלה בריאותה להידרדר, המעבר לבית הסיעודי, ואחר כך לבית החולים. אמא קיבלה את גזירות הטיפול בה ואת ההחלטות הרפואיות בהשלמה וללא מרירות. החודשים האחרונים היו קשים לה ולכל אוהביה, ואני רוצה לזכור את השנים בהן היתה בריאה ופעילה.
השקפת עולמה וסידור הערכים של מה נכון ומה פסול נקבע, יחד עם החוקים הלא כתובים של החברה בה חיה, השנים הראשונות של מעגן מיכאל, כאשר קבוצה של ילדים מנסה לארגן מסד לחיים שאין להם דוגמא בשום מקום בעולם, תוך כדי שהם קובעים לעצמם דרכי התנהלות ואין-ספור קודים של מותר ואסור.
לצערי לא הייתי נוכח באותן השנים, אבל אני רואה אותה בסביבה הכל-כך מיוחדת ובראשיתית זו כשהיא על פי דרכה, שקטה, לא לוחמנית, מקפידה מאוד ודורשת מעצמה יותר – כי כך צריך.
השיחות שהיו לנו בדרך כלל לא הוציאו החוצה את הנושאים שנדחפו מתחת לכרית, ועכשיו כשאין ממי לקבל תשובות, אני מבקש לשוחח איתך על כמה נושאים. למשל, איך הסתדר לך שראובן לא שותף מלא לחברה שבנית? אמנם תומך ואוהד, אבל לא שותף. מה עשה לי החינוך המשותף והחוסר בחיי משפחה הוא נושא שאני עדיין עובד עליו, אבל מה זה עשה לך? יש חרטות או הבנות חדשות? הביקורת שלך למעשי החריגים והמשונים היתה תמיד שקטה ומאוד סבלנית, לא מתלהמת. אני יודע שזה אולי ישמע קצת ארכאי, אבל את ניסית תמיד להבין אותי. לפעמים זה קצת הוציא אותי מדעתי כי חיפשתי לריב קצת, אבל איתך זה אף פעם לא הצליח. עכשיו כשאין למי, אני מודה ומוקיר.
החברה שלנו – שאני כבר שנים לא חלק אבל לעולם אשאר – לא קיבלה בקלות את השונה והחריג, ואת, אמא, זכית במשך שנים ללמד עברית את האנשים הצעירים, המשונים והחריגים ביותר של אותה תקופה – אמצע שנות ה-60 וסוף שנות ה-70, ואני הסתכלתי בך, איך את מתעקשת לדבר איתם בעיברית כשהם באים אלינו לחדר בשעות הערב, ומספרים על הקשיים שלהם, ומראים את היבלות והשריטות מקטיף האשכוליות. ואת, בלי דעות קדומות, בסבלנות אין-קץ, ובמסירות, מובילה אותם בנתיב המוזר והקשה של הכרת השפה, הארץ העבודה וחיי הקיבוץ.
חלקם עדיין כאן, בחרו להישאר – האם בזכותך?
אני לא עושה את המעשה המתבקש, לא פותח אלבומים ישנים ומנסה לבנות ולהעלות תמונות מצריבות של זיכרון שהוא כבר די מעומעם – הטיול לשארם עם בנצי ובני משפחתו מעין כרמל, את חגי החנוכה שאת, אמא, באופן מסורתי הופקדת על ארגונם במשך שנים, איך הצלחתי לגרום לך לחשוב שהנה, אני ממשיך דרכך לאחר שהצלחתי לארגן את חג השבועות.
את הירידה בלילה ואת ואבא בחדר השינה הנעול – איזו תגלית, ההורים שלי הם בני אדם!
והרבה יותר מאוחר, את הדאגה והגאווה המוסוות היטב כשבניתי את חיי בירושלים.
גילויי חיבה, מגע גופני של ליטוף או חיבוק, לא היו חלק מדרכך. האם אבא, בחינוכו הפרוסי הוא שקבע?
ובחודשים האחרונים, כשאת שוכבת בבית החולים בהכרה מעורפלת ואני מלטף את מצחך ומתקשר איתך בלחיצות ידיים, האם הרגשנו בחוסר הזה?
אמא, עומדים כאן היום, סביב קברך, נכדייך, בנייך, בני משפחה ועשרות חברים ואנשים שדרכם הצטלבה עם דרכך והם זוכרים.
וכך אנו נפרדים ממך, אשה טובה שניסתה כל ימיה לעשות רק את הטוב והנכון. שערי שמיים ייפתחו לך, בזה אין לאף אחד ספקות, וכך תתבונני בנו בדאגה ותשמרי צעדינו מבלי שנרגיש.
ערן שפיצר
--------------------------------------------------------------------------------
סבתא מקסימה שלי - אורי
סבתא מקסימה שלי,
כעת את אינך. זכרונות רבים נשארו לי ממך. זכרונות של אהבה, שייכות וחום. המשחקים ששיחקנו יחד. הימים החורפיים בהם היינו באים – אני ואופק לביתך ומתענגים על מרק האיטריות שהכנת לנו. ימי ההולדת והחגים אשר חגגנו יחד. הערבים אשר הייתי מבלה איתך, הקפוצ'ינו החם והמוקצף שהכנת לי...
היית לי סבתא נהדרת. אדם בו אני מתגאה. היה עלייך להתמודד עם קשיים רבים בחייך. תמיד נשארת חזקה, אופטימית, חייכנית.
לילדייך ונכדייך נתת את כל-כולך, לעולם באהבה וחום.
הרווחתי ולמדתי ממך המון. היית לי לאמא שנייה, אדם קרוב ואהוב.
אני מקווה שכעת את שלווה ונמצאת במקום טוב.
תשמרי עלינו מלמעלה...
אוהבת אותך לעולם,
תהיי בליבי תמיד.
אורי
--------------------------------------------------------------------------------
דברים של יובל קם בהלוויה
מקסימה!
כל השנים הייתי גאה, שאם רעייתי וסבתם של ילדי נמנית על דור המייסדים.
בהערכה רבה למדתי להתרשם מתכונותייך הטובות, מהשקט האצילי שליווה את כל אורחות חייך, מהתום הבלתי מתפשר המלווה תמיד באמונה בטוב. לעולם רחקת מדבר רע. הקבלה היתה מרכז הווייתך והמקור לנועם הליכותייך ולאצילותך המקרינה.
קיבלת את החיים כמו שהם, אהבת את משפחתך במסירות, אהבת את הקיבוץ והאמנת בדרך זו – בתום ובשלמות.
תמיד ראית בקיבוץ את האופציה הטובה והתייחסת אליו באהבת נטולת ביקורת.
היי שלום אם המשפחה!
מי ייתן ואורחותייך הברוכות ילוו אותנו בשבילי חיינו, בשבילי הקיבוץ שכל-כך אהבת.
יובל קם
--------------------------------------------------------------------------------
למקסימה ממיקה
למקסימה
אימרה עממית אומרת שהצדיקים מתים ביום שישי. אינני יודעת אם זה נכון, אך במקרה זה אני מסכימה בכל לב.
התקרבתי מאוד אל מקסימה דוקא בימי מחלתה אף כי נפגשנו גם קודם לכן. וכאן למדתי להכיר אותה. מלחמתה במחלתה נגעה לליבי שכן ידעתי שאין לה סיכוי, אך עד כמה שיכלה הוסיפה להתעניין בכל מה שנעשה סביבה בארץ, בעולם ובקבוץ שלנו. המשיכה לקרוא ולשוחח על מה שקראה.
נועם הליכותיה היה יוצא דופן לאור סבלה הגדול ומעולם לא שכחה להודות לכל חברותיה על ביקוריהן אף כי עשינו זאת באהבה והיא ידעה זאת. זה הביך אותי כי אהבתי אותה כל כך והיה זה אך טבעי לבוא אליה ולשמח אותה מעט.
תנוח לה בשלום.
מיקה.
--------------------------------------------------------------------------------
דברים של ורדה בהלוויה
כאשר אני חושבת על מקסימה - דבר ראשון העולה לפני הוא החיוך הרחב והמקסים שלה. מה שתמיד מציין אותה הם האופטימיות ושמחת החיים. ליויתי אותה פעמים רבות במצבים קשים של חולי, הן של עצמה והן של בני משפחתה - ותמיד, תמיד - חייתה בתקוה שהכל לבסוף יסתדר לטובה.
גם בשבועת האחרונים - כאשר היה לה קשה להביע במילים את מחשבותיה - לא סר החיוך מפניה.
עוד יכתב ויסופר סיפור חייה ותרומתה האישית למעגן מיכאל: ממקום הולדתה בחיפה - דרך ירושלים - ההכשרה - הצופים - פרדס חנה, רחובות ומעגן מיכאל. תמיד היתה מעורבת בחיי הקיבוץ בכל השטחים: חינוך כגננת - בועדות שונות- באולפן כמורה - כמזכירה רפואית במרפאה ולבסוף בעבודתה במחסן הבגדים.
היא כל כך אהבה לשיר ולרקוד והיתה עצובה כאשר קולה בגד בה ולא יכולה היתה לשיר במקהלה ולעצמה...
כעת - כאשר קיבוצנו גדל והתרחב וכבר לא ניתן לנו - דור המייסדים - להכיר ולזהות את כל החברים החדשים והצאצאים הרבים - הביעה צער רב על אובדן האינטימיות, האיכפתיות, הקשרים החברתיים שהיו קיימים בעבר ובלתי אפשריים עוד...
עד לאחרונה - אפילו כשעברה להתגורר בבית הסיעודי הנפלא שלנו - והיתה עדיין מסוגלת להשען על ההליכון - היתה מקפידה להגיע "למועדון" האינטימי הקטן של שכונתנו. תמיד היתה ערה ואכפתית לכל שמתרחש בקיבוץ, מה שנכתב בעלון ודאגה מה העתיד צופן עבורנו. בלתי ניתן שלא לציין את מערכת היחסים והקשר שלה עם כל בני משפחתה הקרובים והרחוקים ועם חבריה ומכריה באשר הם.
יהי זכרה ברוך,
ורדה.
--------------------------------------------------------------------------------
על מקסימה - חוה חלמיש
מקסימה
עם מותה של מקסימה אני מרגישה שאבד לי חלק מעצמי. הלכנו יחד באותו הנתיב החל מגיל 14.
מקסימה שעברתי "דרכה" ברחוב אחד-העם, בדרך לפעולות מוצ"ש.
מקסימה שביחד בילינו ליל שימורים בעוצר שאחרי ההפגנה נגד "חוק הקרקעות" - על מיטת שדה ברוחב של 60 ס"מ במשרד הקשר של ה"הגנה" ברחוב פבזנר.
מקסימה שבאה מירושלים למחנה העבודה בשערה ולימדה אותנו את שיר האהבה של "הרועה והרועה" - ועדיין מצלצל באוזני השיר בקולה הערב והצלול.
מקסימה של ההכשרה בגבת, שעבדה עם ילדי הגנון שאהבה כל-כך, ושנקשרו אליה כל-כך מהר, הם והוריהם.
מקסימה שהייתה תמיד אחראית כל-כך בעבודה ובכל מה שלקחה על עצמה ולא השאירה מאומה "לא מכוסה" עד הפסיק האחרון.
מקסימה שארגנה את חגי החנוכה במשך שנים רבות, בשקט ובצניעות ובהצלחה כה רבה.
מקסימה שידעה תמיד לראות ולהתפעל מהיפה והחיובי בחיינו וחייכה תמיד אל החיים אף שהם לא תמיד החזירו לה חיוך. את הצער והכאב ואת מחלותיה הרבות שמרה לעצמה ולנו שידרה תמיד אופטימיות ויכולת להמשיך.
מקסימה, שהיית כל-כך שלמה עם דרכך, דרכנו - תחסרי לי מאוד בהמשך הדרך.
חוה חלמיש.
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
אשתו של ראובן שפיצר
בתה של שולמית פלגי