אמא / סמדר ומיכל
אמא נולדה כבת בכורה לזוג הורים חלוצים בתל אביב הקטנה ב 21.5.1927.
הוריה עבדו קשה למחייתם בבית החולים הדסה. אמה כאחות מוסמכת ואביה כסניטר.
מאמא ואחותה הצעירה ממנה בשנתיים, עדינה, לא נחסך דבר. בארוחות הוגש להן מכל טוב הארץ הזו. אמא למדה וניגנה בפסנתר ובכל עונה נתפרו למענן שמלות חדשות. רק כאשר בגרה אמא והפכה לאם בעצמה, נודע לה שבכדי להעניק לבנות את מה שרצו להעניק, אכלו הוריהן במשך שנים לחם מאתמול מרוח בריבה בוקר וערב, כאשר הארוחה היחידה שלהם הוגשה בצהריים במקום עבודתם.
ילדותה עברה עליה בבית תל אביבי, גדול ויפה, שנקנה בכספי מתנה של דוד אירופאי עשיר. אמא אהבה לספר איך כל חדר היה מוצף בצבעים ודוגמאות שונות ויפות כל-כך. חלק גדול מהבית היה מושכר לדיירי משנה כדי לעזור בפרנסת הבית והסיפורים על התעלולים שעשו אמא וחבריה לדיירים השונים היוו חלק נכבד מסיפורי ה"לילה טוב" שלנו.
אמא סיימה את בית הספר התיכון "תל נורדאו" ואחר כך למדה וסיימה כגננת את סמינר לוינסקי.
לאבא שלנו, יעקב כרמי, אותו הכירה בשכונת מגוריה בתל אביב, נישאה ב 1947.
מלחמת השחרור עברה עליה כאשר היא טלפנית של הצבא המתהווה ואבא מלווה את השיירות העולות לירושלים.
ב 1955 הצטרפו לקיבוץ עם שתינו – סמדר בת ה 5 ומיכל בת חצי שנה.
שנים רבות עבדה כמטפלת בגן ג' ושנים ספורות טיפלה בפעוטים. דורות של ילדים זוכרים את שירתה בקבלת שבת ואת צלילי החלילים שלה לפני השינה.
ב 1959 עזב אבא את הבית ובשנים הבאות גידלה אותנו אמא בתא המשפחתי החם שכלל אותה ואת הוריה: סבא ארוניה וסבתא אממה, שהצטרפו לקיבוץ שנים ספורות קודם לכן.
את אליק, בן קבוצת כנרת, הכירה אמא בטיול הרווקים הראשון אליו נאותה לצאת לאחר שכנועים רבים של חבריה ושלנו הבנות, בשנת 1966. האהבה הענקית לה זכתה והנכונות של אליק להיפרד למענה מחבריו בכינרת, צירפה לביתנו גבר חם, אוהב, מפנק, שכולו נתינה לה אמא היתה כל-כך זקוקה. לאחר שנתיים, כאשר גברו געגועיו של אליק לכינרת, סמדר היתה לאחר חג המחזור שלה ומיכל לאחר שנת בר המצווה, הסכימה אמא לנסות לחיות בכינרת.
אמא כבשה מיד את חברי וילדי כינרת בחיוניותה, בחוכמתה, באהבתה לאליק וכל מה שקשור בו ובמשפחתו וכאשר בתום שנתיים החליטה שחוזרים הביתה למעגן מיכאל, השאירה אחריה שובל של מעריצים והרבה לבבות עצובים.
כאשר בגרה ופרשה מחינוך ילדים, הצטרפה לצוות המחסן, ויעידו חברותיה לעבודה על מסירותה, דייקנותה, הקפדתה על כל קמט וכפל ועל החשיבות שהעניקה לרוח הצוות ועבודת היחד. אבל, יותר מכל, נדמה כי אהבה את עבודתה עם הזמניים והחיילים הקשורים אשר מכתבי התודה בעברית ראשונית אותם קיבלה בלי סוף, גרמו לה קורת רוח רבה כל-כך. את מסירותה לאוכלוסיה הצעירה הזו מזכיר במיוחד, ובחיוך רחב, סיפורה מתקופת מלחמת המפרץ, כאשר נשאלה מה היא עושה בזמן אזעקה, היא השיבה ללא שמץ של בדיחות הדעת: "אני מוודאת שאליק נכנס לחדר האטום וחובש את המסיכה, אז אני רצה למגורי הזמניים, מודאת שהם ערים, חובשים מסיכות ונכנסים לחדר האטום, חוזרת לחדר ומצטרפת לאליק". כאשר אמרנו לה שעד שהיא חוזרת הטילים כבר מזמן נפלו והזמניים שלה ילדים גדולים ויכולים לדאוג לעצמם, היא השיבה שחובתה לדאוג לכך שהם יהיו מוגנים ומפני שהם צעירים הם ישנים חזק ולא שומעים את האזעקה...
אמא היתה אשה של תרבות, מוסיקה, אמנות, טבע, תנ"כ וספרות. אשה של טעם טוב וטקט. אהבתה למוסיקה מצאה ביטוי גם בכך שסבתא אממה שלנו היתה נותנת לה תקציב חודשי לקנות תקליטים. בעל חנות התקליט בתל-אביב למד להכיר את טעמה של אמא, ידע שהיא מוכנה לנסות דברים חדשים והציע לה מהמבחר ומהיצירות החדשות שהגיעו לחנות. אמא היתה הראשונה שהביאה לקיבוץ את המיסה קריולה של אריאל רמירז, וכאשר קנתה את היצירה "הירח" של קרל אורץ, שאלה את תמר זינגר אם זה בסדר (כי קרל אורץ תמך במפלגה הנאצית).
אמא שנאה רכילות וגסות רוח, וכלל לא הבינה את המושג גזענות. צדק ושיוויון היו אצלה דרך חיים וחלק מהעשייה ולא סתם מושגים היסטוריים...
אמא ידעה לצחוק עד דמעות, אמא אהבה נורא את אליק, את הנכדים שלה, את החברים שלה, חתולים מכל המינים ואותנו הבנות.
סמדר ומיכל
-------------------------------------------------------------------------
לסבתא /מהנכד עמית
ש לי זיכרון אחד יקר במיוחד מסבתא שלי.
ערב אחד, אחרי ארוחת הערב, מיקה ואני הלכנו מחדר האוכל אל דירת הורי בשכונת הכברה. היינו כל כך שקועים בשיחה, שעברנו את הדירה ולא שמנו לב לכך עד שעברנו עוד כמה בניינים. לא היה לנו איכפת וצחקנו מהמקרה. נהנינו משיחה בנושא האהוב עלי ביותר באותה תקופה – הרי געש והחלל החיצון.
כשהגענו לדירה, גילינו שאין שם אדם והחלטנו ללכת לדירת סבתא, בקצה השני של הקיבוץ. שוב שקענו בשיחה ועברנו את הדירה של סבתא והיינו צריכים להסתובב ולשוב.
אהבתי לדבר עם סבתא שלי, ואני חושב שממנה ירשתי את חוש ההתעניינות והאהבה למדע.
אני אוהב אותך סבתא, ותחסרי לי מאוד מאוד.
נכדך הבכור, עמית.
--------------------------------------------------------------------------------
מיקה איננה
הייתכן? הרי עוד מונח על שולחני עיתון התרבות והאומנות, שרציתי להביאו לה – ולא הספקתי. הרי עוד מונח הטרנזיסטור בעטיפתו, זה שמיכל הביאה לה, כדי שתוכל להאזין לצלילי קול המוסיקה, גם בהיותה שוכבת במיטתה, באפיסת כוחות... אותן צלילים שליוו אותה בכל עת – אם בנסיעה לקונצרט, או בהאזנה בבית.
בשבוע הבא, ביום הוותיק, כבר לא תכין את אותם רקיקי זעתר דקיקים מוקפדים, כדרכה! וכאשר יפרחו שתילי הגרניום, אשר את צבעיהם בחרה בתשומת לב כל כך רבה – כמו את חוטי הרקמה לתמונות הרקומות לתפארת! כבר לא תראה...
מיקה משאירה אחריה את אליק ביגונו, אשר אתו חלקה 40 שנים באהבה, את הבנות ואת הנכדים איתם היתה בקשר רצוף, גם עם אלה שמעבר לים.
אבל זכרה יישמר גם בלב מחזורי "ילדי הגן" (שהם כיום הורים לילדים) להם העניקה שפה עשירה, מדוייקת, ותרבות ישראל, בסיפור, שיר ואגדה.
עוד מונח העלון האחרון, אשר בו חיפשה וסימנה שיבושי לשון כלשהם, וקנאותה ללשון העברית, לא ידעה גבול.
בארץ ובחו"ל מפוזרים גם אותם זמניים, אשר להם הקדישה שעות רבות ותשומת לב אימהית, והעניקה להם תחושה של בית, במעגן מיכאל.
מיקה תחסר מאוד לכולנו, אוהביה וידידיה, ותהא מנוחתה עדן.
יהודית
--------------------------------------------------------------------------------
אמא / ממיכל
אמא,
את יודעת, אתמול, לאחר כמעט 30 שנה, קראתי לראשונה את המכתב ששלחת לי לאחר מותה של אמך, סבתא שלי. מכתב שנסע בעקבותי חצי עולם, אך מעולם לא הגיע לידי וכשחזר אלייך גרם לך הדבר למפח נפש גדול.
כל כך רצית לשתף אותי בימיה ורגעיה האחרונים, כל כך רצית לספר בשפתך הבהירה והעשירה כיצד הלכה לעולמה בזרועותייך, בכבוד, בצלילות, כפי שתמיד רצתה.
והיום כשאני מחפשת ניחומים ללכתך, אני מוצאת אותם באותם מקומות. בכך שכל מי שפגש אותך ביום שישי האחרון אמר כמה יפה היית, שהיית לבושה חגיגי כל כך לכבוד שבת, בכך שהיית צלולה בכל רגע מ 80 שנותייך, שהצטרפת להורייך מולידייך כשאת בזרועותי, כאשר רק שעות מועטות לפני כן עוד ערכנו רשימות של חפצים להם את זקוקה בבית החולים כדי לשמור על צלמך החיצוני והתרבותי: השמפו שלך, מברשת השיער שלך, הספר שקראת והרדיו שיחבר אותך לקול המוסיקה.
את שכדברי הקלישאה מי כמוך מתאים לתיאור של "תבנית נוף מולדתך"...
בעינייך הצוחקות זהרו תמיד קרני השמש של העיר תל אביב בה נולדת, בה עברו עלייך שנות ילדותך ונעורייך.
בין שפתייך התגלגלה השפה העברית במלוא הדרה ויופייה, עברית שסיפרה סיפורי ילדות משעשעים, עברית שהושמעה בשירי קבלת שבת, עברית שבקעה מגרונך בין שורות המקהלה בחגים, עברית של שירי הערש לפני השינה כאשר ניסית לגמול אותי מלמצוץ אצבע.
את, שלמרות חילוניותך המוחלטת, הקפדת להכין את הבית לשבת, לאפות עוגת שמרים שאין כמותה בכל העולם, לסדר פרחים באגרטלים בכל פינות הבית, להדליק נרות שבת.
את, שהכרת את ציפורי הארץ הזאת וגם את אלו שרק חולפות ונודדות דרכה, את, שהכרת את פרחי הבר ושמחת כל כך באלו שהצלחת להציל ולביית בגינתך.
את, שבינקותך דיברת בבית החלוצי התל אביבי של הורייך רוסית בלבד, אך כשמלאו לך 3 חזרת מהגן והודעת שמהיום מדברים בבית רק עברית,
את בהחלט תבנית נוף מולדתך!
את, שכל שנותייך שזורות בארץ הזאת, ברגביה, מלחמותיה, שיריה, אנשיה, קיבוציה, ניחוחותיה ומשעוליה.
יכולתי להמשיך ולספר שעות על ילדותך, נעורייך, בגרותך, על מסירותך להורייך, על אהבתך הענקית לאליק ועל האהבה האינסופית שהוא החזיר לך, על הסבתא שהיית לנכדייך, על קשרי החברות האמיצים שלך עם חברותייך בקיבוץ ועם יעל שלך, אבל רציתי בעיקר לספר על איזו אמא היית לנו, לסמדר ולי.
איך באורח פלא מצאת את שביל הזהב אותו מאבדים הורים רבים כל כך. אותו שביל עליו פסעת באומץ ונחישות והובלת אותנו איתך במסע פלאים בין ספרי מופת ודמויות קסומות כנילס ואווזיו, פו הדוב, האילות של הלילות, הרוח בערבי נחל וחבורת ידידים ארוכה ועליזה. מסע בו באך, בטהובן, מוצרט, שוברט ושופן הנעימו בצליליהם את שעות אחר הצהריים שלנו. מסע בין מוזיאונים, קונצרטים וטיולי כלניות, מסע בו נתת לנו יד כשנזקקנו לה אבל תמיד בטחת בנו שנדע למצוא את הדרך שלנו המתאימה לנו, הנכונה לנו.
לשמחתי, הספקתי לומר לך פעמים רבות שהלוואי ויכולתי להיות לילדי אמא כפי שאת היית לנו. כזו שנותנת את האמונה בעצמך, ביכולתך, בדרכך, ותמיד שם כשצריך חיבוק, נישוק וחיוך.
נוחי בשלום באדמה הזו האהובה עלייך כל-כך.
אתגעגע אלייך עד מאוד.
בתך מיכל
--------------------------------------------------------------------------------
אמא יקרה שלי / סמדר
כמה לא הוגן שתלכי לעולמך כל כך עייפה ותשושה, אחרי כל כך הרבה שנים של פעילות ענפה וברוכה.
תמיד היית פעילה ומעורבת בחיי הקיבוץ. בצוות סוכות הרבה שנים ובוועדת קליטה. שנים טיפלת בזמניים ובחיילים הקשורים, והתגאית בקשרים שיצרת עם האנשים הצעירים. הצטערת שהיית צריכה לוותר על הטיפול בזמניים והתעקשת לטפל בחיילים הקשורים עוד כמה שנים – העיקר שיהיה לך קשר עם האנשים הצעירים.
בשבילי תמיד היית הסלע החזק ומאוד כאב לי לראות אותך כל כך חסרת אונים, מתוסכלת וכלואה בגופך הנחלש בשנים האחרונות.
גידלת את מיכל ואותי כאם יחידה והקפדת לא להביא גבר חדש לחייך עד אשר נהיה מספיק גדולות. כשיצאת לנופש רווקים באילת חיזרו אחרייך 4 גברים. הבאת את ארבעתם הביתה כדי שנפגוש אותם ונבחר. אליק לא היה הבחירה הראשונה שלנו אבל היה הבחירה שלך. ואיזו בחירה! איזו אהבה ונאמנות זה לזו במשך 40 שנים.
וכמה היית גאה בנכדים שלך, בעמית שכבר בגיל 7 פתר תשבצים וזכה בפרסים בעיתוני הילדים בארץ ואחר כך איזו נחת הביא לך כשהיה כאן באולפן, במתן הפרחח והכישרוני כל כך בתחום הציור והמוסיקה, בגל המתוקה והחכמה שמכניסה שלווה ואיזון במשפחה, בסלע השר כל כך יפה ולקינוח בבן, בן הזקונים, שלמרות שהתלוננת שקשה לך ליצור איתו קשר, הצלחת למרות הכל והתגאית בהישגיו בתחום המוזיקה והדרמה.
כשהכרתי את לי, הלא יהודי, קיבלת אותו למשפחה בלי רגע של היסוס ופינקת אותו בלחם מטוגן ודבר של שבת בבוקר.
שברתי לך את הלב כשעזבתי את הארץ לפני 20 שנים והרחקתי ממך את נכדייך.
עשרת החודשים האחרונים, מאז התקף הלב שלך והנפילה של אליק, היו סיוט אחד ארוך ומתמשך.
נוחי בשלום באדמת ביתך במשך 51 השנים.
אוהבת אותך עד בלי קץ.
בתך, סמדר
--------------------------------------------------------------------------------
מרבקה
מתקשה אני לכתוב דברי פרידה, במיוחד לאנשים אהובים וקרובים, ובמיוחד בני משפחה שכיבדתי ואהבתי.
זוכרת את בואך מיקה לכינרת. קיבלנו אותך בזרועות פתוחות והבטחנו לך כל עזרה שתצטרכי, במיוחד השתדלנו לעזור לאמא שלך להפיג את הבדידות במקום החדש. הערכתי את מיקה על טיפולה המסור והנאה באמא שלה.
נהניתי לראות את מיקה חוזרת מגן הילדים שמחה על כל המבצעים שנעשו במשך היום בגן. מיקה הרגישה את אהבת הילדים והערכת ההורים לפועלה. על אף ההצלחה בגן הילדים ועל אף שקיבלה הצעה לקבל גן ילדים חדש בכינרת, גברו הגעגועים שלה למעגן מיכאל, הבית שלה, ולכן היא קיבלה החלטה לחזור הביתה. למיקה חסרו החברות שלה וכן סדר החיים אליו הורגלה במעגן מיכאל. נהניתי והייתי מאושרת לבוא לבקר ולראות את מיקה ואליק ולראות אותם מקיימים ביניהם מערכת יפה של כבוד, אהבה והערכה הדדית.
זוכרת אני איזה אושר היה למיקה ואליק כאשר הם קיבלו את הדירה החדשה, במיוחד מפני שהיה להם מקום לארח את הנכדים שעליהם היתה גאוותה הגדולה.
כפי הנראה לא לעד מתקיימים, ועם השנים, גברו גם "המחלות" וכל הנלווה להם. ראיתי את מיקה מתגברת על הבעיות הרפואיות שהיו לה ובהמשך לאליק. חשבתי כי הם כבר אחרי הבעיות הגדולות ויוכלו ליהנות עוד קצת מהיפה שבחיים. היתה זו בשבילי הפתעה קשה ההודעה שקיבלתי על מותה.
נפרדת אני ממך מיקה בכאב לב, באהבה וגעגועים. משתתפת אני בצערו ואבדנו של אליק – את שהיית בשבילו הכל.
משתתפת אני בצער הכבד של הבנות, הנכדים ושאר בני המשפחה.
רבקה, אחותו של אליק
--------------------------------------------------------------------------------
מיקה יקרה / לאה דנא
למעלה מ-50 שנה של היכרות וחברות...
היית מטפלת ואחר כך גננת של שלושת בני, ובאותן שנים גם נפגשנו לא פעם על הבמה, את במקהלה או קריינית ואני בתפקידים אחרים...
באנו מרקע שונה ואנחנו שונות גם באופי... בתור סבתות, את חכמה, מסודרת, מלמדת, קוראת הרבה להנאת הנכדים, ואני, עם מה שיש לי, מקווה גם לאותה הנאה...
היום אני חושבת שהיו לנו בעצם הרבה דברים משותפים ושפה משותפת, הבנה הדדית ברוב הנושאים ובעיקר הרבה הערכה הדדית!
תהיי חסרה לנו, מיקה, בפגישות המשפחתיות, בישיבה יחד בליל הסדר ובחגים, אפילו כשהבנים מבלים במקום אחר – ובכלל!
נזכור אותך תמיד לטובה!
לאה דנא
--------------------------------------------------------------------------------
לאליק שלום,
אנו כולנו אבלים על לכת מיקה מאיתנו. משתתפים בצער כל המשפחה.
אני הכרתי את מיקה ואת דינה כשעליתי ארצה והיא אז היתה בערך בת 8. גרתי בביתם הרבה שנים ושתי בנות הדודה היו לי כאחיות צעירות.
מיקה למדה מקצוע, הלכה לקיבוץ, גידלה משפחה, היתה פעילה.
היה לה אופי חיובי מאוד של אדם בעל תפיסה, מבין עניין. אשרי האנשים האלה.
אני ביקרתי אתכם מספר פעמים וגם אתם ביקרתם אותנו פעם אחת. למרות שלא התראינו בתכיפות, חשבנו לפעמים אחד על השני. לפעמים התכתבנו, לפעמים שוחחנו בטלפון.
מיקה הגיעה לגיל מכובד. חייה היו, בסך הכל, מאושרים. היא היתה מלאת חיים, תמיד עסוקה. לא היה לה משעמם. אפשר להגיד שהיא היתה חלק מישראל היפה.
אליק - אנו מאחלים לך בריאות וכל טוב וכן כמובן לסמדר, מיכל ומשפחותיהן.
מנוחתה עדן ולנו הזכרונות.
למשל - כשמיקה ודינה היו קטנות - ארוניה ואמה הלכו לקולנוע והשאירו אותי לשמור עליהן. כשההורים חזרו מאוחר - מצאו אותי מספרת להן סיפורים מפחידים שאני כנראה קראתי באיזה מקום. אני לא זכרתי זאת אבל מיקה סיפרה לי אח"כ.
אנו מאחלות לכולכם כל טוב,
מרה ואלישבע
נירים 10.12.06
--------------------------------------------------------------------------------
מיקה / עליזה
אהבתי את השם הזה
הוא הזכיר לי את הוא הלך בשדות
אהבתי להפגש איתך בדרכים
בידך נשאת מטריה או שמשיה פתוחה
פנים מאירות ותמיד חיוכים
דרכינו הצטלבו לאורך השנים
גן גימל עם כל הערכים
על ימי החול השבתות והחגים
ביסעור בשעת ההשכבה
כשנעמי לילדים לוחשת ליל מנוחה
בכיתת מעין הכיתה הגועשת
לא אהבת את ההמולה הרוגשת
המפגש הבא היה עם עמית
שעד היום הוא לי חניך וידיד
כשהיית מגיעה לפעוטון עינייך זרחו
לא היית צריכה לומר הן כבר אמרו
אחר כך פתרנו יחד חידונים
נעזרנו בשרות הטלפונים
דמותך הססגונית
העברית התיקנית
החיוך בזוית יחסרו לתמיד
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
אביה אהרן ארוניה חורני
אמה אמיליה אממה חורני