קורות חייה

לאק'ה נולדה ב - 1927 בעיר התעשייתית הפולנית לודג'. היא הבת האמצעית במשפחה מסורתית מהמעמד הבינוני - נמוך. ולה אחות גדולה ואחות צעירה. ימי ילדותה עברו עליה כדרך שעברו על רבים מבני דורה, בשקט היחסי שלפני הסערה : בית צפוף, חוג משפחתי רחב, לימודים בבי"ס פולני וחופשות קיץ בהרים. הבית לא היה ציוני ולה היו תכניות הגירה לארץ אחרת מאשר א"י : החיים נמשכו במסלולם.
השמיים נפלו באחת, עם פרוץ מלה"ע השניה וכיבוש לודז' ע"י הגרמנים. תוך שבועות ספורים, הוקם הגטו, ומשפחת רוזנבלום נאלצה לנטוש את ביתה ולחפש לה קורת גג או למצער ד' אמות למחיה. משפחת רוזנבלום, איבדה את אבא במהלך השנה הראשונה לגטו, והוא נקבר בבית הקברות היהודי בלודז'. האמא עם שלושת בנותיה שרדו במשך כל שנות הגטו, תוך מאבק קיום יומיומי, ומעשי גבורה מסמרי שיער של המלטות, הסתתרות, חילוץ והתנגדות לניסיונות הנאצים לחסל אותם. עם חיסול הגטו בסוף קיץ 1944, נשלחו בנות רוזנבלום לאושוויץ. שילוב של אינטואיציה, מזל ותושייה יוצאת דופן, אפשר להן לעבור את הסלקציה ביחד ולהישאר בבירקנאו. ככל הנראה שהו שם רק כ- 6 שבועות ולא לצורכי עבודה, עכ"פ בתום 6 שבועות אלו, הועלו על רכבת ונשלחו למחנה שטוטהוף על חוף הים הבלטי. במחנה זה מתה על שלושת האחיות, אימן (סבתא שלנו), במחלת הטיפוס. הבנות נשארו בחיים תוך מאבק הרואי שלא להיפרד ולהיכשל. לקראת תום המלחמה, כשהדי תותחי הרוסים כבר נשמעו בברור, הוצאו שארית אסירי המחנה, למצעד המוות: צעדה ארוכה וחסרת תכלית או יעד, בסביבתו המושלגת של המחנה. כבר בתחילת הצעדה פיגרה אווה האחות הצעירה, והיא נורתה למוות ע"י השומרים. בהמשך המסע מתה רוזה האחות הגדולה במחלת הטיפוס. כאשר שוחררו הבנות ששרדו לאחר כ- 3 שבועות של צעדה רצופה (הרוסים הגיעו והשומרים האוקראינים נסו על נפשם), נותרה אמא לבדה.
אמא שבה ללודז', אולם לא מצאה שם דבר שאפשר יהיה להיאחז בו או לחזור אליו. למזלה היא גויסה ע"י אנשי דרור - החלוץ, ואנטק בראשם לקאדר המדריכים שיעסקו בהצלת הילדים הפליטים. אז נוצק תוכן חדש לחייה והיא נרתמה כל כולה וכשרונה למשימה. קבוצת הילדים שהיא הדריכה צמחה, נבנתה ונדדה בהנחיית המוסד לעלייה ב', מפולין לגרמניה ואח"כ אל נמלי הים התיכון ולעלייה הבלתי לגלית. אניית המעפילים נעצרה ע"י הבריטים, והמעפילים נשלחו לכ- 9 חודשים של מעצר בקפריסין, עד להקמת מדינת ישראל ועלייתם ארצה.
בישראל חברה אמא לקבוצת הצופים ברחובות (בעקבות קשרים עם השליח אלי זמיר (זיסר).
כאן התחתנה עם אפריים ונולדו 3 ילדיה חגי, עדה ויובל. הייתה חברה מובילה ואקטיבית במשך שנים רבות. עסקה בתחום החינוך, הבישול, ריכוז הקניות, ולבסוף במשך שנים ארוכות - עובדת במחלקת בקרת איכות בפלסאון. נשאה לאורך השנים בתפקידים במזכירות , ו. קליטה, ו. שיכון ועוד. עיקר גאוותה היה ללא ספק, בשייכותה לפלסאון כעובדת מן המניין גם בערוב ימיה. לפני שנים מספר נפטר אפריים בעלה, והיא ספגה מחדש את מנת המפגש עם המוות. מן המכה הזו, התאוששה בעזרת חברות טובות מן הקיבוץ ומחוצה לו ובעזרת המשפחה יצרה קשר טוב במיוחד עם הנכדים וזכתה לביקורים רבים. במיוחד שמחה כאשר יובל וכוכי אשתו, עם ילדיהם שבו לקיבוץ ואפשרו יצירת קשר יומיומי מיוחד במינו של נועה בתם עם סבתא לאק'ה.
בתוך שנים אלו, מאז מותו של אפריים מצאה אמא תוכן נוסף ויעוד בחייה : ליווי המשלחות לפולין כעדה. היא נסעה אמנם רק פעמיים, אך יצרה בנסיעות אלו קשר אישי נפלא עם הנערים והמלווים ובראשם - רמי אלוני. לנו היה נדמה כי בעקבות נסיעות אלו, אמא מפויסת יותר עם עצמה, עם סיפורה האישי ועם יכולותיה. הנחלת סיפור השואה מילא את חייה ועל חלקה בו הייתה גאה מאד.
אלא שימי החסד לא ארכו : במהלך טיפול בדלקת ריאות, התגלה בריאותיה גידול ממאיר. תוך ברור חד ונוקב של העובדות והאפשרויות, קיבלה אמא החלטה אמיצה וחכמה כדרכה : היא לא תקבל כל טיפול כימותרפי, ותסיים את חייה בביתה הפרטי. מן המוות לא חששה כמו מן הסבל שבטיפולים, ועל הבית לא תוותר עוד! וכך, תוך יצירת תערובת מיוחדת של תקווה ואמונה עם צלילות מפוכחת ומודעת, יצרה סביבה מערכת של בני משפחה, אחיות, חברות, ידידים שליוו אותה בדרכה האחרונה, אל מוות רגוע ורך עד כמה שאפשר : כאילו גם במותה חשבה עלינו הנשארים והתחשבה בנו.

יהי זכרה ברוך.
 
 

קשרי משפחה 

בעלה  אפרים צור