תולדות חייו
אבנר קדם נולד כאלבר קסס, בשנת 1923,
בעיר סידי בל-עבס שבאלג'יר.
בשנת 1943 הוא התגייס ליחידת תותחנים בצבא הצרפתי, ונלחם במלחמת העולם השניה יחד עם בעלות הברית, נגד הגרמנים, באיטליה, צרפת, וגרמניה.
בשנת 1946, בגמר המלחמה, הוא שוחרר, חזר לאלג'יר ועבד כמזכיר בקהילה היהודית.
במסגרת עבודתו, הוא אירגן פעילויות ספורט לנוער, הדריך תורות לחימה בקבוצות לצורך הגנה עצמית, ערך טיולים משפחתיים ומסיבות, והכניס את הציונות לדלת הראשית בתוך הקהילה.
בשנת 1951 עבר הכשרת מדריכים במומברדו שבצרפת, ואחר כך עבד בבית עליית הנוער בקמבוס, שם גם הכיר את גילה אישתו.
בשנת 1952 עלה לארץ והשתקע בקיבוץ מעגן מיכאל.
באותה שנה גם התחתן עם גילה, ונולדו להם ארבעה ילדים: שלוש בנות ובן.
אבנר עבד עשרים וחמש שנים בחקלאות, עבר לצורון, ואחר כך לפלסאון, שם הוא עבד עד ימיו האחרונים.
מאז שנות השמונים, אבנר עוסק באומנות כתחביב: ציור, פיסול ע"י גילוף בעץ, ויציקות.
יצירותיו הוצגו במספר תערוכות בקיבוץ, ובבית האומנים בחיפה.
מדבריו של אבנר, מתוך קטע פתיחה בספרו שהוצא לאור ע"י בתו נאוה ליום הולדתו ה-80:
..."הדבר השני שהקסים אותי היה המבנה החברתי של הקיבוץ. הגישה שאתה עובד כי אתה רוצה לעבוד, ולפתח משהו בשבילך ועבור כולם, בלי לחפש כמה כסף תקבל בסוף החודש.
בשבילי זה היה הדבר הכי גבוה שבן אדם יכול להגיע אליו. זה מה שהקסים אותי. אמרתי פעם לגילה, שאם יום אחד אני עוזב את הקיבוץ אני עוזב את הארץ הזו. אני חושב שהדבר שהכי מאפיין אותה, שהקים האדם, זה החברה הקיבוצית. ברור, שלא הכל יפה ולא הכל טוב
בקיבוץ, וזה מכיוון שדברים מתקלקלים או כי לא כולם מבינים את משמעותם העמוקה".
----------------------------------------------------------------------------------
לאבנר / יהודית איילון
כאשר שכן הולך לעולמו - נדמה שהוא נקרע מתוך ריקמת החיים שלך. נדמה שעוד רגע אצא החוצה, אל מתחת לפקאן הענף, ואתה תשתף אותי בהערכת היבול של השנה, לפי מצב הפריחה... או לחילופין, תבדוק את החניטה בעץ הלימון, זה שכל כך היית גאה בו שהוא מזן מיוחד... מתאים לך שירה של דתיה בן דור: "עץ, איך זה להיות עץ?" כי ידעת, אכןידעת מה זה להיות עץ, מה חבוי בכל עץ, וידעת לגלף ממנו את סודו. אם היתה זו דמות נערה, או חתול, דג או יציר דמיון פרוע. בכל אלה השקעת חלק מנשמתך, ואת זה לא יוכל
גם המוות לקחת. בעץ הפקאן יבשילו אגוזים, הלימון ייתן ריח ולימונים, אבל אתה לא תהיה כאן, לאסוף את הייבול ולהתחלק בו עם שכנים וידידים כדרכך... נוחה בשלום!
--------------------------------------------------------------------------------
אבא
התלבטת הרבה לפני שהשתקעת סופית במעגן מיכאל. חרשת את כל הארץ מהצפון ועד אילת והחלטת בסוף בגלל הים.
כל כך אהבת את הים. ללכת על החוף ולאסוף צדפים, לשחות לאי, לבלות עם הילדים ואחר כך עם הנכדים.
והיה גם הכרמל, האבוקדו, השסק, האנונה, הליצ'י והאספרגוס, שהיית קוטף בדיוק בזמן, מהר מהר לפני הערבים. ולימדת אותנו את טעמו הנפלא. טעמי הילדות שלי.
היה בך מן האומנות מכף רגל ועד ראש, הבגדים שלבשת, סגנון הדיבור, הנימוס הצרפתי, והפסלים והציורים שיצרת במו ידיך.
שמרת על סגנון עד הסוף. הכל כמו שצריך, לא ויתרת על שום פרט.
ובשקט בשקט דאגת לעתיד ילדיך.
המחלה הקשה נפלה עליך כרעם ביום בהיר. סירבת להאמין שהסרטן השיג גם אותך, ונלחמת כאריה על כל נשימה. רצית להרגיש טוב. חשבת שיהיה בסדר, שיהיה יותר טוב. לא ויתרת, היתה לך תקווה עד הסוף, עד הנשימה האחרונה.
עכשיו סוף סוף יש לך מנוחה.
תנוח בשלום, אבא.
נאווה
--------------------------------------------------------------------------------
מדניאלה (הנכדה)
להישבר בכל פינה מזכרונות שקיימים,
על אדם שכבר הלך ולא ישוב לעולמים.
איך ממשיכים מכאן ללכת עם אותה ההרגשה?
הבדידות שלי שייכת כי הלכת גם אתה.
והזמן כבר לא עוזר, את שהלך כבר לא ירפא.
את שנטמן הוא לא יחזיר,
וממך נשאר לי רק הזיכרון בתוך השיר.
העולם המשיך לנסוע והכל מלא חיים.
השגרה חזרה לנוע, וכולם כבר שוכחים.
רק אני עודני נופלת אל עולם של כאבים,
רק אני עודי זוכרת ולא אשכח לעולמים.
נגזרתי ליגון לראות אותך הולך,
ואתן את כל חיי לראותך שוב מחייך.
נותרו רק חפצים שבהם אינך קיים,
ולמרות המציאות אחכה לשובך עוד לעולם.
--------------------------------------------------------------------------------
לאבא / עידן
אבא, בלכתך הותרת אותנו המומים וכואבים. נכדיך, שכה אהבת, ממאנים להתנחם. כה קשורים היו אליך. הסוף כבר נשקף זה זמן באופק, ובכל זאת הוא קשה. כה טוב ומיטיב היית, מלא בסבלנות וסובלנות. גם כשהתנגדת למשהו, היית פוטר אותו בתנועת יד של 'מילא'.
מי יספר עכשיו מסיפורי מלחמת העולם השניה? מי ישרבט לנכדים בעט קלה דמויות דמיוניות, וימלא
אותן בקווים צבעוניים? מי יתעקש להקרין סרטי וידאו משפחתיים?
בשקט ובצניעות הילכת, אבא על פני האדמה, אבל את מעשיך עשית בחריצות, יסודיות ובדייקנות. רהיטיך, פסליך והעצים שנטעת, מהם שעדיין מניבים, מדברים בעדך.
הסוף היה מכוער, אבל שפר מזלו של אבא וגם שלנו, כי רבים וטובים היו ימי חייו, גם אם מלאי תהפוכות, ומוקף היה משפחה טובה ותומכת. הוא נולד כאלבר קסס באלג'יר, בעיר סידי בל עבס, ושם גדל. בבגרותו התגייס לצבא הצרפתי ולחם בשורותיו נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, בחזית האיטלקית והצרפתית. לאחר מכן הצטרף למחנה עליית הנוער בצרפת, שם עסק בהעלאת נערים יהודים ארצה. שם גם פגש את אמא. שניהם עלו לבסוף לישראל והתיישבו במעגן מיכאל. אבא עבד תחילה בבננות, ואחר כך במקומות נוספים, אבל גולת הכותרת של עבודתו בקיבוץ היתה הקמת ענף הסובטרופים: עצי פרי כמו אנונה, ליצ'י, אבוקדו וכמובן השסק, אותו אהבו אנשי מעגן מיכאל במשך שנים לקטוף ולאכול. על זה היתה גאוותו של אבא, ושנים אחרי שעזב את הענף, עוד המשיך להתעניין במתרחש בו. את מה שלמד שם המשיך אבא ליישם גם בהמשך, קרוב יותר לבית, בעצי תחביב. בסובטרופים הוא גם גילה
את הפוטנציאל הפיסולי שיש לגדמי עץ האבוקדו שנכרתו. עצים אלה נהג בהמשך לאסוף, וליצור מהם פסלים מרהיבים.
אבא התעניין בעולם ומלואו: מדע, גיאוגרפיה, פוליטיקה, ספורט, היסטוריה. כמעט שום דבר לא היה זר לו. על חלק הרחיב והעמיק בסמינר אפעל, ומידע על אחרים שאב ללא הרף מעיתונים, חוברות מדע ותוכניות טלביזיה. בכל פעם היה אבא מפתיע אותנו במידע חדש
שליקט על נושא מסוים, כאילו היה זה תחום התמחותו.
נותר בנו עתה חלל גדול, שמי יודע איך נמלאו. יהיה לנו קשה בלעדיך, אבא, ובמיוחד לאמא.
נוח, אבא, על משכבך בשלום. יהיה זכרך ברוך.
--------------------------------------------------------------------------------
לידידי הצנוע והשקט / בוריס
אבנר, איש המעשה, מייצג בעיני דמות מופת של הפועל, של איש העבודה והאדמה העברי, המגשים ובעל ההכרה בארץ ישראל.
זכיתי ללוות את אבנר בעת שריכז את ענף הבננות והוביל את שיקומו ופיתוחו בשטחים שממזרח לביצת הכברה. הוא גם ראה את הנולד ויזם את נטיעתו של מטע האבוקדו הראשון שלנו, בשקט- בשקט, כגידול ביניים בחלקה של בננות שממזרח לכביש הכניסה לקיבוץ.
השתאיתי על חריצות אין סוף, על הקפדה מוחלטת על קלה כחמורה ומעל לכל - על דבקות ללא פשרות במשימה שנטל על עצמו למען הקיבוץ שלו .
כזה, רציני ותובע קודם כל מעצמו לתת את המירב שביכולתו, גם כאשר היה קשה מאד, כזה אזכור את אבנר.
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
בעלה של גילה קדם