אחות,

אתמול אחזתי בידיך, וסחטתי ממך לחיצת יד של כן ולא לשאלותיי, לא הספיק לעבור האתמול וגם לחיצה קטנה לא הייתה עוד, וטיפות המים שזילפנו לפיך, לא מצאו דרכם אל החיים. אני, בדרכי לעמק שרב בין כרמל לגלבוע, פתחתי לשמוע מה יאמרו השירים.
אז קורין אמרה:
"ואז פתאום פורץ מעיין ומתגבר ומתגבר ואז אתה חזק, חזק יותר" עניתי לה - כי מזה זמן רב לא ירד אצל אחותי גשם. איך יוכל לפרוץ מעין? ואיך יתגבר ויתגבר?
לא הייתה תשובה.
כידוע לך אחות, רדיו אינו עונה.
הוא רק אומר מילים ומשאירני לבד, על כביש אספלט שחור.
עוד שירים, עוד מילים וצללים - בדרך לעמק, וכל מילה אהבה, וכל מילה יפה טובה, מצלצלת.
אבל אני ידעתי - אין תקווה הלילה.
לפני ימים ולילות דברתי אליך - וקולך נצרד פתאום, אני בליצנותי אמרתי, כי שרת הלילה בכל כוחך ואת אמרת: לא, לא שרתי הלילה, אבל האיש הטוב בלבן אומר כי זה יעבור.
כל כך את נאיבית
כל כך לא מבינה את מצבך, לא יודעת שהשד עלה למעלה או שמא, לא רצית שאוהביך
יתייסרו בכאבך.
עפר ופרח מכסים גופך, אחות.
ואני שואל - כמו אלה שהתמוגגת מהם תמיד.
אז מה היה לנו כאן?
הייתה לנו אהבה, היה לנו טוב, הייתה לנו פשטות וצניעות.
הייתה אהבה עזה לבית הזה, כל זה נתן תקווה, את הכאב והסבל אנחנו לא מונים...

אני מביט בעיני ילדיך, אחות
כאן במעגן, על יד הים ואי הציפורים, והן טובות מאוד - כמוך.
לכי לך אימא, רעיה, אחות - ופתחי שער הגן.
ובפתח עומדים אבא, אמא ושני אחים
והם מביטים בך ושואלים בלי קול,
כל כך הקדמת, תקווה.

יהי זכרה ברוך.


קשרי משפחה

כלתה של לובה גרינברג
כלתו של בנימין גרינברג