קורות חייה
אמא - סבתא, נולדה לפני שבעים ושש שנים, בעיירה קטנה שברוסיה הלבנה. היא היתה נצר לשושלות של רבנים, גאונים בתורה, אנשי מוסר ומהדמויות הבולטות בציונות הדתית. מצד אמה, היתה בת למשפחת פינס ומצד אביה למשפחת פרידלנד.
אביה, הרב חנוך הענדל זצ"ל, מפורסם היה בעיירתו ובאזור כולו, לא רק כמנהיג רוחני וגדול בתורה, אלא גם כאדם נוח לבריות, המסור לבני עדתו בלב ובנפש.
הוא היה מראשוני הרבנים ברוסיה שנטלו חלק בפעילות ציונית. תחילה במסגרת חובבי-ציון, ואח"כ כציר לקונגרס הציוני. כל בני הבית, הבנים והבנות, זכו להשכלה רחבה, הן תורתית והן כללית. הכל למדו את השפה העברית על בוריה, שהפכה בבית לשפת הדיבור בחיי היומיום. זה היה אפוא בית גידולה של ציפורה בת הזקונים.
מותו הפתאומי של אביה הרב, שהיה לה, כפי שמספרת היא באוטוביוגרפיה שלה, גם רע וגם מורה, גרם לה למשבר נפשי, משך עת אורכה. מוראות מלחמת העולם הראשונה ופרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה - העקובות מדם - גרמו לה לאמנו - סבתנו לטלטלה רבה. בגיל צעיר למדי, נאלצה היא לעמוד במלחמת קיום קשה, מנותקת מביתה וממשפחתה. כבר אז היו כל מעייניה להכשיר עצמה כמורה בכיתות היסוד בביה"ס העברי, לקראת העלייה הצפויה לא"י. להוראה התייחסה היא, כדבריה, כמלאכת קודש. על-כן, עשתה כל מאמץ להתקבל לקורסים מקוצרים למורים עבריים, בעיר הרקוב. זאת, תוך כדי עבודה לקיום ולפרנסה.
משפתח המשורר ח.נ. ביאליק, סמינריון למורים עבריים בעיר אודיסה, עשתה אימנו כל מאמץ להתקבל ללימודי המשך, ואכן עלה הדבר בידה.
כאן גם הכירה את אישה לעתיד, שמעון קיטאי. שנים פעלו אז בתנועת ה"חלוץ", שנאלצה באותם ימים לרדת למחתרת. רבות פעלו הם בסיוע לעלייתם של צעירים לא"י. ובשלב מסוים עלו אף הם. היה זה לפני חמישים וארבע שנים, עת ירדו השניים בנמל חיפה. כאן, תחת שמי א"י, נישאו ובכך קיימו מעין נדר שקיבלו על עצמם. בחיפה השתקעו ובה בנו את ביתם. ביתם היה פתוח לידידים ולמכרים. הם סייעו ככל יכולתם לעולים זה מקרוב באו, והקלו עליהם את חבלי הקליטה.
כציונים נאמנים וכבעלי הכרה מעמדית, נמנו הם עם ראשוני החברים במפא"י ובהסתדרות הכללית. היתה להם מעורבות אישית, בכל שהתרחש כאן בארץ. אך קירבה מיוחדת היתה להם להתיישבות העובדת.
אמא-סבתא ציפורה, לא היתה דתית לפי "הקריטריונים המקובלים". אולם היתה לה זיקה עמוקה לדת, למסורת ישראל ומורשת הדורות. משום-כך כאבה היא תמיד את הפילוגים והמחלוקות, שהיו מנת חלקו של הישוב העברי בארץ באותן שנים, אותה "מחלת ילדות", שטרם נרפאנו ממנה עד היום. יחד עם זאת, היתה לה אמונה תמימה ובטחון מלא בהתגשמות החזון הציוני ואחדות האומה. על-כך, הרבתה לדבר, שעה שהיתה מזכירה מה כבד מחיר הדמים, שנתבע מאתנו במלחמות ובמאבקים שהתחוללו בארץ, ביובל השנים שחלף.
כיוון שהיתה נוחה לבריות ורודפת שלום, קשה היה לה להבין מדוע מסרבים שכנינו להידבר אתנו. "אינני מבינה" טענה תמיד, "האם חיי אדם אינם נחשבים אצלם?, האם נפילתם של אבות ובנים אינה מזעזעת אותם?" הדבר כאב לה מכיוון שהיתה נחרדת כל אימת ששמעה על נפילתו של לוחם כאילו קרוב היה לה קרבת משפחה.
משום כך, היתה היא עד יומה האחרון, קשובה כל-כך לנעשה בזירה המקומית והבינלאומית. חשת שהדבר אכפת לה! שכאילו אין לה מנוח.
כך הכרנוה. כאדם שאכפת לו, כאב טיפוס של האידישע מאמע, בת לדור המייסדים, שהולך ונעלם מהנוף האנושי שלנו. כך גם נזכור אותה.
יהא זכרה צרור בצרור בזיכרונות.
יהי זכרה ברוך.
קשרי משפחה
בעלה שמעון קיטאי