עופרה ג'יזלה קיפניס / קורות חיים
עופרה נולדה וגדלה בתוניס, בבית יהודי חילוני וינקה את השקפת עולמה וערכיה מאבות המשפחה. החשיבות של ידע רחב והשכלה כללית, סוציאליזם, הומניזם, ודאגה לזולת. הבית היה בורגני, עשיר וחילוני לגמרי אך חגגו את החגים היהודיים. במשפחה דיברו צרפתית ואיטלקית.
אביה, ג'קומו, היה רופא עיניים שטיפל בכל ריבדי האוכלוסיה בתוניס. שני ארועים הקשורים אליו היא טרחה להזכיר לנו שוב ושוב. האחד: שהוא לקח אותה לגטו ואמר, "אני מביא אותך לכאן באופן מיוחד כדי שתראי שלא כולם חיים ברמה שלך ושיש יהודים שזקוקים להרבה דברים שהם אפילו לא יודעים עליהם". והאירוע השני היה הסטירה שהיא קבלה ממנו כאשר התחצפה למשרתת, והוא אמר: "את יכולה להתחצף למי שאת רוצה, אבל לא לאדם שחי מהמשכורת שלך, כי הוא לא יכול להשיב לך".
נעוריה של עופרה יחד עם אחיה, אהוד ועליזה, עברו בצל מלחמת העולם השניה ואך טבעי היה כי כל המשפחה נשאבה לעשייה בתנועות הציוניות, האמא בויצו, והאחים בתנועות נוער. הבית היה מוקד למפגשים של התנועות השונות. ב- 1947, שכנע אותה אפרים צור, חבר מעגן מיכאל שהיה שליח בטוניס, להצטרף לסמינר של "דרור הבונים" באיטליה. בשל היותה אזרחית איטלקית ונערה חצופה, נפלו עליה משימות שונות ומשונות. המשימה הראשונה שקיבלה היתה להעביר מזוודה מלאה דולרים בין צרפת לאיטליה. לאחר מכן השתתפה כבת לוויה בעסקת נשק של ההגנה. תקופה זו השפיעה מאד על חייה ולאחר חזרתה לתוניס כבר לא רצתה להשלים לימודים גבוהים והמשיכה בפעילות בתנועה. עופרה היתה ילדה/בחורה מאד צבעונית, לא אחת שהולכת בתלם ולא מתנהגת "כי כך צריך". אהבה פעילות חוץ, נשק, סכינים וקרב פנים אל פנים במסגרת תנועת "המגן" להגנה על הקהילה היהודית בתוניס.
בקהילה שלה בתוניס היתה הראשונה שלבשה מכנסיים. זה זעזע את כל החברה: "בת של רופא יהודי לא יכולה להתנהג ככה. מה יגידו עליו". ב- 1950 עלתה לישראל ולקיבוץ מעגן מיכאל. בקיבוץ לא היו מוכנים לקבל את הבגדים שלה למחסן והם עברו ישר למחסן התחפושות. במידה רבה אירוע זה אפיין את יחסיה עם חיי הקיבוץ.
את דוני הכירה ברחובות ובשנת 1953 התחתנו. בתקופת הפילוג עופרה (מפ"ם) ודוני (מפא"י) היו מיעוט נרדף בקיבוץ של "אחדות העבודה". דוני היה בשבילה בית. היתה ביניהם נאמנות, תמיכה של האחד בשני, זוג עם אהבות משותפות ותאום. בקיבוץ עופרה עסקה בהוראת מלאכת יד בבית הספר וטיפלה במחזורים רבים באולפן. היא גם הקימה את מוסד "הדיאטה" שבו מיצתה את הכישרון הקולינארי שלה. היא ידעה ליצור קשר מצוין עם צעירים והבית היה מלא בהם עד השעות הקטנות של הלילה: אולפניסטים ומאומצים, שיחות נפש לצד מאגר עצום של בדיחות (בקיצור, חיים בוהמיינים).
עם יציאתה לפנסיה, הבינה כי עוד שנים רבות לפניה ועבודה מונוטנית אינה אופציה אפשרית עבור אישיות מורכבת וצבעונית כמותה. היא רכשה מקצוע חדש: מספרת סיפורים. בתחום זה הצליחה להגיע ללבבות רבים ולהעביר את המסרים החשובים לה. כך גם התחברה לרשת חברתית של נשים מופלאות. עופרה היתה מאד גאה בילדיה גיה, תרי וצפרא, במשפחות שהקימו ובנכדיה, וציפתה לנין שיבוא בקרוב.
--------------------------------------------------------------------------------
באהבה גדולה/ גיה
את המכתב הזה כתבתי לאמא לכבוד יומולדת 70 שעשינו עבורה. מאז עברו כבר 13 שנה ועדיין, בין שאר הדברים שהייתי רוצה להגיד לה, מה שכתבתי אז רלבנטי לחלוטין.
לאמא,
כבר 45 שנה אנחנו מכירות. כשהייתי קטנה ואת צעירה, היה לנו לפעמים קשה ביחד ואולי גם לחוד. לא היה קל לגדול ליד ולפעמים בצל אישה כמותך. שום אדם לא נשאר מעולם אדיש כלפיך, לטוב ולרע. בטח לא ילדה קטנה ורגישה, הילדה שלך. המרץ, העוצמה, החוכמה והשונות שהקרנת סביבך היו לי מקור גאווה והערצה. אהבתי לשמוע אותך שרה ומתרגמת סימולטנית שירים וסיפורים מכל מיני שפות. אהבתי לשבת לידך ולהסתכל בספרי האומנות המפוארים – הייתי גאה שהסכמת לי לדפדף בעצמי – וללמוד להבדיל בין הציירים והאסכולות השונות. אהבתי והערצתי את החוכמה שלך, איך את יודעת כל דבר בעולם ומה שלא ידעת מיד היה כתוב בלארוס הגדול והשמן. אהבתי להתחרות איתך בריצה ובטיפוס על עצים.
אבל אותן תכונות בך גם מילאו אותי קנאה ופחד. קנאה לאהבה והערצה שאספת סביבך תמיד. רציתי להיות סביבך 24 שעות ביום כדי לספוג לתוכי את כל מה שהקרנת, אבל גם להיות לידך כדי לשמור עליך. לשמור חזק שלא תאהבי את אף אחד אחר חוץ מאותי. אשמור עליך שלא יקרה לך כלום, דווקא בגלל השונות והמיוחדות הזאת, שהקיבוץ הקטן של אז נתן לך שם של אקסצנטרית ו"משוגעת" ואני בתור ילדה שמעתי הכל ופחדתי, שאולי תהיי חולה, אולי תשתגעי באמת, ואולי תעזבי אותי. אבל כמו ששתינו יודעות, שיטת החינוך הקיבוצי לא אפשרה לי להיות לידך, גם לא קרוב ל- 24 שעות ביום – ואת ממילא לא הייתי זקוקה לשומרת שכמותי. ההתנגשות, אם כך, היתה בלתי נמנעת וכפי שזכור לי, כמעט יום יומית.
ובכל זאת, מהמקום שבו אני נמצאת היום, אני יודעת שבדרכך המיוחדת עשית את הדבר הנכון. הדרך שסללת לי למרות מהמורות לא קלות, היא דרך המלך, פתוחה, רחבה, יפה ומעניינת כמוך. אני מנסה כל הזמן ליישם את מה שלמדתי ממך, להקשיב ולתת לזולת, לשאוף וללחום לצדק, לנצור ולשאוף לשלמות, לקבל ולתת אהבה.
אני מרגישה היום מאוד שלמה עם עצמי בתור אדם, אישה ואמא, ואני רוצה לתת לך את כל הקרדיט. תודה.
באהבה גדולה,
גיה.
--------------------------------------------------------------------------------
סבתא שלנו הביאה לנו את העולם
סבתא שלנו הביאה לנו את העולם:
השירים בצרפתית ששרה לנו כדי שנירדם,
האוכל הקוסמופוליטי שבישלה לנו, הצבעים, טעמים וריחות שלא הכרנו.
סיפרה והביאה לנו אנציקלופדיות על תרבויות ואימפריות עבר, הכירה לנו אנשים מדהימים מכל קצוות תבל שדיברו בכל מני שפות.
שעשעה אותנו בזיכרונות הילדות מארץ רחוקה בשם תוניס, כשהייתה קטנה ושובבה.,
כשגדלנו היא לקחה כל אחד מאיתנו לטיול אישי, כדי שנראה ונחווה את העולם בעצמנו.
קשה לתאר במילים את המעורבות, הדומיננטיות וההשקעה בחיינו האישיים, בתפירת התחפושות המדהימות בפורים, בימי ההולדת ובנושאים האישיים בבית הספר, ובליווי ותמיכה בכל צעד והחלטה שלקחנו.
עודדת והתלהבת כשהיה טוב וגם נלחמת כמו אריה בעבורנו כשהרגשת שפגעו והרעו לנו.
קשה לתאר עד כמה תחסרי לנו ועד כמה נתגעגע אליך.
תקוותנו היא שנוכל להביא לילדים שלנו את העולם כמו שעשית בעבורנו.
אוהבים אותך כל כך,
הנכדים.
--------------------------------------------------------------------------------
שלום לך / אהוד
אני אהוד לומברוזו, אחיה של עופרה. היא נולדה שנה ושלושה חודשים אחרי (בערך כמו תרי וצפרא). למעשה היינו באותו גיל, כי בנות מתפתחות יותר מהר, ובוודאי עופרה. היינו לכן מאוד קרובים, עם אהבה רבה, קצת ריבים וקצת קינאה (ביחס להורים).
היה דמיון רב בגישה לחיים ומטרות חיים, אבל הבדל גדול בסגנון ובהתנהגות. בכל זאת הגענו שנינו, ללא תיאום ובדרכים שונות, לארץ ולקיבוץ.
אני תמיד אהבתי ואוהב את עופרה, אבל ביקרתי אותה על מה שנראה לי חוסר שליטה עצמית מספקת, אימפולסיביות, חוסר שיקול מספק של כל הצדדים, של תוצאות רחוקות של מעשה. היא היתה צריכה, כך חשבתי, להשיג מיד, מיד כל מה שנעים, טעים או צודק לדעתה (אנשים, עמדות פוליטיות, אוכל, סיגריות, וכו'). כשהייתי בא לבקר, היא היתה מרימה את ידה מולי ואומרת: "בלי לדבר על סיגריות ועל פוליטיקה".
אבל עכשיו אני רואה את זה קצת אחרת: אישה מלאה עוצמת חיים, אוכלת את כל פירות החיים, תוכה כברה, מעוררת ידידות ואהבה אצל אנשים. אין מחמאה גדולה מזו.
ועכשיו, כשהיא נפרדה מאיתנו (וטוב שללא כאבים, מתוך שינה עמוקה), אני מנסה לסכם את חייה. איך מסכמים חיים של אדם? לפי מה שהוא עשה בחיים, ולפי מה שהוא משאיר אחריו.
לגבי הישגים – אני לא מעריך פרסום או עושר. עופרה בנתה את חייה כמו שהיא רצתה והרגישה. למרות שהיא עשתה את זה בצורה המיוחדת שלה, שלא תמיד נראתה לי, במבחן התוצאה חייה היו מוצלחים מאוד, לפי קנה המידה שלי.
ומה היא עשתה ומשאירה אחריה?
וכאן אזהרה. אשתמש במושגים שיראו אולי מנופחים, אבל תזכרו שמי שנמצא ביער לא רואה את היער, רק עצים: עץ נמוך, עץ עקום, עץ גבוה – אבל לא את היער.
אז מה היא עשתה?
היא השתתפה ביוזמתה – בלי שאף אחד שכנע אותה, ובלי לברוח משום מקום – במבצע שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית: בהקמת מדינת ישראל. ובתוך זה – היא היתה חלק מניסיון מיוחד במינו להקמת חברה צודקת יותר – הקיבוץ, קיבוץ מעגן מיכאל.
אלו שני הישגים גדולים מאוד.
ומה היא משאירה אחריה?
היא הקימה יחד עם דוני משפחה מוצלחת מאוד, בנים ובנות, נכדים, ואפילו התחלה של נין – כולם אנשים טובים ואזרחים מועילים בחברה.
אז עם כל הגוונים והפרטים השונים – אלה הם חיים מוצלחים מאוד, לדעתי.
עופרה משאירה בי חלל גדול, הדומה לחלל של שני אנשים אחרים הקבורים פה – אבא ואמא שלנו. אבל היא תמשיך לחיות בכל צאצאיה ובכל אלה שהכירו ואהבו אותה.
שלום לך.
--------------------------------------------------------------------------------
תחסרי לי מאוד, חברתי / חוה
עפרה יקרה,
כמעט מיום בואך למעגן מיכאל היית לי לחברה.
עברנו יחד ימי שמחה וימי צער. בגרנו והזדקנו בחברות ובשכנות טובה.
כשהייתי במצוקה, ידעת תמיד להושיט לי יד, ועל כך תודה לך מכל הלב.
תחסרי לי מאוד, חברתי.
חוה חלמיש.
--------------------------------------------------------------------------------
אחת ויחידה את / יעל
אני זוכרת עוגה אנגלית עם פירות יבשים אפויה באילתור ביום שישי אחרי הצהריים,
ועוגיות מקרוד ממולאות בתמרים, מסודרות כמו חיילים בקופסה שאי אפשר היה להפסיק לאכול.
ארוחות משפחתיות, מפה פרושה על השולחן, צלחות לבנות עם ניצני ורדים קטנים, מהומה של גדולים וקטנים, ילדים ביולוגיים עם מאומצים.
ספרי בישול מקטלוניה ומפרובנס
ספרי מדע בדיוני באנגלית
ספרי ילדים לכל הגילאים
ספרי מעשיות על ארצות רחוקות.
ניחוחות של קפה, תה של חורף, סורבה בקיץ,
לילות של פטפוטים ושותפות
לילות של סיפורים על תוניס, זיכרונות ילדות והורים אהובים.
"את מכירה את הסיפור...?"
אני זוכרת את השלווה ואת הבלאגן,
את הרשרושים של עכברים על הגג,
סיאסטות של קיץ, צבע השמיים כשהערב יורד.
בית בזרועות פתוחות.
עופרה – עם קולה הרועם, של סבתא-דרקון, מתוקה, ילדה מרדנית, ענקית - רגישה ופגיעה.
עופרה ששרה שירי ילדים ושנסונים ישנים.
נעורים נצחיים וברק בעיניים, כעס וסבלנות,
אנרגיה מתפרצת ואשליות מנופצות, חוסר סובלנות ורכות.
אחת ויחידה את,
יעל שלך (בתך המאומצת).
--------------------------------------------------------------------------------
יהא זכרה ברוך / ירון אסף
סוף שנות השישים, "מעין" עדיין כיתה אנרגטית, מפחידה חלק גדול מהמורים בביה"ס הקיבוצי של אותם ימים.
רות ורשינסקי תבל"א ועפרה – המורות המיתולוגיות למלאכה, ללא עורערין השיעור הכי אהוב עלינו. אני משובץ אצל רות, המלמדת מסודר, מתודית, יסודי ומובנה, עץ זה עץ, ומתכת – מתכת. מאוד נהנה, אך נפשי יוצאת גם לשיעורים של עפרה ולמרות היותי די חננה מצליח להגיע גם לשם.
עפרה מאחרת לא פעם לתחילת השיעור, אך גם אף פעם לא שמה לב שהגיע לסיומו. השיעור כמעט חופשי, עפרה באישיותה התזזיתית, הנמרצת, שופעת הרעיונות – זורמת איתך לכל כיוון שתבחר, עץ, חומר, עור, ברזל, בד וכל דבר. עפרון או שניים נעוצים בשיער האסוף מאחור, סיגריה ביד, שום דבר לא פוליטקלי קורקט אך תמיד נותנת את העידוד והביטחון לפתח את היצירתיות, מותחת את גבולות הסקרנות, הדמיון וההתנסות עד לקצה. נו טוב – לפעמים אולי גם קצת מעבר לקצה...
תמונה אחת - אני עסוק באיזה עבודת עור. עפרה מסתכלת ופתאום נדלק לה ניצוץ שובבי בעניים – בדיוק קיבלתי, היא אומרת לי, 4 דפי זהב מקרובת משפחה מאיטליה, טוניס, לא זוכר. מאוד מתאים לריקוע על העור הזה, בוא ננסה. בשיעור הבא היא מפתיעה עם הזהב, זהב אמיתי, צהוב מבריק, לך תדע כמה זה עולה. במציאות של הקיבוץ בשנות השישים, הזוי. ושנינו מתלבטים ומנסים כל מיני שטנצים לריקוע כאילו כרגיל. אבל זו בדיוק היתה עפרה – נדלקת על משהו והולכת איתו עד הסוף, בלי חשבונות, בלי עלות, תועלת וכאלה.
תמונה שנייה – משוחחים בשיעור ואני מפזם לעפרה "זהירות הגורילה" מתוך יוסי בנאי שר את ג'ורג' ברסאנס. ציפיתי לאמפטיה פרנקופילית מובטחת, אך עפרה התעצבנה ואמרה לי בכעס – "אני לא אוהבת את התרגום שלו, היוסי בנאי הזה הולך רק על הפופוליסטי והארוטי ומחטיא את המשמעויות העדינות של הביקורת החברתית והסרקזם החד של ברסאנס". באותו רגע קצת נעלבתי, אך חזרתי למילות השיר כמו גם ל"מרגו יפת העניים" ואחרים – וראיתי כמה צדקה. למדתי שוב להעריך את עפרה, חדה, לא מפחדת מקצת בוטות, שמאלנית, אנושית מאוד ורואה את האיש הקטן, ישרה עם דרכה ונלחמת עליה.
כמו קשרי עם רבים מוותיקי הכפר, התרופף בשנים האחרונות גם הקשר איתה ועל כך אני מצר,
יהא זכרה ברוך.
ירון אסף.
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
בן זוגה דוני
הבת של ג'יאקומו לומברוזו
הבת של הלן לומברוזו