אבא שלנו
פנחס אגמון
בן שלמה זלמן פסטרנק ומלכה לנדאו
נולד בלבוב, פולין, בכ"ח סיון תרפ"ג, 12 ביוני 1923
נפטר במעגן מיכאל בא' חשון תשס"ו, 2 בנובמבר 2005
אבא שלנו.
אבא, אופטימיסט חסר תקנה. כך קראנו לך. שום משימה לא היתה בלתי אפשרית ושום מכשול לא בלתי עביר, במיוחד לא אם עמד בדרכנו, הילדים.
אבא היה אדם טוטאלי. כל דבר שעשה בכל רגע נתון – עשה רק אותו והיה נתון לו כל-כולו, ובאותו רגע כל דבר אחר לא היה קיים. כאשר היה עם כל אחד מאתנו, הילדים, הנכדים, ובמיוחד אמא ציפור נפשו, היה כל-כולו אתנו, מעורב, מזדהה במאה אחוז, כאילו היה ילד בעצמו. לכן כולנו, הילדים, הנכדים, החתנים והכלות, בני-הדודים, וילדיהם אחריהם, הלכנו שבי אחריו, אחרי הסקרנות שאינה יודעת שובעה, הערנות, ההתלהבות, התמיכה המוחלטת, ההיחלצות האינסטינקטיבית לעזרה, קטנה כגדולה, בשקט, ביעילות ותמיד בלי להכביד. ובחום אין קץ.
כאן, במעגן מיכאל, לא רבים האנשים שהבחינו בסגולות האלה. כאשר אבא הלך בדרכי הקיבוץ, שקוע במחשבות ורעיונות, כדרכו, שקוע במאה אחוז ולא תמיד מבחין בהולכים מולו, נדמה היה לאנשים שהוא מתעלם או מתנשא. ילד נצחי. הוא, שלא הפסיק לרגע ללמוד לא הצליח ללמוד ולסגל לעצמו גינוני חברה ונימוס. אחת לכמה זמן הייתה דרכו של מי מחברי הקיבוץ מצטלבת באקראי בדרכו של אבא, אם בנסיעה מקרית משותפת או במסגרת אחרת. ואז אותו חבר או חברה היו אומרים לאמא, או למי מאתנו שנתקלו בו: "איזה בן-אדם! לא הכרתי אותו בכלל! תמיד חשבתי שאי אפשר לדבר איתו".
אבא נולד בפולין למשפחת סוחרי עצים אמידה, הבן החמישי מתוך שישה. ב-1935, והוא בן 12, הצליח אביו, הציוני למדן-התורה לשכנע את אמו, אשת המעשה, להשאיר הכל ולהגר לארץ-ישראל, להיות לחקלאים. המשפחה הגיעה לרעננה, אז מושבה קטנה. אלה היו שנות השפל הכלכלי, הפרדס עליו השליכו את כל יהבם הכזיב. קשיי ההסתגלות, מזג-האויר, השפה... המשפחה הגדולה והחמה החלה להתפורר. כאשר ענני המלחמה כבר החלו להסתמן באופק החליטה האם לשוב לפולין ולנסות להציל את מה שנשאר, אולי אף לחזור לשם. היא לקחה את בן-הזקונים ונסעה. יתר הילדים שחלקם כבר סיימו את לימודיהם נשארו בארץ. סמוך לפרוץ המלחמה חזרו האם והבן בעור שיניהם לארץ. הוריו של אבא מעולם לא התאוששו מההגירה ומשורת האסונות שניחתה עליהם בשנים הבאות. האב חלה ונפטר. זמן קצר אחריו נפטרה אחת משתי אחיותיו של אבא. ואמו, שעד יומה האחרון פרנסה את עצמה בחנות המכולת הקטנה במרכז רעננה, הוכתה שוב מכה ניצחת כאשר בן-הזקונים, אחיו הצעיר של אבא, נהרג ב-1948 בקרב העקוב מדם במלכיה. מאז, היה יום הזכרון בכל שנה היום היחיד כמעט שבו סגרה את המכולת ונסעה למעוז-חיים להשתטח על קבר האחים שבו נקבר עם חבריו מגרעין רביבים, להשתטח ולמרר בבכי.
אבא עמד להתחיל תיכון כשאמו חזרה לפולין עם אחיו הצעיר. הוא עזב את הלימודים ויצא לעבוד. מיומו הראשון בארץ, באינסטינקט של בן-מהגרים הפך את תנועת הנוער, המחנות העולים, למשפחתו החלופית. ומחבריו לתנועה ולכיתה, ביניהם אמא שלנו, אראלה, לקח את השיעורים ולמד בכוחות עצמו. מאז ועד יומו האחרון היה לאוטודידקט צמא דעת. כך למד בסמינר, הכשיר עצמו להוראה והיה למחנך ומורה לספרות. לא עבר יום שבו לא קרא ולמד. הומרוס, סופוקלס, שייקספיר, ומאוחר יותר – צ'כוב, ששבה את לבו במיוחד, אלה היו סיפורי הילדות שלנו, הסיפורים ששמענו במיטה לפני השינה. הספרות הרוסית הובילה אותו להיסטוריה הרוסית. בשנים בהן לימד וחינך, קודם את ילדי "גלים" ו"חבצלת", ילדי המהגרים מצפון אפריקה, עיראק ותימן, שלבו יצא אליהם ואל חווית ההגירה הקשה שלהם, המוכרת לו, ואחר כך את בני הקיבוץ שגדלו בינתיים והגיעו לגיל הנעורים, בכל השנים האלה למד גם באוניברסיטה. אחרי התואר הראשון, המשיך לתואר השני ואחריו – לדוקטורט בהיסטוריה של רוסיה הסובייטית. כמו כולנו, גם המנחה שלו בעבודת הדוקטורט אימץ אותו לעצמו לאב ולילדיו – לסב. באותן שנים עצמן, הקים אבא עם חבריו המחנכים את בית-הספר המשותף וניהל אותו בשבע השנים הראשונות. כדרכו, השקיע בבית-הספר החדש את כל הווייתו. עם סיום תפקידו כמנהל בית-הספר הצטרף לועדת החינוך האזורית, סייע ויעץ לקיבוצים שונים בניהול מערכות החינוך שלהם. אחרי סיום הדוקטורט החל ללמד היסטוריה רוסית ב"אורנים". בהיותו כבר בגיל פרישה הוצע לו לעבוד בבית לוחמי- הגטאות. אלה היו הימים שאחרי נפילת הגוש הקומוניסטי והעלייה הגדולה מרוסיה. בבית לוחמי-הגטאות הוא יזם הקמתה של מחלקה רוסית. המחלקה קיימה מסגרות ללימוד עברית והיסטוריה יהודית שנועדו לעולים מרוסיה. במקביל, אבא טיפח במחלקה את חקר שואת יהודי רוסיה שהוזנחה מאד עד אז ופעל לשילוב העדויות הרבות מניצולי שואה שאסף בבריה"מ לשעבר בתודעה הציבורית של השואה. לפני כשנתיים, מעט אחרי שמלאו לו שמונים, החליט לפרוש מעבודתו.
אבא האמין בכל מאודו בקיבוץ וכאב את הכרסום בתפיסות השותפות והשוויון. תנועת "המחנות העולים" הייתה ביתו ועיצבה את דרכו. הוא היה חבר בגרעין שהגיע מרעננה לחולתה ומשם נשלח לשמש מדריך בתנועה בארץ ואחר-כך שליח בקנדה וארה"ב. ועם זאת, פסגת חלומותיו, ולימים – געגועיו, הייתה התקופה בה היה דייג באגם החולה. חוויות הילדות שלו שכנעו אותו שצורת החיים הקיבוצית היא הפתרון האופטימלי שמאפשר לכל אחד להפיק את המירב מעצמו בלי קשר למוצאו ומצבו הכלכלי. והוא אכן מימש זאת בכל רגע בחייו. עם מחלת ניוון השרירים שתקפה אותו בשנה האחרונה התמודד תחילה כפי שהתמודד עם כל אתגר: הוא נרתם לבצע בעקביות והתמדה את כל התרגילים והטיפולים שהרופאות והאחיות המסורות בקיבוץ ובאיכילוב הציעו לו. אבל בהדרגה חדרה אליו ההכרה שבמערכה הזו הוא לא ינצח. האיש האנרגטי הזה, שהיה לו פתרון לכל בעיה, שבנה לנו שולחנות החתלה וארונות ספרים, שהתייצב לארוז ולפרק אריזות עם כל מעבר דירה של כל אחד מאתנו, שקרא וכתב בלי סוף, איבד את היכולת לדבר, לאכול ולנשום. הוא הספיק לחוש את התלות וחוסר-האונים המוחלט שהיו עלולים להיות מנת חלקו עוד זמן רב והחליט לנצחם בדרכו: בצנעה ובשקט הוא הפסיק לנשום.
נוח בשלום אבא אהוב. תחסר לנו מעתה והלאה כל רגע, כל שניה. לא ניתן למלא את מקומך כחבר נאמן ומסור של אמא, אך נעשה את כל שנוכל לעמוד לצידה ולהתגעגע איתה אליך.
איריס, רונן, צביקי וחמוטל
--------------------------------------------------------------------------------
מצביקי לאבא
אבא
יחיד ומיוחד היית,
אוהב חיים, מאד!
יודע להנות מכל
אשר נקרה בדרכך,
שמח בחלקך וגם
שואף תמיד להתעלות,
לפרוץ דרכים, להגשים חלומות.
לבך היה פתוח לעולם,
לכל אשר סביבך,
סקרן, רעב להכיר וללמוד עוד ועוד,
מוכן להתנסות, לפגוש, לחוות.
בכל דבר מצאת עניין
וכל חידוש היה אתגר בשבילך,
אוהב לתת, להיות עם ובשביל
אלה שאתך –
משפחה, חברים, החברה,
וקודם כל ובעיקר הנכדים, שהיה להם
הסבא הנפלא בעולם!
עיניך הצוחקות, הנבונות,
עיניים מלאות חכמת חיים עם
מבט תמים וסקרן של ילד
עצומות עכשיו לעד,
ואנחנו חסרים אותך כל-כך.
היה שלום, אבא
ושמור עלינו ממרומים.
צביקי
--------------------------------------------------------------------------------
פנחס שלי - המורה שלי
האמת היא שאף לא פעם עלה בדעתי שאתה יכול למות, אולי בגלל שאני חושבת שאתה שמורת-טבע ושמורות-טבע לא מתות ככה. דיברנו לפני שבועיים, לראשונה שמעתי אותך מתקשה לדבר. התעצבתי מאד. דיברנו מעט והבטחתי שאבוא לבקר, אבל הפעם לא חיכית לי.
פנחס! בשבילי לא היית רק מורה, היית גם חבר. היית מורה מקסים, בעיקר אני זוכרת אותך רגיש, מורה שיכול לבכות בפני כל הכיתה כשהוא קורא סיפור עצוב. מורה שיודע לבקש סליחה כאשר הוא חושב שטעה. בפניך המאירות, בעיניך המחייכות ובחיבוקך החם ליווית אולי לאורך כל השנים, כילדה וכתלמידה שלך, אחר כך כחיילת ובהמשך בכל התקדמות שלי היית שמח ונותן לי הרגשה שאתה גם גאה בי.
בשעות צער והתלבטות היית הכתף שאפשר להניח עליה ראש ולבכות.
בכל השנים הרגשתי את אהבתך והתעניינותך הכנות. בכל פעם שנפגשנו התעניינת בכל הקורה אותנו, הילדים, המשפחה, העבודה, וכו'.
פנחס: קשה לי לחשוב שלא אראה אותך עוד. אזכור אותך תמיד שמח, מחייך ומחבק בחום.
אוהבת אותך!
ניצה (כיתת "גלים")
--------------------------------------------------------------------------------
פנחס, ידיד יקר וותיק,
אמרו לי בחצר שהקדמת קצת, דילגת על חצי דור.
מתי אומרים די?!
אנו חיים קצת יותר מדי, הלא כן?!
ואתה מצאת דרך נפלאה להסתלק מן העולם תוך כדי שינה, כשאראלה וחמוטל איתך – בלא לחוש איך נפלת לתוך השינה הסופית, הפותרת את הסבל, הכאב וקוצר הנשימה.
אני יודע כמה צר לך להשאיר את המשפחה המאוחדת שלך, אני יודע איזה סבא מופלא היית לנכדיך ולנכדותיך – אדם מבוגר, מורה, מחנך, ד"ר לחינוך הסובייטי בראשית שנותיו, שמקפץ ושוחה, משחק כדורגל ומתכתב באינטרנט עם הדור השלישי שלכם, מוכן לכל קריאה לעזור, לשרת, לפנק.
אינני יודע כמה מכירים את עשר השנים האחרונות של פעילותך הציבורית, את הקמת המחלקה הרוסית בבית לוחמי-הגטאות. בעקשנות ובנחישות בנית צוות ותוכנית עבודה שחסרה הייתה למוסדות רבים וטובים שעסקו בעליה מבריה"מ לשעבר. שופע רעיונות, הברקות, חכמת-זקנים עם מרץ-נעורים, ובהיקפים כמעט דמיוניים: איך לחבר את האוניברסיטאות הרוסיות לתוכנית לימודים על השואה, איך להכין סמינרים של מורים ומדריכים בערים השונות ברוסיה ואוקראינה וסיביר, פרקי עדות מוקלטים של לוחמים ופרטיזנים רוסים שנאספו על ידיך ועל ידי חבריך יישמרו כנכסים שאין שני להם, ותוכניות לימוד, והדפסת ספרים, וחוברות, והכל בצניעות מופלאה ועם מספר אנשים מצומצם ומעורר התפעלות.
אני יודע, פנחס, שלא תמיד "פרגנו", שלעיתים קינאו או העלימו עין. אבל אתה, אופטימי מלידה, לא ויתרת.
היום נפרד ממך וכולנו יודעים, גם אם לא ניפגש, נזכור, כי אתה הרי חי כשהזוכרים אותך עדיין חיים.
מוניה אברהמי
--------------------------------------------------------------------------------
באנו, פנחס, היום להיפרד.
היית לרבים מאיתנו מורה ומחנך, בגיל מאוחר יחסית העזתָ לחלום ולהגשים.
באתי היום להיפרד ממך, שחָבָרתָ וחיבּרתָ ועמדת בראשה של חבורת אנשי חינוך שהעזו לחלום, לחזות ולהקים בית-ספר משותף לילדי האזור.
בעבודת-נמלים, עבודת-קודש, אספת, ריכזת, שכנעת, ויחד עם ג'וני ז"ל הובלת לבנייה של מקום שהצעירים תמיד עוברים בו פרק חיים משמעותי.
בימים הראשונים, אלה של בית-הספר בניהולך, היה הוא מופת ודוגמא לבית-ספר שמנהליו ועובדיו סוללים חדשות לבקרים דרכים כדי להגיע אל ליבו של כל תלמיד, לאתגר את החלש והחזק ולדאוג לרווחתו הנפשית של כל אחד מבאי בית-הספר.
תודה לך על שהעזת והובלת מחזון ורעיון למעשה – מעשה לתפארת.
תהא מנוחתך בשלום ובשלווה.
ולנו, הממשיכים בגאווה את מורשתך, תהיה דגל לרעננות וליצירה פוריים.
אלישבע טסלר, בשם עובדי בית-הספר המשותף
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
חתן של הדסה ברזילי
אשתו---- אראלה