אמא דיאן

אמי נולדה בניו יורק ב 1926 וגדלה בתקופת השפל הכלכלי הגדול, השלישית מבין 4 אחים.
מכיוון שאביה היה חייל ולחם במלחמת העולם הראשונה, הממשלה דאגה לו למשרה במשרד הדואר. לא לכל הדודים הייתה עבודה קבועה ולכן בית הורי היה תמיד מלא במשפחה שבאו לאכול וגם לעשות שמח ולעודד אחד את השני.
את אבי הכירו לאמא עם חזרתו מהאוקיינוס השקט, שם היה חייל במרינס במלחמת העולם השנייה.
הם התחתנו ואחותי קלודיה נולדה. אחרי מספר שנים אמריקה כבר הייתה מעורבת במלחמה נוספת בקוריאה, וההורים פחדו ששוב אבא ישלח להילחם ומיהרו להגדיל את המשפחה ואני נולדתי ב 1951.
העיר ניו יורק הייתה צפופה ומסוכנת וההורים החליטו לעבור לחיות בטקסס המרוחקת והשקטה.
החיים שם היו טובים מאוד והיו למשפחתנו חברים טובים ורבים שהפכו להיות ממש למשפחה עבורנו.הייתה קהילה של יהדות רפורמית פעילה ותוססת ואמא הייתה מעורבת מאוד בארגון נשות הקהילה ובמרכז הקהילתי. היא גם עסקה בפעילות תרבותית של העיר שלנו , אוסטין, והיה לה תפקיד מרכזי בהקמת מרכז לבלט וסימפוניה.
כאשר אחותי ואני גדלנו והיינו בבית הספר, אמא הלכה ללמוד באוניברסיטה, שם גילתה את כישרונה הגדול לציור ואומנויות אחרות. היא גם הכירה סטודנטים מכל העולם, ובמשך השנים אימצה חלק מהם והבית היה מלא באנשים מעניינים ונחמדים.
החיים היו טובים מאוד והיינו משפחה מאושרת.
ואז פתאום הכל התנפץ, כאשר אחותי קלודיה נרצחה ברצח ההמוני הראשון בארה"ב, כשאדם מעורער בנפשו עלה על מגדל האוניברסיטה והחל לירות באנשים ברחוב.
אחותי וחברה פול נהרגו במקום וחיינו השתנו לגמרי. העצב בבית היה ענק ואבי לא עמד בזה ועזב את הבית.אמא סבלה מאוד מהאובדן ומרוב שהיה קשה לראות אותה במצב הזה, נסעתי לביקור בישראל ובעצם לא חזרתי יותר לשם (לאמריקה).
אחרי מספר שנים, אמא באה אחרי לישראל, ומצאה בית חדש פה במעגן מיכאל. היו לה חברות טובות, בעיקר דוברות אנגלית, והיא גם המשיכה בעבודות האומנות שלה ועבדה מספר שנים בפלסאון. אהבתה הגדולה לנכדיה החזירה במידה מסוימת את השמחה לחייה.
לפני 3 שנים עברה אמא אירוע מוחי אשר השאיר אותה מוגבלת מאוד ומרותקת לכיסא גלגלים.
את השנים האלה היא חיה בבית הסיעודי, שם זכתה לטיפול מסור ואוהב.
היא נפטרה ביום שישי במיטתה בבית הסיעודי. יהי זכרה ברוך.

אני מבקשת להודות לצוות שלי במרפאה ובעיקר לצוות הבית הסיעודי על התמיכה והטיפול במשך התקופה הקשה שלנו. זר לא יבין זאת.

באהבה מריאן וכל המשפחה.

ברצוני להודות לכל החברים היקרים שעמדו לצידנו בשעות הקשות ותמכו בנו. עזרתכם הקלה עלינו במשך תקופה ארוכה ועד הסוף.
גל ניר