שמעון רוטשטיין – סיפורו של אדם

שמעון נולד בשנת 1943, בנר ראשון של חנוכה, בעיר ירושלים, בן לברכה והלל. הוא היה הילד האחרון שירד מהר הצופים לאחר חלוקת ארץ ישראל, בה חילקו את ירושלים לשניים.
הוא גדל בירושלים, במשפחה חרדית, ילד שלישי לצד שני אחים ואחות – רחל, אלי ומנחם.
בגיל 5 עברה המשפחה לגור בנתניה. שמעון למד בבית הספר "תלמוד תורה" עד גיל 8 ואז, בעקבות גירושי הוריו, הוא ואחיו הקטן מנחם, נשלחו לפנימיית "כפר אברהם" בגדרה. הוא למד בפנימייה ועבד בחקלאות עד כתה ח'. לאחר מכן חזר לגור עם אביו, שהתחתן בשנית, במושב שפיר שבנגב ועזר לאביו לטפל במשק. לאחר שנה חזר לנתניה לבית אימו, ובגיל 14 כבר עבד במסגרייה בשילוב עם לימודי מסגרות בבית הספר אורט נתניה.
בגיל 16 הגיע לקיבוץ מעגן מיכאל, במסגרת קבוצת ההכשרה "תנין", קבוצת נערים שעבדה והתגוררה בקיבוץ. כאן החל להתפתח הקשר בינו לבין נחמה. הוא עבד בגד"ש ובדייג על הספינות ונשאר בקיבוץ עד גיוסו לצה"ל.
ב-1960 התגייס לגרעין נחל שהיה אמור להרחיב את קיבוץ כיסופים. במהלך הצבא נשמר הקשר עם הקיבוץ ועם נחמה.
לאחר השחרור הוא נשאר עוד כשנה בכיסופים ואחר כך עבר לבאר שבע לגור אצל אביו, שם עבד בכל מיני עבודות: בניין, עבודות חקלאיות שכללו קלטור, קציר, חריש ועבודות עפר.
ב-68' חזר לקיבוץ והתחתן עם נחמה ולאורך השנים נולדו ילדיו: טל, יונת ועדי, ומאוחר יותר נכדיו: רימון, שחר, עמרי, נעם, גוני ומעין.
שמעון היה איש עבודה מסור שהתמיד לאורך שנים בכל עבודה: במדגה, בפלסאון כמחליף תבניות, סדרן רכב, נהג של צורון, אחזקת הרפת, אחזקת הקיטור ובשנתיים האחרונות כפנסיונר, עבד במחלקת אחזקה במד"ן.
כאדם שאהב לעזור ולעשות בשביל כולם, היה נוהג ללוות את בית הספר והאולפן בטיולים שנתיים כנהג הטיולית, בהפלגות כמלווה על הגלים והלאנץ'. היה מציל בים ובבריכה ומילא עוד אלפי בקשות ומשאלות של כל מי שרק היה צריך.
כשהגיע לגיל הפנסיה, החליט לצאת למסע. יחד עם פלד טס להביא יאכטה מספרד, עד היום עוד לא החלטנו אם באמת היו כל כך הרבה תקלות בדרך, או שסתם הם רצו להמשיך את המסע. כאשר חזר לאחר חודשיים היה מאושר עד הגג, ואנחנו שמחים שהגשים את החלום רגע לפני שתפסה אותו המחלה. בדיעבד זו היתה נסיעת פרידה מהעולם ומהחיים הטובים שאהב.
שמעון היה אדם פשוט וצנוע שאהב את החיים ונתן כבוד לזולת, הוא נפטר ביום שישי כיאה לצדיקים אשר מנוחתם
בגן העדן. יהיה זכרו ברוך.

אבאל'ה שלי / טל

תמיד היית אבא אבל היום אתה אבאל'ה שלי.
הסיפור שלנו הוא שני קווים מקבילים הזורמים בחופשיות עם כבוד אחד לשני.
רבים הם מוקיריך. אין ספק שקליפתך החיצונית, הגוף הגשמי שבו התגוררת בעולם הזה, הוא התגלמות אדם אוהב זולת, מכבד ועוזר. תמיד ידעת להעניק לכולם ורבות הפעמים בהן ויתרת על הדברים אליהם כמהת אתה, אלה הדברים אותם הנפש הכל כך עדינה שלך היתה זקוקה להם ובאין התייחסות תורגמו למחלה.
בשנתיים האחרונות, כשחלית, הצלחנו להתקרב אחד אל השני והרגשתי שרבים מהמחסומים בינינו כבר לא קיימים. קיבלנו מתנה שלא רבים מקבלים וזה דרש אומץ גדול.
חפציבה ואני תכננו את הטיול המשפחתי שלנו לתאילנד לפני שקיבלנו את ההודעה על חזרתו של הסרטן. כשבוע לפני שהחל המצב להתדרדר, ביקשתי ממך שבמידה ותצטרך לפרוש כנפיים, בזמנך שלך, גם אם אנחנו נהיה עדיין בתאילנד. אך יומיים לפני הנסיעה הרגשתי שאולי הסוף קרוב ולא כדאי שניסע ואתה הפצרת בנו שניסע.
ביום שישי האחרון נסענו לארמון המלך בבנגקוק. בסביבות השעה 13:00 חפציבה ואני נכנסנו למקדש המפואר ביותר והתיישבנו בתוך מקום שכולו קדושה ורוחניות. בשישי בערב קיבלנו את ההודעה על מותך ומסתבר שפרשת את כנפיך בערך באותה השעה שבה היינו במקדש. אחרי שכולנו בכינו ונרגענו, יצאנו לאכול בקוואסן והרמנו כוס בירה לזכרך כי ככה היית רוצה שנזכור אותך. ככה אני אזכור אותך, בשבילי תהיה תמיד טעם וריח של ציפור של חופש ונפש של ילד.
אבא, במובן מסוים לא הספקתי להיפרד ולהגיד שלום, לחבק ולהתקרב עוד פעם אחת. תדע שלא הפריע לי המראה וגם לא הצורה, אתה אבאל'ה שלי ואני הרגשתי ואהבתי אותך בנפש.
ביום שבת ירד גשם בקוואסן ואמרתי לעצמי שזה נדוש מדי שאלוהים בוכה. ניסיתי להבין את המשמעות האמיתית אך רק בערב, בדרך לשדה התעופה, כששוב ירד גשם חזק, נזכרתי באהבתי לגשם, איך כל חורף אני בודק 10 פעמים את תחזית מזג האוויר, מצפה לסערות ועוד ואתה נתת לי מתנת פרידה אחרונה, מצאת דרך לומר שלום.
אבא, הלוואי והיו לנו עוד כמה שנים, כי אז יחד היינו מצליחים לשבור את חוקי ההנדסה ולהוכיח ששני קווים מקבילים יכולים להיפגש.
אוהב אותך
 
 
אבא קטן מתוק שלנו / עדי ויונת

חזרנו אתמול מבית החולים עצובים ובוכים, כי קשה היתה הפרידה ממך, אהוב שלנו.
הידיעה שאתה לא סובל יותר לא מצליחה לנחם אותנו, כי כל מה שהיית עבורנו איננו עוד.
מחלה ארורה! זוהי מחלה ארורה מפני שהיא הצליחה לנצח אותך, האבא החזק שלנו.
שנה ושבעה חודשים נלחמת בה והיא נלחמה בך חזרה. עד הנשימה האחרונה ראינו את האבא הגיבור שלנו נלחם על כל נשימה ונשימה, כל טיפת חמצן שרק הצלחת לגרד, רק בכדי להיות איתנו עוד קצת בחיים.
החיים האלו, שכל-כך אהבת ונשמת אותם עמוק לתוך החזה הרחב והחסון שלך, הים, הבירה ביד אחת - הסיגריה בשנייה והחברים מסביב, לא ביקשת יותר. תמיד קינאנו בשלווה שבך, ברוגע שבך, יכולה היתה להתחולל מלחמה סביבך, אך אתה תמיד בשלך - הכל בקצב איטי, רגוע ובטוח.
אבא! המתנה הכי גדולה שנתת לנו בחיים הוא טוב הלב שלך, מעולם לא עשית רע לאף אחד ומעולם לא דיברת רעות על מישהו. כל מי שרק פנה אליך, נענית מיד בחיוב ובחיוך. את המתנה הזו העברנו ונעביר עוד לילדינו.
אנו רוצות שוב להגיד לך שאנו אוהבת אותך, אנחנו חושבות שלא אמרנו לך את זה מספיק בחיים ועל זה אנחנו מצטערות. עשית בשבילנו והיית בשבילנו בכל מקום שרק הלכנו, מטיול שנתי ועד משחק כדורסל או מסיבת כיתה.
לפני שאנחנו נפרדים סופית, אנחנו רוצות לבקש ממך סליחה. סליחה על שלא הצלחנו לגאול אותך מהסבל של המחלה הארורה הזו. אמנם לא התלוננת אפילו לרגע, אך המבט שלך אמר הכל. ישבנו מולך אובדות עצות ולא יכולנו לעזור לך!
אבא גיבור שלנו,
נזכור אותך תמיד - שחום, שרירי, לבוש ספידו קטן ונהנה מהחיים. היית חזק כמו שור אבל באירועים היית מתרגש ובוכה מכל ברכה, כמו ילד קטן - אבא נשמה שלנו.
יונת סיפרה לגוני שעכשיו אתה מלאך שבשמיים, על ענן לבן. בשבילנו תמיד היית מלאך, מלאך שהסתובב על הקרקע ושתפקידו היה לעשות רק טוב סביבו.
עכשיו אתה יכול לנוח ולהירגע, את העבודה שלך סיימת ועכשיו אנחנו נמשיך במלאכה.
אוהבות אותך ומחבקות אותך המון.
עדי ויונת
 

לשמעון חברנו הטוב / לילי ובועז

איך אפשר בכלל לכתוב לך בלשון עבר?
הרי רק לפני כמה ימים ישבנו במרפסת אתה, נחמה, בועז ואני, פטפטנו וצחקנו כהרגלנו.
דווקא אתה? שמעון, אוהב החיים? אוהב האדם? האדם שאהב ים, הפלגות, שמש, פיקניקים על חוף הים, בירה ומצב רוח טוב, שירים ביקב וריקודים. אתה, שאהבת כל כך את משפחתך, את נכדיך וילדיך, שהיית משוגע עליהם, עזבת אותנו והשארת חלל ריק.
ידענו שאתה חולה, ליוויתי את נחמה יום-יום, קיבלתי דיווחים וידעתי מה קורה איתך. נחמה תפקדה למופת, עם המסירות ללא קץ שלה והאהבה הרבה אליך, לא הרפתה ולו לרגע, עד הרגע האחרון ממש.
כל יום היא היתה אומרת לי: לילי, תראי איך שמעון רזה, ודאגה כל כך לפטם אותך בכל מני מטעמים, הכי טובים והכי בריאים, רק שתאכל, רק שתשמין עוד קילוגרם אחד, איזה אושר ראיתי בפניה כשעלית בכמה גרמים. אבל אתה, שמעון, לא עלית במשקל כי המחלה הארורה הזו המשיכה לקנן בך ובגופך החלוש, עד שניצחה וגברה עליך.
יש פתגם האומר, שאלוהים לוקח את הטובים. זה כל כך נכון במקרה שלך, אלוהים לקח פשוט את הטוב שבאדם, וזה אתה. אין הרבה אנשים כמוך. שופע טוב לב.
ילדים! טל, יונת ועדי, אתם יכולים להיות גאים באמא נחמה שלכם, על הנתינה והמסירות האינסופית שנתנה לאבא שלכם לאורך כל הדרך, ועל אבא כזה גיבור ולוחם.
שמעון, תשמור עלינו מלמעלה כי עכשיו אתה מלאך.
אוהבים אותך מאוד מאוד,
לילי ובועז
 


על כל אלה תודות / מירי קדם ומשה דותן

שמעון,
בעצב הפרידה טמונה גם שמחת הפגישה שהולידה חברות ארוכת שנים, שצרבה בכולנו חוויות משותפות בהן נישאר לנצח שזורים זה בזה.
לפעמים אתה שואל את עצמך למה אתה אוהב מישהו או, בזכות מה אתה חבר של מישהו?
כשאנחנו שואלים את השאלות האלה, אנחנו שומעים את תשובתך הקצרה והנחרצת: ככה!
והיום, כשאנחנו נפרדים ממך ומנסים לפרוט את ה"ככה" הזה, הוא ברור וידוע כל כך לכולנו – האותנטיות הבלתי מתפשרת, טוב הלב השופע, הנתינה האין-סופית, יכולת ההכלה העמוקה, החריצות שאיננה יודעת מנוח, האהבה הגדולה בה עטפת את משפחתך וחבריך והנאמנות ללא תנאי.
על כל אלה המון תודות.
מירי קדם ומשה דותן
 

 
דברים שנאמרו על ידי טל ביום השלושים

געגוע – דברים שמרגיש הלב
יש את אבא בזיכרון
יש את אבא בתמונות
יש את אבא בדמיון
ויש את אבא בחלומות.
יש את אבא במחשבות
ויש את אבא בריח.
יש את אבא בסיפורים
ויש את אבא בחברים.
יש את אבא בצבעים
ויש גם בשורשים
יש את אבא בגעגוע
ויש את אבא שבלב פנימה.
יש את אבא בשמים
ויש את אבא מתחת לאדמה
יש ועדיין אין.
טל.
 

לאבא / יונת

איך אפשר להפסיק להשתמש במילה אבא עכשיו, אני פשוט לא מבינה.
היית בשבילי סלע איתן של שפיות.
עשית כל מה שרק ביקשתי ממך, בצניעות, עם חיוך מאוזן לאוזן, כשתשובתך תמיד הייתה - אין שום בעיה יונת!
כל כך רציתי להציל אותך, להיות הבת המשכילה שכל כך היית גאה בה. לנסות להשיג את הכי טוב שיש ולעזור לך להילחם. עם כל ההשכלה והידע שצברתי, לא הצלחתי לסייע לך כפי שרציתי ואתה כבר חולה והמחלה התפשטה, מבלי שהצלחנו לעשות דבר.
הרגשת התסכול הייתה קשה מנשוא לצד ההתבוננות עליך בחודש וחצי האחרון, בהם המצב התדרדר.
לא העלתי על דעתי שנאלץ להיפרד כל כך מהר. הרופא הבטיח לי יותר, הרבה יותר. אך כפי שלמדתי בבית הספר של החיים, גם הרופאים לא תמיד יודעים.

אבא, אתה היית כל כך חזק. אני מסתכלת לאחור ונזכרת שרק לפני חודשיים עוד הלכת לעבוד. כבר הרגשת שמשהו לא בסדר, אבל אמרת לי שאתה חייב לעבוד כדי להחזיק מעמד. אני לא אשכח שבאת פעם אחת ואספת אותי מהעבודה כדי שניסע יחד לבלינסון. הגעת עם האוטו, אבל חיכית לי בכסא שליד הנהג. מי שמכיר אותך יודע שאתה תמיד נוהג. אז הבנתי שמכאן הכל עומד להשתנות, הגוף שלך הלך ונחלש.

היה קשה לי לראות איך הגוף שלך בוגד בך, ומצד שני אתה צלול לגמרי ומקשיב לנעשה מסביב, בסוף גופך נדם לפני שהגעת למצב ממנו ביקשת להימנע. זמן רב ניסיתי להבין למה אתה מתכוון בבקשה הזו היחידה שאי פעם ביקשת מאתנו. לא רצית להיות עלינו לנטל, לא רצית שנראה אותך במצב קשה, אך כשהגיע הזמן פשוט סימנת לנו את הדרך. ביקשת ללכת לבית החולים, חשבת שאולי הפעם יעזרו הרופאים, כשהבנת שאין תשובה והגוף שלך כבר כאב נורא, בשקט ובגבורה נטשת את המערכה, כשכבודך כאדם עדיין אתך.

היה בינינו קשר מיוחד, שלא בא לידי ביטוי דווקא במילים. שנינו שתקנים, עצורים אך קולטים הכל בעזרת חיישנים. בתקופה האחרונה רציתי מאוד שנדבר, שתגיד לי מה אתה מרגיש, ואפילו תכננתי את השיחה בינינו לפרטי פרטים ולמרות הכל לא הצלחתי להעיז ולדבר ואתה כבר היית צרוד וזקוק לכל כך הרבה כוח בשביל לענות.

עכשיו נותרו לי זיכרונות של 38 שנים משותפות בהן ליווית את חיי, התמונות בהן אתה חי, שמח, תמונות המנציחות את דמותך המיוחדת.
כשאני הולכת בערב עם גוני, היא מביטה אל השמים, לעננים ואומרת שאתה מתחבא לנו שם. נעם מריח פקק של בקבוק בירה ואומר שזה ריח של סבא. ושחר כמוני וכמוך אינו אומר, רק מביט בעיניו הגדולות.
אבא, יהיה קשה בלעדיך, זה לא קל לחזור להנאות החיים הקטנות, למרות שזה מה שהיית רוצה.
אני כל כך רוצה שתחזור ואתה לא יכול.
אוהבת ומתגעגעת יונת
 

 
מכתב קטן,לאיש אחד רחוק מכאן /רימון
 
הוא הלך הוא הלך ולעולם לא יחזור.
זה כל כך מוזר לחשוב עליו בתור מישהו שהיה ועכשיו כבר לא סבא.
ההוא עם הצחוק, הריח של הים של הדגים.
אני יודעת שהוא סבל ולא היה מאושר
כאב לו היה לו רע.
לילה שלם ידענו כולנו רק לבכות
עכשיו אני לא בוכה רק בזכות העובדה שאני חושבת שהוא מת אבל מאושר וטוב לו שם למעלה, אני יודעת שטוב לו.
לא ראיתי אותו אבל רציתי לראות אותו
רציתי
אם הייתי רואה לא הייתי נותנת לאף אחד לגעת בו
להתקרב.
הוא היה יקר לנו, אהוב עלינו אבל הכי חשוב שלנו
אבל רציתי לראות אותו
רציתי.
קשה לי כל כך
קשה לי כל כך המחשבה שאתה כבר לא איתנו
לא נתפסת לי בראש.
אני רוצה שתדע שפה למטה עדיין אוהבים אותך מעריכים אותך ותמיד יזכרו אותך, כי בן אדם כמוך אי אפשר לשכוח.
תשמור עלינו.
סבא אפילו שאתה למעלה תמיד בלב שלי
תישאר כאן איתי למטה.

רימון.

 
שמעון יקר ואהוב / נחמה

בעל, אבא וסבא...
אבא של טל, יונת ועדי
סבא לרימון שחר עמרי נעם גוני ומעין.
זאת המשפחה שהקמת לתפארת והיית גאה בה.
איש קיבוץ – עבודה ועקרונות!!!
לדבר עליך בלשון עבר – זה כמעט בלתי נתפס. אתה שאהבת את החיים, וניצלת כל רגע – כאילו ניחשת מה צופן לך העתיד בחיים הללו...וצריך להספיק.
בשבילי, סימלת רק חוזק וחוסן, גם נפשי וגם פיזי.
תמיד עזרת לזולת כשנדרשת וגם שלא... ולעיתים עוררת בי תרעומת על כך. לימים הבנתי שזה אופייך והשלמתי...
בעיני, אתה גיבור ואמיץ מעין כמוך. עם ההודעה על המחלה החלטת לצאת למלחמה, מלחמה אמיצה ללא פשרות!!! כל כך אופייני למי שאוהב את החיים.
ביחד ספרנו את הרגעים לקראת הניצחון, צעד בצעד בקושי הנוראי הזה. וכל כך הקלת עלי את הזמן, תמיד בשקט ובצניעות האופיינית כל כך, ובלי להתלונן.
ובסבלך כי רב, היית קם לקראת הנכדים ויוצא לקראתם, כל כך היו חשובים בשבילך.
אבל המחלה הארורה הזאת ניצחה אותנו ובגדול. ואנחנו דוממים ובוכים ליד מיטתך – בבית החולים ונפרדים שם ברגעיך האחרונים ועד לנשימתך האחרונה שגם שם לא רצית להיפרד.
עם מותך ציווית לנו את החיים – כמובן! וכך נתנהג למרות שעצוב לנו כל כך.
נשמר את כל הזיכרונות הטובים והיפים שהשארת לנו ונתמודד כמשפחה חזקה ומלוכדת שהקמת לתפארת! ויש לך כזאת, בזה אין כל ספק!
תנוח בשלום אישי, אבא שלנו וסבא יקר ואהוב.
שלך נחמה