סעדיה רצהבי
 
סעדיה נולד בתימן בכפר קטן לא רחוק מצנעא הבירה בפסח 1940.
בגיל 9, באוגוסט 1949, במסע שנמשך שלושה חודשים, עלה יחד עם משפחתו במבצע "על כנפי נשרים" לארץ ישראל.
ארבע שנים חי בראשון לציון ובראש העין במעברה.
בשנת 1953 הגיע לקיבוץ במסגרת עליית הנוער לכיתת "גלים" ואומץ על ידי משפחת זורע.
סיים את לימודיו בהצטיינות והצטרף לנח"ל המוצנח בגאווה גדולה.
עם חזרתו לקיבוץ נתן את כולו להדרכה, חינוך והוראה (כיתת "נרקיס", "דקל" ועוד) עד שנת 1981.
בשנת 1969 פגש את קירי, נישאו בדנמרק ונולדו רינת, שירלי ודניה.
בשנת 1981 אובחן אצל סעדיה סרטן בלוע-האפי, והא בן 41.
סעדיה, שנתנו לו חצי שנה לחיות, לא ויתר, ונלחם במחלה 24 שנים.
בין טיפולים ונסיעות ליוסטון עם קירי, יוחאי, משפחת שוייר וחברים קרובים, המשיך לתרום ככל יכולתו למשפחה ולקיבוץ.

סעדיה נפטר בגיל 65,
בליל יום הכיפורים ברוגע ושלווה.
 

 
אבא אהוב

קשה להאמין שהגיע היום שבו אנו נפרדות ממך, אבא.
אתה, שכל כך אהבת את החיים, שלא ויתרת והמשכת באומץ, כוח ורצון, כנגד כל הסיכויים.
לימדת אותנו להיות חזקות מול החיים, לחייך ולהישאר חיובי גם בזמנים קשים.
כמו הסימן הנצחי: "מ צ ו י ן" כששאלנו אותך איך אתה מרגיש.
אנו רוצות להגיד תודה על בקרים מופלאים לצלילי אגם הברבורים, כשאתה בתנועות בלט נכנס בגופיה ותחתונים.
מה לא עשית כדי להעשיר אותנו בתרבות וערכים.

תודה על הקשר החזק בין שלושתנו, והחיוך התמידי.
תודה על אהבתך אלינו וגאוותך בנו ובנכדים.
תודה שנתת לנו את הכוח להאמין.
מי שנפטר ביום הכיפורים, אבא, עולה נקי מחטאים.
מכיוון שהיו כל כך הרבה אנשים טובים לאורך השנים, שנתנו מעצמם, אם בחיוך ועד ליווי, תמיכה וסיעוד לאבא ולמשפחה, נאמר תודה כוללת, ראו זאת כאישית, עם המון הוקרה ואהבה לכל אחד ואחת מכם.

תודה לקיבוץ מעגן מיכאל שאיפשר לאבא לחיות את החיים שכל כך אהב!

מהבנות
 
דודנו האהוב

סעדיה דודנו האהוב

בשם האחיינים והאחייניות, אני מבקשת לשאת מספר מילים.

סעדיה, היית דוד נערץ על כולנו, היית סמל, דוגמה ומופת.
כילדים, אהבנו מאוד את הביקורים אצלך בקיבוץ, אהבנו להגיע אליך, לצעוד איתך יד ביד על שפת הים, אהבנו את שיחות הנפש ושיחות החולין, אהבנו את הנוף והשלווה.
סעדיה, החדרת בנו את המודעות וחדוות קריאת הספרים. איש ספר היית ואיש כתיבה.
זוכרת אני כי בימי הולדת של כל אחיין ואחיינית, המתנות שקיבלנו היו תמיד ספרים מעניינים.

סעדיה, גדלת בקיבוץ מגיל 13 לערך, רחוק ממסורת תימן. אך ידעת לשמור על מורשת המשפחה, ידעת להעביר מורשת זו לבנותיך המקסימות. במפגשים המשפחתיים תמיד אהבת לשמוע, להיזכר ולספר את סיפורי הילדות בתימן, אהבת את סיפורי המעשיות של אחיך דוד שלמה, של אבא ושל דודה יהודית. אהבת את התנ"ך התעמקת בו והיית בקיא בו מאוד.
אהבת את המוזיקה והריקוד התימני, וכמובן אהבת את האוכל התימני שהיה חסר לך בקיבוץ, בביקוריך השלמנו לך את החסר ותמיד ציידנו אותך בסירי קובנה ובסירי מרק שכה אהבת.

לא נשכח את משפחת זורע היקרה, אשר גידלה אותך ואימצה אותך אליה כבן כשאר בניה.
זרו ז"ל ונעמי שתיבדל לחיים היו לך הורים, והבנים היו לך אחים. סעדיה אהב אתכם מאוד וכן אנחנו. תודה לכם משפחת זורע על האהבה, על החום, על התמיכה האין סופית ועל כך שליוויתם את סעדיה בכל שלב בחיים מהילדות ועד היום.

סעדיה היה גאה בבנותיו, רינת, שירלי ודניה. בנות דודנו המקסימות שליוו אותך בגבורה מאז שהיו ילדות קטנות ורכות ושימשו לך, כדבריך, משענת איתנה והיו בבת עיניך.

איידה, טיפלת בדודנו במסירות ובאהבה. שהית במחיצתו יומם ולילה ברגעיו הקשים. תודה לך על הטיפול המסור.
AIDA, Thank you very much for caring and loving our uncle. God Bless you and your family.

סעדיה, סבלת רבות מאז ראשית שנת 1982. כמעט 24 שנים של מלחמה מתמשכת במחלה האיומה. חקרת ורצית לדעת ולקבל אינפורמציה בכל הקשור למחלתך ולטיפול בה.
ואתה סעדיה, אופטימי גם ברגעיך הקשים ביותר, אהבת את החיים, לא איבדת תקווה ולא אהבת רחמים. האבסורד הוא שדווקא אתה חיזקת אותנו וממך שאבנו כוח.
סעדיה, בזכות עוז רוח מופלא ואופטימיות נצחית, הפכת לנס רפואי. נאבקת על זכות הקיום. הבטחת וזכית להיות נוכח בחתונתה של רינת, כל כך מאושר היית בערב זה. וזכית לראות נכדים, נכדה ונכד מקסימים.

כדוגמה לאופטמיות, אני מבקשת לצטט מדבריך כפי שכתבת באחד הפרקים:
"בן אדם, חייה את חייך. גם אם היום קצר והמלאכה מרובה, חייה בדרך בה תהיה שלם עם עצמך, כך תבוא על סיפוקך ותהיה מאושר, ואם עשית זאת, אולי לא פתרת את חיי העולם הבא, אבל לכל הפחות את עולמך הקטן, הקצר והנשגב, כן פתרת.
יש בידי לקבוע במידה לא מעטה איך לחיות. אני יכול לשלוט במצב הרוח, אני יכול להשפיע על עצמי להתמודד זקוף נגד המחלה, להמשיך ולהיות מאושר וזה למעשה טעם החיים".

סעדיה, זכות גדולה הייתה לנו להיות אחיינים שלך, לדוד נפלא כמוך. נזכור את החיוך היפה, את העיניים שלך שתמיד הקרינו אופטימיות וכוח, ובעיקר נזכור את החיבוק החם והאוהב.

סעדיה, דודנו האהוב, קשה עלינו הפרידה ממך, תהיה חרוט בליבנו לעד ונזכור אותך תמיד.

תנוח על משכבך בשלום וינעמו לך רגבי האדמה.

אוהבים מאוד, האחיינים, האחייניות וכל המשפחה.
 

פרידה מסעדיה / נעמי זורע

היום אנו נפרדים מגיבור גדול. איש אשר בתעצומות נפש ודבקות במטרה בלתי רגילים, נלחם על חייו למעלה מ-20 שנה.
שנים רבות עברו מאז הגיע למשפחתנו, נער שחרחר בן 12, אשר חי עמנו וחלק עמנו במשך שנים את כל הדבש והעוקץ שהחיים מזמנים לנו.
זכורתני שאם כי נראינו לו כמשפחה מתאימה עבורו, חשש בתחילה להצטרף אלינו בגלל כלבנו האדמוני ממנו פחד.
לחגיגת הבר מצווה שלו, באותם הימים, בחר באחד מספרי האינדיאנים של קרל מאי. ספר היה באותם הימים המתנה המקובלת לבר מצווה.
השנים כתמיד חלפו מהר. סעדיה התבגר, עבד בחריצות והרבה והיטיב לרקוד. בצבא שירת כחבלן בחטיבת הצנחנים. אחר כך למד הוראה, היה למורה מסור והקים משפחה.
לאורך השנים היו לנו הרבה מפגשים חמים וטובים עם משפחתו החמה. מאז שפרצה המחלה האיומה הצטיין תמיד בכושרו לא להתייאש ולדבוק בחצי הכוס המלאה למרות כל ייסורי המחלה ותופעות הלוואי הקשות של הטיפולים.
כשם ששמח עד בלי די בלידתן של בנותיו היפות, שמח בגידולן, הצלחותיהן ובסוף הדרך אף זכה לחבוק נכדה ונכד: בן הקטן.
במחלה היו עליות ומורדות. כולנו היינו באופוריה אחרי הניתוח הגדול ששחרר אותו זמנית מכל הצרות. אנו חשבנו שבכך הקיץ הקץ על הגידול. הוא לא נואש גם כאשר נוכחנו שטעינו.
תעצומות הנפש שלו התגלו במיוחד בסוף הדרך כאשר כבר היה חלש כל כך – הן בחתונתה של רינת וגם בברית של הנכד הקטן. למרות מצבו החזיק מעמד תחת חופתה של רינת ואף רקד זמן מה אחריה. כמו כן נטל חלק בברית של בן.
מן הראוי לציין את זרו ויוחאי, שהיו לסעדיה כתף בטוחה קבועה. יוחאי אף ליוה את סעדיה לכל נסיעותיו הרפואיות לארצות הברית עד יומו האחרון.
יבואו על הברכה שתי מטפלותיו האישיות הנהדרות: טניה ואיידה.
ינוח בשלום על משכבו באדמתנו אדמת מעגן מיכאל שהיה לו לבית.

נעמי זורע.