אוהב לתמיד /שמואל
לאשתי האהובה מנוחה
למעלה מ 60 שנה הלכנו יחד יד ביד במסענו המשותף. למדתי להכירך ולראות את היופי העצום הגלום בך ואת אהבת האדם שמלאה אותך.
העניין שלך בחברים ומכרים תמיד היה מתוך דאגה כנה. המושג "שמחה לאיד" פשוט לא היה קיים בך. נפש עדינה היתה בך שתמיד חפצה להבטיח טוב וחמלה.
גם הומור לא היה חסר לך, היית לנו חיוך ואהבה, והצחוק והשמחה ששררו במשפחתנו היו חלק חשוב בחיינו.
ביחד היינו חלק ממפעל חשוב של בניית קיבוץ מעגן מיכאל והקיבוץ החזיר לנו בתמיכה ושיתוף לאורך השנים, בשעות היפות ובשעות הקשות שעברנו.
כולם במשפחתנו הנהדרת היו חרדים לך בשעותיך האחרונות, בהן נאבקת בבית החולים בחיידק שתקף אותך לאחר ניתוח לב, אך גופך לא עמד לך, ונכנע לו.
משפחתנו כואבת את לכתך אבל תמיד נזכור אותך באהבה גדולה עד אין קץ.
לאמא עם מותך / יאיר
אמהות היא תפקיד ענק המתחיל מרגע הלידה ונמשך ללא הרף עד בוא המוות.
אמהות היא יותר מהכול נתינה ללא חשבון.
ואת היית אמא וסבתא במשרה מלאה.
את גידלת אותי בילדותי באהבה עצומה,תומכת ומפנקת ללא גבול.
לכשבגרתי והיה נדמה לי שתפקידך הסתיים- לא פסקת . תמיד היית בעדי...
וכשהפכנו אותך לסבתא, שמחת על כפל התפקידים, המשכת להיות לי אמא דואגת ומלווה
ובה בעת ידעת לטוות את רשת אהבתך העדינה סביב נכדיך.
היו לך חיים עצמיים ומלאים משל עצמך, בסביבתך הקיבוצית,
אך בשבילנו את היית קודם כל ויותר מהכל אמא וסבתא ללא גבולות.
בשנים האחרונות התהפך כיוונו של זרם הפינוקים ויכולנו להשיב לך במקצת על שפע
האהבה שזכינו ממך.
אהבנו מאוד להביאך אל ביתנו לסעודות המשפחתיות שחווה ארגנה ורקחה
ואת נהנית והודית.
בימים האחרונים, בעת מאבקך הלא שוויוני בחיידק שתקף אותך ברשעות שכזו,
הזדמן לי לפנק אותך, להאכילך ,ללטף את פניך, לעסות את גבך הכואב,
ובזאת נסגר מעגל.
הזוגיות ארוכת השנים שלך עם שמואל הייתה נפלאה. אני יודע עד כמה יהיה לו קשה בלעדייך. נעשה הכול לעזור לו להמשיך אתנו, כשאת תמיד תרחפי ממעל ותדאגי שהדינמיקה המשפחתית תזרום על מי מנוחות, וחס וחלילה לא יתפתחו בינינו ויכוחים...
היה לך קשר מיוחד ויומיומי עם מיתקה אחותך, הדודה הנפלאה. אני יודע עד כמה תחסרי לה.
כנראה שלא נוכל למלא את כל מה שאת היית בשבילה, אך נשתדל להקל עליה את חסרונך.
נשיקה אחרונה מבנך הבכור.
יאיר
--------------------------------------------------------------------------------
אוהבת כל כך.... /נורית
20.5.10
אמא יקרה שלי !
אני יושבת וחושבת כיצד מספידים אותך, מה לבחור לומר ?
87 שנותייך רצות לי בראש. חלקן מסיפורים ותמונות שלך, בטרם היותי : ילדותך ברמת גן, שאת התינוקת הראשונה של עיר זו ואני גאה בכך, הבית המקסים בוא גדלת ולידו רפת ולול שסבתא מטפחת, גימנסיה הרצליה – את תלמידה מצטיינת ובהפסקות מכסחת את הבנים במשחק המחניים. תנועת הצופים – חולמת להקים קיבוץ, וגם אהבות נעורים, היציאה להכשרה בדגניה א' , הקמת קבוצת הצופים א' שאח"כ תייסד את מעגן מיכאל, סיפורים על יאיר אחי – בנך הבכור, על אחיך יהונתן שנהרג במלחמת העצמאות, עלי כתינוקת ועל אלון כפעוט שובב...
ואח"כ: כל כך הרבה שנים יחד עם אמא שכמותך, כל כך אמהית, בונה את הקן עם אבא – בית חם שאני תמיד אוהבת לבוא אליו, לצאת מהלחץ של בית הילדים הקיבוצי, התובעני כל כך.
בבית שלך איני צריכה להיות בסדר, אני יכולה להרפות, להתפנק, להתפרק. יש ציפיות – גלויות ונסתרות – שנצטיין, שנתפקד הכי הכי, אבל אין ביקורתיות ויש הרבה חום.
ובהמשך – 35 שנים אני מגדלת את ילדי לידך, בהשראתך, בעצתך. כל קושי שאני חווה את לוקחת ללב, משתתפת ומלאת התעניינות בחיינו. הקשר עם הנכדים הוא מיוחד במינו. לכל אחד המקום שלו, כל אחד חש כאילו הוא האחד והיחיד. כולם משוגעים אחרי ריבת התות ועוגת הקצפת, אבל מעבר לכך אוהבים לשוחח איתך ולשתפך בחוויותיהם ולבטיהם.
במקביל את מקפידה לצאת לעבודה עד גיל 80, ומפסיקה כשהגוף כבר בוגד בך. לאורך כל השנים אני זוכרת כמה חשיבות את נותנת למקום עבודתך ובכמה מסירות את מבצעת אותה – ממטפלת פעוטים וריכוז ועדת חינוך, דרך מחסן הבגדים, הנהלת חשבונות והמבדקה בפלסאון.
בבית את מוצאת כל פעם מלאכת יד אחרת לעשות: סריגה , אריגת שטיחים ובדים בנול, קליעת קש ואפיה.
עוגותיך הן שם דבר בקיבוץ.
אמא, היית אמא בכל רמח איבריך. קיווית כל כל ליהנות בחיק המשפחה עוד כמה שנים, אך גופך לא עמד בכך.
את משאירה חור גדול, תחושה של חסר וגעגוע, ומנחמת הידיעה שחיית חיים של טעם, של יצירה ועשייה, של אהבה.
--------------------------------------------------------------------------------
סבתוש, סבתת כיס שלי /מירב
20.5.10
קראתי פעם בספר בודהיסטי בשם "דרך הלב" (שם סימבולי), שאדם לפני מותו עומד לפני שאלה אחת ויחידה – "האם אהבתי היטב ?"
ואת סבתוש אהבת היטב וההוכחה לכך היתה כמות האהבה שהיית מוקפת בה בשבועיים האחרונים.
בבית החולים כשישבתי איתך חזרת ושאלת:
"למה יש לי לב כזה ? אולי מרוב דאגות ? דווקא אכלנו טוב בבית של אמא"- אמרת, "תמיד האוכל הכי טוב. וגם עשיתי ספורט".
ואני אמרתי לך – "על מה את מדברת סבתא? יש לך את הלב הכי טוב שאני מכירה".
מאוד רציתי אותך איתי עוד קצת, עוד כמה שנים.
אבל כנראה שנקראת למשימות חשובות
ואני מרגישה שאנחנו לא באמת נפרדות,
רק הקשר משנה צורה.
אז סבתא מתוקה, תודה שלימדת אותי על אהבה ואכפתיות
נדיבות, טוב לב, חום ויכולת לראות אנשים...
על המצרך היקר הזה שנקרא אהבה ללא תנאי
זכיתי בלוטו של הסבתות.
ואיפה שאת נמצאת כרגע
תהיי שקטה, הכל בסדר
אין ממה לדאוג.
באהבה מרב
--------------------------------------------------------------------------------
אוהבת והמון נשיקות / נועה
סבתוש היקרה,
לאורך כל חיי היית שם לידי: אוהבת, תומכת, דואגת.
מילדות היה לנו קשר חזק, מיוחד, חם, קשר שהוא מובן מאליו.
כשאני חושבת על סבתא שלי – עולה מילה אחת ענקית: אהבה. אהבה אינסופית, כמו כר דשא רחב שתמיד אפשר ליפול אליו.
בכל ימי בבית-הספר הייתי עוצרת אצל סבא וסבתא בדרך הביתה- בלי לפספס אף יום, בעוד בנות כיתתי מתפלאות "מה יש לי לעשות שם כ"כ הרבה?"... אבל בשבילי הבית של סבא וסבתא היה מקום מבטחים- מקום שבו הכול טוב. מקום שבו אני הכי אהובה, הכי מוכשרת, שם אני יכולה להיות הכי אני, ולצחוק עם סבא, לשמוע מוזיקה, כמובן לאכול ואף לשתוק.
למרות דאגות היומיום ובעיות הבריאות של סבתא, בשבילי היא מסמלת חיות, הומור ושמחה, צחוק ואהבה וזוגיות נפלאה. אישה חזקה ודעתנית עם סיפור חיים מרגש שרק רוצה שיהיה לי טוב.
מגיל צעיר היו לי ולסבתא הסודות שלנו, שפה משלנו, האהבה לבגדים ודברים יפים, החיבה לאוכל טוב
ואני תמיד האמנתי שכל זה לא ייגמר לעולם – כי סבתא שלי תחיה לעד.
סבתא- את איחדת את המשפחה שלנו ובזכותך יש לי קשרים כה נפלאים עם דודי ובני-דודי: קשרים נדירים שילוו אותי תמיד.
סבא- אנחנו אוהבים אותך ורוצים שתהיה חזק.
אני חושבת שסבתא שלי ידעה עד כמה אני אוהבת אותה, אך כיוון שלא יכולנו להיפרד כמו שצריך, אומר זאת כאן - אוהבת והמון נשיקות,
נועה
--------------------------------------------------------------------------------
באהבה / ליאור - נפאל
כשמת מישהו יקר לנו, אנחנו מצטערים על כל אינטרקציה איתו שהיה בה כעס, ווכחנות, אנוכיות, אדישות. קיצורו של דבר- כל מה שאיננו אהבה. ואת מה שהוא אהבה אנחנו נוצרים איתנו.
אני זוכר עכשיו רגע מלא אהבה כלפי סבתא שלי. היא באה עם הקלנועית אחרי צהרים לבקר אותי ברפת. אחרי שהסתובבה קצת בין הסככות היא אמרה לי- "אני לא מבינה איך הפרות חיות ככה בחרא של עצמן, לנו בחצר היו שתי פרות ותמיד שמרנו את המקום שלהן נקי ויפה." צחקתי. לי זה היה הכי טבעי בעולם שפרות חיות ככה. אבל סבתא אחרי כל השנים בקיבוץ עוד שמרה בתוכה את הילדה התמימה ההיא מרמת-גן.
אהבתי לשמוע ולדמיין את הילדות הפסטורלית שלה עם הפרות והגבינות הביתיות, ועצי הפרי וגן הירק, באזור שעכשיו יש בו רק בטון מאופק לאופק.
זכרון אחר. אמא של סבתא, סבתא לאה, שהיתה בעצם סבתא של אמא שלי. מאז שאני זוכר אותה היא כבר היתה במיטה. בשבילי היא היתה הדבר הכי זקן בעולם, בלתי נתפס כמעט, קמוטה ושקטה כמו צוק עתיק. יום אחד היא מתה. הייתי קטן, לא כאב לי. רק חשבתי איזה מסכנה סבתא שלי; הרי הדבר שאני הכי מפחד ממנו זה לאבד את אמא שלי, והנה היא איבדה את שלה! מאז גדלתי, עכשיו גם אמא שלי איבדה את אמא שלה. כולנו נאבד את מי שיקר לנו והחיים ממשיכים. הנה סבתא כבר זכתה אפילו לנין, לשחף של נדב.
אני שמח במזל שהיה לי לגור רוב חיי כל כך קרוב לסבתא וסבא שלי. זה תמיד היה ועדיין כמו בית שני ומקום מפלט בשבילי. סבתא טובה ואוהבת ומפנקת. היא תמיד היתה שם, מאז ומתמיד.
עכשיו סבתא איננה, אבל איך אני יכול לתפוס את זה? לא ישבתי ליד מיטת גסיסתה, לא ראיתי אותה מתכסה בעפר. לא נכנסתי לביתה וראיתי את סבא לבדו. לא חיבקתי את אמא שלי. לא חוויתי את העדרותה. כשאני חושב על מותה אני עצוב וכשאני לא- זה כאילו לא קיים, רק איזה כאב דק ומתח של הדחקה מלווים אותי. בהם משכנו של האבדן בתת המודע.
למה אנחנו עצובים וכואבים? סבתא אהבה אותנו והיתה רוצה גם במותה להעניק לנו טוב ולא סבל.
אם הייתי יכול, הייתי שותל על הקבר של סבתא עץ. עץ נשיר, אולי שקדיה. הוא היה פורח ומלבלב, מאדים, עומד בשלכת. לסבתא זה לא היה עוזר אבל אנחנו החיים כל פעם שהיינו באים לקבר או סתם נזכרים בסבתא, היינו רואים את העץ הזה. היינו רואים אותו הולך בדרכו של עולם, תמיד משתנה. עובר את כל מחזור החיים בשנה ולאחריה שוב אביב, קיץ, סתיו, חורף, אביב. הוא היה מזכיר לנו שהכל בעולם חולף ומשתנה ושאין מה להצטער על כך. ואולי אז היינו יודעים לאהוב ולשמוח בקרבתו של מישהו ובכל דבר שיש לנו מבלי לסבול כאשר הוא הולך מאיתנו ומבלי לחיות בפחד שנאבד אותו.
באהבה, ליאור- נפאל
--------------------------------------------------------------------------------
אוהבת תמיד תמיד / נעמי
20.5.10
סבתא שלי, סבתוש.
כמה שאני אוהבת אותך.
הייתי יכולה לכתוב עמודים שלמים על כמה את מיוחדת בשבילי ועד כמה הערכתי את מעורבותך בחיי.
קשה לי להאמין שכאן אני צריכה להיפרד ממך, מקולך שעוד מהדהד לי בראש, ממראה פרצופך שהיה לי כל כך נעים לעין.
אם רק יכולתי לבלות עוד זמן בחברתך, אולי היינו סוף סוף מבשלות יחד ריבת תות, אולי היינו יושבות על סיפורים מילדותך.
את מה שסיפרת אני זוכרת בעל פה – הלוואי שיכולתי לשמוע עוד.
סבתא שלי, את כה דואגת ומתחשבת. את נותנת כל כך הרבה מבלי לבקש דבר בתמורה.
הייתי רוצה להאמין בכל ליבי שאת עוד שומרת עלי ודואגת לי.
אוהבת תמיד תמיד
לנצח נצחים
נעמי
--------------------------------------------------------------------------------
אחותי מנוחה שומר (לוין) / מיתקה
אני מיתקה, אחותה הצעירה של מנוחה – היא היתה רק בת שנה וחצי כשנולדתי, וכבר היתה "הבוגרת". לא היה לה קל לקבל בגרות בגיל כה צעיר, אך עשתה זאת באחריות מלאה. כתינוקת דאגה לי ושמרה עלי – לא היתה מוכנה לעזוב אותי ב"לול" התינוקות – בחצר, ישבה על-ידי ושמרה "שלא יבוא כלב, שלא יבוא חתול ". וכך היה גם בבגרות. היתה האחות הגדולה - שדאגה, ושמרה עלי תמיד. ואמנם גם בגרה מהר והיתה אחראית בכל – בחיים ובפעולותיה בבית-הספר היתה תמיד מצליחנית: גם בלימודים, גם בספורט, גם בנגינה בפסנתר, וגם בחיים החברתיים -לא וותרה, ותמיד הצטיינה.
וכך גם כשהגענו לגיל ההתבגרות ולחיי התנועה – "הצופים". היה קשה לנו להשתתף בפעולות, כי גרנו מחוץ לעיר- ברמת-גן, ולמדנו ב"גמנסיה–הרצליה" – בתל-אביב, וארגון הצופים היה מסונף לבית-הספר. התרחשו אז "מאורעת" 36-39, במשך ארבע שנים, והוטל ע"י השלטונות הבריטיים עוצר בדרכים הבין-עירוניות משעת שקיעת החמה (בשרונה – היום "הקריה" בת"א - התגוררו גרמנים- שהוו תמיכה בערבים, והיתה סכנת פגיעות ירי) – ואיך ניתן להשתתף בפעולות ב"תנועה"- ? אני כמובן מאליו, וויתרתי, אך לא מנוחה! היא היתה לנה אצל חברות שונות מדי שבוע -כדי להיות חלק מהחבורה, מהפעילות בצופים, וכך כשהגיעה העת לצאת להכשרה – יצאה עם כולם.
בקבוץ היתה פעילה בכמה וכמה תחומים: בשלב ראשון הקימה את לול התרנגולות- תוך הדרכה והשתלמות בתחום, אחר-כך היתה מחסנאית בגדים, כשכל קניה בעיר חייבה לא רק בתשלום כספי, אלא גם במתן "נקודות" שהונפקו ע"י הממשלה כמכסה לכל אדם (בגלל המצב הכלכלי הקשה שלאחר המלחמה).
לאחר מכן היתה למטפלת תינוקות, ובהמשך ריכזה את ועדת חינוך. היא היתה מרכזת ועדת ריהוט כשהוחלט לשנות את השיטה ממתן פריטי ריהוט לחלוקת תקציב לריהוט. במשך חודשים עברה בחדרי החברים ורשמה מה יש לכל אחד בביתו על מנת לתקצב את המגיע לו. שנים רבות עבדה בהנהלת חשבונות ואהבה זאת מאד. מקום עבודתה האחרון היה במבדקה בפלסאון שם אפילו התמודדה עם תפעול מחשב ויכלה לו. ולא וויתרה, עד שהגיעה לגיל 80 .
מנוחה היתה מתוסכלת מכך שלא הלכה בזמנו ללימודים אקדמאים. אחרי גיל 50 היא יצאה לשנתיים ללימודים הגבוהים באפעל, וכל כך כל כך נהנתה והתעשרה מהם.
בילדותה, באחד ממשחקי הילדים, כשכל אחד הכריז מה יהיה כשיגדל, אמרה מנוחה "ואני אהיה פשוט אשה, אמא של ילדים", ואמנם מעבר לכל תפקידיה- היתה לאם ולסבתא בכל ישותה.
הקשר העמוק של נכדיה עמה היה למופת. אפשר לאמר שכל אחד ואחת מהם ראה בה חברה - לעצה ולעזרה.
והיום מתאבלים עליה שבט לא קטן של ילדים ונכדים.
בתקופות שונות בחיינו היינו מאד מאד קרובות, ולמרות שלא היינו דומות - רבים מידידי המשפחה
לא עשו הבחנה בינינו, כך שהיו שקראו לנו "מוחה-מיתה הגדולה" ו"מוחה –מיתה הקטנה"-ושנים לא מעטות היינו בקשר טלפוני יום-יומי...
וקשה לי מאוד . . . ועצוב לי מאד...
באהבה,
מיתקה "פלסאן"
--------------------------------------------------------------------------------
סבתא מנוחה /חוה
אתמול יאיר חיפש תמונות שלך מהתקופה האחרונה.
במהלך החיפוש, התמונות הפגישו אותנו עמך בשנה האחרונה. בדיוק לפני שנה , בשבועות, חגגנו לך על הדשא בביתנו את יום הולדתך ה-86, יחד עם כל ילידי מאי המרובים במשפחתנו. את ישבת במרכז השבט שהתאסף לכבודך, כולך קורנת.
זכינו בנוכחותך הקטנה למול נכדיך גבוהי הקומה, בימי חג ומועד וסתם ימי שישי, בהם לכולנו היה חשוב שתבואי, שנזכה לבלות עמך ולהנות אתך.
אני רוצה להודות לך שהיית חמות נפלאה ומעניקה, שהיית סבתא נפלאה לילדי, שידעת לאהוב במידה שווה ואישית כל אחד בלי שיפוט, שידעת לזכור את צרכיו של כל אחד.
הגעת אל המנוחה מוקפת באהבה ענקית של כל ילדיך ונכדיך, שטפלו בך בנעימות ובאכפתיות מרובה.
תחסרי לנו.
חוה
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קרבת משפחה
בעלה-----שמואל