קורות חייו

אבי נולד בתחילת העשור האחרון של המאה התשע עשרה, בעיר קטנה בשלזיה התחתית, ליגניץ קראו לה אז, היום היא בשליטת פולין ושמה שונה.
הייתה בה קהילה יהודית די מגובשת. רובם היו רופאים, עורכי דין, מורים, וחוקרים, רובם ככולם משכילים. כולם היו מתבוללים. אינני זוכרת אף חג יהודי, את העץ של חג המולד אני זוכרת היטב.
להוריו של אבי, היה בית חרושת לבובות. הוא נשלח ללמוד רפואה. הוריו נפטרו בגיל צעיר יחסית, ומונה לו אפוטרופוס. הוא ירש מהוריו את הווילה הגדולה (14 חדרים!), ומיקם בה את המרפאה שכללה גם חדר חושך לצילומי רנטגן ועוד שכלולים רבים. הוא עבד בה יחד עם אמי, שגם היא הייתה רופאת ילדים. יום בשבוע הוא הקדיש לרובע העניים, שבו הוא לא לקח תשלום. דעותיו הפוליטיות היו בכיוון השמאל המתון. הוא גויס למלחמת העולם הראשונה כרופא קרבי, והוכרז כנעדר כעבור כמה חודשים. לאמתו של דבר הוא נפל בשבי והוחזק באנגליה, הוא חזר הביתה וברשותו אות הגבורה הגבוהה ביותר שניתנה אז בגרמניה - צלב הברזל - דרגה 1.
אחי נולד ב- 1918, ואני ב- 1923. הייתה לנו מטפלת קתולית, חדרנית וטבחית. גם הן נוצריות. גדלנו ללא שום דאגות עד שנת 1933. עם עליית היטלר לשלטון והפגנת ה- 1 במאי, הזכורה לי היטב, אבי נלקח לחקירה ונערך חיפוש בביתנו.
ההאשמה - קומוניזם. המטפלת נעלה אותנו ולא נתנה להם להיכנס. אבי שוחרר כעבור שבועיים. עד סוף ימיו, לא נודע לנו מה עוללו לו שם. הוא סירב לדבר על-כך והבנו שכבודו נפגע מאד. הוא סירב בתוקף לדבר על כך, אך היה מנוי וגמור עמו לעזוב את גרמניה מיד. עד אז לא ידענו שאנחנו שונים מילדים אחרים, ולראשונה שמענו אז על פלסטינה.
כיוון שכבר הודיעו לאבא שהוא לא יוכל להוציא כסף מזומן, אז הורי קנו בית מתועש מנחושת, ארבעה זוגות אופניים, ריהוט קל, ויחד עם הפורד עלינו לאיטליה על האנייה "רומא", ועלינו ארצה. התאהבנו בחיפה, ברגע שראינו את אורותיה הראשונים. קבענו את מושבנו באחוזת הרברט סמואל. אבי שהתיידד בדרך עם סוחר הצמיגים, והחליט להצטרף למפעל שלו. בניסיון הכושל הנ"ל, הוא איבד את מעט הכסף שהוא הצליח להבריח בנעל, כשעזבנו את גרמניה. מה לעשות, סוחר הוא לא היה. הוא נכנס לעבוד בקופת החולים, ובנוסף לכך, הוא היה הרופא בבית הספר הריאלי בחיפה, ולכן אני נאלצתי ללמוד שם. אמי שלא היה בידה את ההסמכה הרשמית, טיפלה ברבות הימים בילדי אניות במעפילים ועשתה עבודה נפלאה. אבא הצטרף בלילות כמעט לכל יישובי "חומה ומגדל". ניתן לומר שהורי היו עסוקים מאד גם בימים וגם בלילות. תקופת ביניים קצרה הם פתחו בבית הנחושת, מעון לילדים חשוכי מרפא כגון, טאי זקס ותסמונת דאון וכ"ו. זה היה כשאנחנו כבר לא היינו בבית. אבי הרגיש רע מאד בעבודה הזאת ללא תקווה, וחזר לקופת חולים. הוא היה רופא משפחה בטירה ובמעברה. בעודו עובד בעבודה הזו, שכנעתי את הורי לבוא לקיבוץ. הם הספיקו לחיות בקיבוץ כשנה, ואז אמי נהרגה בתאונת דרכים, אבי היה פצוע קשה. הוא החלים כעבור שמונה חודשים של שכיבה ברמב"ם, לא רצה לחזור לקיבוץ, הוא עבר לגור בפנסיון במרכז הכרמל שהיה מנוהל ע"י ידידה משכבר הימים. הוא נאות לאחר שכנועים רבים לקבל פיצויים מגרמניה. זה אפשר לו לחיות כסבא רחב לב מאד מאד!. שני נכדיו הגדולים כבר היו בצבא, וכל שבוע הוא שלח ליחידות חבילות מטעמים ברוחב לב.
הוא לא הפסיק לעבוד עד יומו האחרון. בדק אנשים עבור קבלת שילומים, וכל בוקר הלך ברגל לים. הוא אהב את הארץ אהבה עזה ועבר בה ברגל לאורך ולרוחב. הייתה לו מערכת יחסים מאוד מיוחדת עם שמואלשן.
הוא מת בשיבה טובה, מהתקף לב תוך24 שעות, וציווה גופתו למדע. כעבור שנה הקמנו לזכרו מצבה ליד אמי. הוא היה אדם מיוחד במינו, עם לב זהב.
כל מי שהכיר אותו יעיד על כך.

יהי זכרו ברוך.
 
 

קשרי משפחה 

אשתו  עליזה שמוקלר 
בתו  רות סמדר שמוקי
נכדו  דורון סמדר 
חתנו  שמואל סמדר שמולשן