רבקה מורתי!

הנה אנו טומנים אותך כאן, לצדו של אישך, המורה היחיד שלי לציור.
שמי- המורה המתולתל ובהיר העין. גם את קראת לו כך - שמי.
וכאן ממול, מעברו השני של הגיא, גיא בית העלמין המשותף לחברי קריית-ענבים, וללוחמי הפלמ"ח, צופה בנו מצבתו של בנכם - ג'ימי. אהרון - אהבת לקרוא לו כך אהרון, במלעיל דווקא.
הוא שראיתיו לראשונה בחולדה, ליל עלייתנו לירושלים, עדיין באזרחית, לבוש חולצה לבנה של שבת. היה זה ערב פסח תש"ח. ובאותה שנה - לאחר חודשי קרבות סוערים, הבאנו אותו לכאן, מן הקרב האחרון על המשלט - המשותף - הוא בית שמש כיום.
ומאז חודש קשר המשפחות, כבר של אנשים בוגרים, יודעי צער וכאב, שמחות וגם תקוות.
רבקה יחד עם שמי ברגישותם, בתבונתם ובהתמדתם, הצליחו להתגבר ולצקת את צערם וכאבם בנכסי רוח, אמנות וחינוך. כך יחד ביצירת האנדרטה. האנדרטה לחללי חטיבת הראל, והספר "חברים מספרים על ג'ימי".
ולאחר מכן, לבדה ובעזרת חברים - שיתפה פעולה ביצירת קשר עם תלמידי ומורי בי"ס על שם ג'ימי בבית שמש, ובחנוכת בית התרבות בקיבוץ חוקוק, קיבוצו של ג'ימי, אליו לא זכה להגיע.
זוכר אני אותך בימי הזיכרון, עומדת כאן וזרועו של זאב, זקוף קומה ועטור זקן תומכת בך.
והנה, לפתע נשמטה גם יד תומכת זו בתאונה טרגית - והוא במיטבו. את עוברת לקיבוצו - מעגן מיכאל, ומטפחת יחד עם ניצה כלתך ונעמי בתך את נכדייך, באהבה ובכבוד הדדי. כמה את גאה בהם, ומצליחה להבחין, ברזי אישיותו המיוחדת והמתפתחת של כל אחד מהם.
את מאושרת ביום חתונתו של אבנר, אולם, לתקופה קצרה בלבד. קורה הנורא מכל - אבנר, בנה של נעמי נופל בקרב.
ואנו תוהים - מניין לך כוחות הנפש לעמוד בכל אלה, מהו סודך?.
יום אחד ראיתיך במזכירות הקיבוץ המאוחד בתל אביב, ביקשת אסייע בידך להגיע למשרד המחלקה להנצחת החייל. צרור דפים שבכתב היו בידך.
"משל אבנר הם", אמרת לי.
סודך היה סוד היצירה המתמדת, סוד היעוד שבחיים.
מעתה את מתמסרת לכינוס ציוריו של שמי, את מתלבטת מהו המקום ההולם בו תוצגנה לקהל הרחב, וגם תעמודנה למשמרת לדורות הבאים, ואת בודקת ומטפלת בפרטים הקטנים ביותר.
ראיתיך בחברת משפחתך כולה, ואת ככלה בחופתה, מאושרת ושלווה כאדם שהשלים את משימתו.
היה זה במרחק כמה פסיעות מבית הספר בו קראתי לך לראשונה - מורתי.

היי שלום!

יהי זכרה ברוך
 

קשרי משפחה 

בתה  נעמי שמי 
נכדה  אבנר שמי 
בנה  זאב שמי