קורות חייו

היו ימים שנפגשנו הרבה והיו ימים שרחקנו.
קומתו הגבוהה והייחוד שבהופעתו בלטו תמיד. היה לו צחוק והמון חביבות, והיו לו עצבים כאשר שמע דעות פוליטיות שונות משלו.
לבוב היו סימפטיות לאנשים מסוימים, שרק אליהם הוא גילה ידידות רבה. הוא היה מסוגל לפגוש אדם או משפחה אי שם, ולקרום יחסי ידידות קבועים ומפתיעים.
בשנים האחרונות, כל דעתו והוויתו היו מושקעים בענייני שלום, בין העמים שבארץ הקשה הזו. הוא היה מפגין עם " הנשים בשחור " ונוסע לעתים אל השטחים כדי להביע את הידידות שלו לאנשים, בני עם אחר.
הוא לא בא אליהם כאל עם אחר, אלא כבני אנוש שגורלם היו חשובים לו.
בוב אביגל, הוא היה בוב, כי נולד בארצות הברית, אשר חי בה בשנות העשרים והשלושים, ובשנות הארבעים שירת אותה כקצין ימי. בבגרותו גיבש לעצמו דעות מהפכניות, אשר נגדו את ההוויה האמריקאית.
 

הוא היה אביגל, אביו של גלי ואנדרה בתו. הוא היה אביגל, כי חרש את הים כימאי ואהב לשהות בו בגופו. הוא בא אלינו בשנת 1949, כאשר הקיבוץ תואם את השקפת עולמו. כך בנקל שייך ומשתייך, כאדם שבא מסביבה חילונית ואנטי דתית שמר על מידה של ריחוק מעולם הסמלים היהודי. כך הייתה השתייכותו אלינו למורכבת יותר.
הוא חי אתנו את רוב שנות חייו, הוא כולו השונה והוא גם כולו השייך, הקרוב לנו ולידידיו.
 

נגינה

ושוב הנגינה ההיא המעלה באוב
בשורה של מות לה חיכיתי מדי יום,
הצפיה ההיא בין צל לצל,
והקריאות מעבר ים, הנחלשות.
 

צפירות המבשרות על אש
או מחלה רצות סביב ביתי,
לאות שיסורים לא נפסקים ורק
אחר הוא הנטרף עכשיו. ועת לכל.
 

הנגינה ההיא, כמו הכרות רעה,
התבהרות שבה האפל מעצים,
הנגינה ההיא שבכחי להפסיקה
ושאיני מפסיק שוב לא תחדל
 

עד שתשיב מקום וזמן על פרטיהם,
הנגינה ההיא, שאין לתעדה.
 

אורי ברנשטיין
 

יהי זכרו ברוך. 

​