שלומית דגן, בתה של יהודית:

מה יותר סמלי ממותה הפתאומי של אמא ביום שישי האחרון, בו הייתה אמורה לנסוע להדריך את כתת בר – המצווה במכון איילון, שהיה מפעל חייה לאורך כל כך הרבה שנים.

אמא את היית ענקית בחייך וענקית במותך שהותיר אותנו המומים.

בריאה ונמרצת, מתעניינת ויודעת המון – ממש גוגל...

היית גאה במשפחתך הענפה, בנכדים ובנינים הרבים כולם מטיילים אוהבי – טבע, עוטפים אותך באהבה רבה ולך קשר מיוחד עם כל אחד מהם.

היית גאה בקיבוץ המפואר שלנו שהיית ממייסדיו וממעצבי דרכו.

היית חלק מנופיו המגוונים, הים, הבריכות, נחל התנינים, הכברה והכרמל.

מדריכה קבוצות מכל רחבי הארץ – את על הקולנועית, ועם המקל – לא נותנת לגיל לעצור אותך.

גם כתבת הרבה. אפילו בעלון האחרון רשימתך שהיא "לא על ציפורים" הפעם, אבל משקפת את היותך "בעניינים" כל הזמן.

לפני כ- שלושה חודשים חגגנו לך יום הולדת 90 ואת זכית לטוס במסוק מעל כל אזור חוף הכרמל, וליהנות מאירוע משפחתי מרגש.

כמה חבל שלא הספקת לממש את חלומך – מתנתם של אודי וטלטול – לנסוע למכתש – רמון, אזור שהיה כל כך אהוב עלייך, שם טיילת בשנים עברו עם תלמידייך וחניכייך.

נסיעה זו הייתה מתוכננת למחר.....

אנו נפרדים ממך, ומביאים אותך למנוחת עולמים לצידו של אישך, אבא, סבא יהושע שנפטר לפני 21 שנים, גם הוא  באופן פתאומי.

נוחו בשלום יחדיו אהובינו אוהבים אתכם!!!

שלומית.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------- 

 דברים שכתב יותם דגן, נכד של יהודית:
סבתא,                                                                                                                

לפני מספר שבועות, חגגנו את תחילת העשור העשירי של חייך. גיל תשעים זה ענין רציני וזמן ראוי לפרספקטיבה. זמן להשען לאחור ולבחון את אסיף העשייה שלך, את כל הפרוייקטים הגדולים והחשובים שהיית מעורבת בהקמתם, את המשפחה המתרחבת, והיצירה הסיפרותית. להתענג על כל השפע שהתחיל בעשר אצבעותייך.
מתוך הברכה שכתבתי לך אז, מצאתי שמספר שורות יכולות לעשות את העבודה גם כאן כאשר אנו באים להפרד: מצאתי שיש בחגיגה של חייך  ובהישגיך הרבים משום נחמה וצידה לדרך, לנו כמשפחה, לשבט המורחב, ואולי גם למעגלים רחבים יותר. 

נולדת ב 29 בנובמבר, 1924, בעיר ריגה שבלטביה. נולדת לעולם שעוד עסק בשיקום ההריסות של מלחמת עולם אחת, בזמן שהתכונן במרץ רב למלחמת עולם אחרת, שתגיע בתוך כמה שנים.

עולם סוער, גועש ומתפתח. פושט ולובש צורה. בילדותך, חווית כמה מהאירועים הגדולים והקשים של המאה. בבגרותך לקחת חלק והשפעת על אירועים משמעותיים כאן בארץ. יצאת עם הורייך מאירופה והגעתם לכאן. די מהר התחלת להיות מעורבת - ומשפיעה.

המרד הערבי, המאורעות, האובדן של אבא בפיגוע בחיפה. התנועה, בית הספר הריאלי, גרעין הצופים א׳

ההגנה. מכון איילון לייצור תחמושת במחתרת, קיבוץ מעגן מיכאל. 

חיות הבית, ילדים, נכדים, נינים. בי״ס שדה. 

יש לך - ציפורים בראש. 

ובתוך כל זה מילה אחת שבה וקופצת לי: מילה שאין לה תרגום מדויק בעברית. מילה שנותנת ביטוי לעקרון שלדעתי ליווה אותך כל חייך: 

רלוונטיות. 

להיות במקום הנכון, בזמן הנכון ולהביא תועלת. לדעת מתי העולם משתנה ומה נדרש ממך כדי לעשות את הנכון, הטוב והערכי. 

להיות רלוונטית. 

עת לטעת ועת לייצר כדורי 9 מ״מ; עת להקים מדינה וקיבוץ, את החברה להגנת הטבע שהנך בין מייסדיה (הרבה לפני שאיכות הסביבה היתה כל כך in), עת להקדיש זמן לנכדים ולנינים.  

לכל זמן ועת לכל חפץ. ועת לכל נין, שחפץ במעט תשומת לב, בשקט מהוריו החופרים או בהרחבת דעת.
 

מדובר ביכולת להתמקם. לשאול את עצמך מה נדרש ממך ולנתב לשם את הנוכחות. את היכולת להיות שם.  את נוכחת בכל אשר את עושה. את נוכחת עם הדור הצעיר שבאים אלייך ונפעמים מהמפגש אתך. בהרצאות שאת נותנת בבית הסיעודי, בהדרכות בבריכות הדגים. 

עד לרגע זה, הרגע האחרון את נוכחת, מקרינה עוצמה, רלוונטית מתמיד. 

לפני שנתיים, בנסיעה מערבה אל מחוץ לעיר בוסטון, על כביש ה אינטרסטייט 90, ראיתי שלט פרסום גדול של חברת ביוטק שבו נכתב: ״האדם שיגיע לגיל 150... כבר נולד״ 

מעניין מה נכתב על שלט דרכים ישן, ביציאה מערבה מהעיר ריגה, אי שם בשלהי שנות העשרים או תחילת שנות השלושים של המאה הקודמת?

לאן חשבת שתגיעי, מה חשבת שתספיקי לעשות ואיזה שבט חלמת שיקום ויצמח על הגבעה שבין מנצור אל עקב לשפך נחל תנינים? 

מהמאה שעברה, לימינו אנו ולהווה מתמשך של נוכחות ועשיה. 

וכעת, בדרכך האצילה, בשקט ועם ראש מורם החלטת שהגיע הזמן ללכת. 

ונשארו הזכרונות: 

יחף בחול החם, הייתי משוטט בין בריכות הדגים, מדקלם את שמות הציפרים והצמחים שלמדתי ממך. פעמים רבות, רגלי הובילו אותי למעבדה הישנה שעצמות לסת לוייתן לבנות קישטו את שעריה, לקבל ממך מבחנות וקופסאות לשים בהן את ממצאי: דגי גמבוזיה, סרטני דפניות, חרקים ושבלולים.  או לחדר שלך ושל סבא יהושוע, שם זכורה לי מנורת קריאה עם אהיל צהבהב שעליו הדבקת סוסוני ים קטנים שמצאת על החוף. 

רגלי הובילו אותי אלייך. 

אל המפגש החם, המקבל ואל הגרוי האינטלקטואלי. תמיד הקפדת לעניין, להתענין ולהביע דעה. ממך גיליתי את כוחה של הכתיבה, את כוחן של המילים ולפעמים - גם את כוחה של השתיקה ושל היכולת להכיל כעסים ולהיות ״המבוגר האחראי״.  לדעת לקבל, להשלים. 

המון דברים רציתי להגיד לך. אבל היה ביננו מין הסכם כזה, שאת מה שחושבים אומרים. שבמה שמפריע או מציק או משמח, אפשר וצריך לשתף. אז בעצם, אני נשאר עם החוויה שאמרתי. ששמעתי. שערוץ התקשורת פתוח וזורם.

ובכל זאת מבקש להגיד לך… 

תודה.

היי שלום סבתא, היי שלום
------------------------------------------------------

כתב רותם איילון, נכד של יהודית:
הרשו לי לספר לכם על סבתא יהודית.

פגשתי אותה לראשונה על החוף אחרי סערה, לפני כמעט עשרים שנה.

אני אספתי צדפים והיא בסבלנות ובידע רב נתנה שם לכל סוג וסוג. גם בין ציפורים הבדילה בשבילי ובין צמחים ובעצם, כל מה שבטבע...

המפגשים שלנו לא הסתכמו על החוף או בין הבריכות. גם בביתה היינו יושבים, בדרך כלל אני עוזר בגינה או במחשב, והיא בתמורה מנחילה לי ידע אין-סוף בטבע, מורשת, היסטוריה ומשפחה. גם באירועים משפחתיים הייתה. אם במשחק עם הנינים, בשיחה קולחת עם הנכדים או עם הבנים, או בישיבה זקופה ואצילית, משקיפה מהצד על שבט איילון שהקימה, ומתמלאת בנחת.

רק בהתבגרותי הבנתי מי היא אותה סבתא יהודית. היא שחינכה דורות על דורות, שלימדה את רזי הטבע והנוף, שהקדישה חיה לתיעוד ושימור המורשת. היא שנהנתה מכל ניגון, לחיצת אקורדיון, פריטה על מיתר, דפיקת פטישים על ברזל, שאהבה יותר מכל את הים ואת היצורים החיים בו. ובמיוחד הפלגות. היא שהייתה שועטת בקלנועית לכל מקום, בנינוחות ובשלווה.

ואותי היא לימדה הכל. את האהבה לטבע, את השיגעון לחקר השושלת המשפחתית, היא שעמה חלקתי את הזיקה המביכה לתרבות אשכנז ולרגל קרושה, היא שלא פספסה אף הופעה שלי - למעט אחת. היא שהפכה למושא הערצתי, והערצת רבים אחרים, ולאהובה עליי בכל העולם. היא סבתא יהודית שלי.

ובמשפט האחרון שכתבה ביומנה נתנה לנו את כל התורה על רגל אחת:

"יש לי זמן-אין צורך בפאניקה".

ועכשיו, שואלים כולם, התמסח, הנחל, האיים, החוף, הבריכות, החבצלות, הנרקיסים, החצבים, הרקפות, החסידות, האנפות, השחפים והשחפיות – איה אותה אישה זקופה ואצילית, על שלושת גלגליה? האם גם היא החלה במסע נדודיה? 

רותם א.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים שכתבה נועם איילון, נכדה של יהודית:

סבתא שלי,

אני לא מצליחה לעכל את החדשות הקשות.

 כל כך כואב לי לדעת שאני נפרדת ממך מרחוק ודרך מכתב ולא יכולה להיות עם כולם בפרידה האחרונה.

רק לפני 4 ימים התכתבנו במייל וסיפרת לי כמה אושר הבילוי עם המשפחה עושה לך.

אני לא מצליחה להבין שכשאחזור מהטיול הגדול לא תהיי בבית לקבל אותי בחיבוק גדול ולא תהיי שם לשמוע חוויות.

לא תהיי בבית שכולנו אהבנו לשחק ולגדול בו.
ליבי היה מתמלא גאווה כשאנשים היו מספרים לי איך נגעת בחייהם ואיך גם הם זכו לשמוע מפניני חכמתך.
את היית עמוד התווך במשפחה אבל אל תדאגי, השבט לא יתפרק, הוא ימשיך להתחזק ולגדול.
אני יודעת שאמשיך לראות אותך בכל פינה בקיבוץ, בין אם בבריכות
הדגים צופה על ציפורים, בין אם בחדר האוכל או סתם בשבילי הקיבוץ
וכשאשוב אבוא לבקר אותך כמו תמיד, פעם בשבוע לקפה של אחר הצהריים.

אני אוהבת אותך סבתא וכבר מתגעגעת.

נועם.

--------------------------------------------------------------------------------------------------                                                         כתב נטע דגן, נכד של יהודית: 
הספד לזכרה של סבתא יהודית
סבתא, 
פרידות אינן דבר פשוט, קל וחומר כאשר אנו יודעים שלא נזכה לראותך יותר. 
שיר שכתבתי: 
זוהר השקיעה בוהק ברקיע 
מול הים הכחול וירוק 
והשמש יורדת, ונושקת למים, 
וציפורים נודדות שם רחוק. 
והחול הזהוב והמים, 
וגלים הנושקים אל החוף. 
ורודף גל. ורודף. ונשבר 
והרוח בצמרות העצים. 
עוד מעט יעלה ויזרח הירח 
בוהק באדוות הגלים. 
והשקט שורר מסביב, 
כה אדיר הוא 
ולמעלה זורחים כוכבים, 
ואני בלבי יודע. 
כל סוף התחלה חדשה הוא. 
וצועק לי הים
והחוף והשמש 
וציפור שנודדת אי שם.
וצועקת הרוח, והעץ וירח
ואת מפליגה לך איתם. 

היי שלום סבתא. היי שלום.  

 -----------------------------------------------------------------                                                                   

חברתי יהודית.

חשבתי שבסוף את תספידי אותי ולא ההיפך – השפה בפיך יותר רהוטה, הדיבור לפני קהל יותר טבעי וקל לך, ובעיקר, את תמיד באמצע העבודה, והיום שלמחרת כבר מתוכנן. אז למה פתאום עזבת באמצע?

הכרנו בגיל 12, כשהגעת מלטביה ישר לכיתה ו'. מאז המשכנו את דרכינו ביחד. כשהיית בת 14, נאלצת לעזוב את חיפה ועברת לפרדס חנה. מאז התחילו להיערם המכתבים בנינו. כאשר רצית לתת לי מתנת יום הולדת בגיל 16, את ספר שירי רחל, ההוצאה אזלה, אז העתקת את כל השירים למחברת יפה וכך הם עומדים בספריה שלי עד היום.

במשך 78 שנים של חברות היו כמובן גם חילוקי דעות ואף כעסים. החברות פשטה צורה ולבשה צורה, אבל מעולם לא נפרמה.

כעת אני מרגישה כאילו לקחו חלק ממני, וזה כואב.

את היית מורה. כדי לדייק אומר, שכל הווייתך היא היותך מורה: בבית הספר האזורי, בבית ספר שדה, בכתבות שלך בעלון, בשיבתך בהנהלה של מכון איילון, כמו גם בהעברה של מסורת מעגן מיכאל, ותולדותיה, לכל אולפן חדש וקבוצת אנשים שמעוניינת לשמוע – זאת שרשרת שאינה ניתקת, ואת נרתמת בכל פעם מחדש ללא לאות.

לכל מקום בו את מרצה או מספרת, את באה בזמן, לבושה באלגנטיות המסוגננת והייחודית שלך, כשהצעיף מותאם לבגד והתכשיט מותאם לשניהם, וגם קצת איפור לשיפור. ובעיקר עם הביטחון שתעשי זאת היטב, כמצופה ממך.

את עדיין באמצע העשייה והפרידה ממך אינה נתפשת. היא פשוט אינה קיימת בי, כי אני יודעת שתחסרי לי מעתה כל יום.

יהי זכרך ברוך.

חוה חלמיש.

--------------------------------------------------------------

יהודית איילון כצמח בר

"עז הרים" קראתי לה.

היו שנים שלא כאב לה שום אבר בגופה, פשוט לא הבינה איך יכול להיות כאב למישהו. זאת היתה פליאה, או פינוק בעיניה!

נדמה לי שעד סוף ימיה, לא התאוננה על כאב כלשהו, ואם היה, לא יחסה לו חשיבות מרובה.

היו בה אנרגיות בלתי רגילות ופעילות חיובית תמיד. עם תרמיל ועם מקל ידעה את ארץ ישראל.

היא היתה הטבע בהתגלמותו. קשה היה להפריד בינה לבין קונכיות הים, או כל עוף אשר כנף לו, לבין פרחים, עצים, עשבים וחרקים אשר בתחתית האדמה ומעליה. הכירה וידעה את כל רזי גלגוליהם.

אם היתה לי שאלה בהגדרת איזה צמח, או בעל חיים, האנציקלופדיה של איילון מיד היתה נשלפת ופותרת את הבעיות בידענות מובהקת ומפורטת!

הלכה לעולמה פתאום, היו לה עוד הרבה תכניות. עכשיו תתמזג עם הטבע שכל כך אהבה. תתקבל שם בברכה.

יש אגדה על נרקיס מלך הביצה, יהודית בעיניי היתה מלכת מכמני הטבע!

אהבתי מאוד את יהודית.

אפרת בירן. 

----------------------------------------------------------------------------

יהודית של החברה להגנת הטבע, של בית ספר שדה

כך המשיכה ועשתה יהודית מעל ליובל שנים, במאור פנים, עם אוזן קשבת ועין פקוחה. החיבוק החם אפיין את המשפחה שהכניסה לביתה זרים גמורים והפכה אותם לבני בית.

יהודית אהבה את המקום בו חיה, את ביתה, את הנוף השלו והממכר שבין הכרמל לים. אהבה זו לא פחתה עם השנים והיא שהביאה את יהודית לחקור ולהעביר את הידע לדורות של מדריכים ותלמידים על הטבע והמורשת שבין אי היונים למנצור אל עקב.

יהודית אהבה לכתוב, לתעד ולתרגם. זכינו לאוצרות של ידע וזיכרון שהונצחו. מהנרקיס האפיל, השלדג הגמדי ועד לסיפורו המרתק של מכון איילון. יהודית היא מוותיקות החברה להגנת הטבע  עוד מהימים ששמירת טבע וסביבה הייתה נחלתם של מעטים ולא ערך מחויב מציאות במדינה המתכסה בבטון ומלט.

סגולותיה, ידיעותיה ונועם הליכותיה עשו אותה לשם דבר בחברה להגנת הטבע, שמוקירה לה את תרומתה המיוחדת רבת השנים.

אנו נפרדים מיהודית בעת שגל פרחי החרציות מציף אותנו בצהוב ומחליף את אודם הכלניות, והציפורים מתחילות את מסען צפונה, זה הולך וזה בא.

יהיה זכרה ברוך.

גרשון פלג.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

  

ליהודית, לכל שבט איילון ולכל מוקיריה,

מוזר לי להספיד,
לכן אקריא ברכה שכתבתי בדצמבר 2014 לקראת ארוחת בוקר חגיגית שערכנו צוות המדעים לכבודה במלאת לה  90:
 

רק בת 90,

מדברת ומספרת כמו בת עשרים.

צעירה ברוח אך עשירה בניסיון ובידע נרחב, בטבע, בתנ"ך בחברה ובכלל בקורה סביב.

אני מכירה אותך עוד מהימים שבית הספר היה בתוך קבוץ מעגן מיכאל. שם ואז היית המנחה שלי בלימודי הוראת הביולוגיה. תמיד היית לי סמל אור ודוגמא.

מבחינת הגיל הכרונולוגי את קרובה לגילה של אמי. אך תמיד התייחסתי אלייך כאל אחותי הגדולה. מאז ועד היום ובהמשך נהניתי ללמוד ממך איך להתייחס לטבע, דברים שלא לומדים בסמינר ולא באוניברסיטה ולא בספרים.

כאשר תלמידים שואלים את המורים לשמו של צמח או ציפור פונים אלייך ולא לספרים. את כמו אנציקלופדיה מהלכת, תמיד עונה תמיד זוכרת את שמות הפרחים ומשמעותם. בעיקר את מתייחסת ליחסי הגומלין בין הצמח ובעלי החיים. לפרט אין ערך ללא המערכת בה הוא חי. נהגת לומר שאת מדור הדינוזאורים, ואולי את צודקת כי אין כמוך היום, לפחות לא בסביבה שלנו.

עם כל הניסיון והעושר הרוחני, התאפיינת בצניעות, בעזרה ובתמיכה בכל המורים הצעירים והבוגרים.

את אוהבת את המקום ומחברת אותנו ואת התלמידים שלנו לנוף העוטף את בית הספר, טבע, בריכות הדגים, העופות וביצות הכבארה המחברות אותנו גם להיסטוריה של המקום.

הלכתי שבי אחרייך בהוראה וגם בפנסיה. שומרת קשר עם המורים והתלמידים בבית הספר ממשיכים ללוות פרויקטים מיוחדים כמו ניטור צפרות ועוד.

הייתי בטוחה שבקיץ נסכם את הפעילויות של השנה כדי לשפר בעתיד.

שמחה שהשארת בידינו הרבה חומרים כדי להמשיך....

הטבעת בכולנו חותם של אהבת הטבע, נשתדל לשמור עליו ולזכור אותך תמיד. 

בשם כל צוות מורי המדעים וקהילת בית הספר המשותף חוף הכרמל,

תמי צור.

-------------------------------------------------------------------------- 

 יהודית,

עם עוד אלפי חברים אנו ניצבים כאן היום ונפרדים ממך. את שייכת לדור הנפילים אשר בנה יש מאין ובמו ידיך הקמת משפחה, קיבוץ ומדינה.

כל חייך עסקת בחינוך ובהעברת המורשת הבין דורית. בין יתר פעולותיך היית שותפה בפעילות המחתרתית של תעש במכון איילון אשר ברחובות, מעל פני השטח את ויהושע גידלתם משפחה לתפארת, קיבוץ משגשג ומתחת לפני השטח עבדתם במפעל תעש אשר ייצר במחתרת תחמושת לתת מקלע סטן. בסכנות ובאתגרים הקשים ביותר תרמת תרומה שלא תסולא בפז להקמת המדינה.

לאחר הקמת המדינה המשכת ללא לאות ובעזרת צוות מכובד פעלת לשחזור ושימור מוזיאון מכון איילון,

80 אלף מבקרים מודים לך כל שנה על פועלך.

בכל השנים הללו נעזרנו בך בכל עת ובכל שעה, ואת עם מרצך הרב, טוב ליבך ובעיקר צחוקך המתגלגל לא השבת פנינו ריקם.

ביום שישי לפני יומיים היית אמורה להגיע אלינו ולהדריך את בני המצווה של מעגן מיכאל, בעוד 10 ימים אנו אמורים להתחיל להסריט סרט באורך מלא על ידי מפיק הוליוודי.

בשם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל נשיא המועצה וחברך לדרך מר שלמה הלל, מנכ"ל המועצה עמרי שלמון ובשם כל צוות מכון איילון, אנו מתחייבים להמשיך בפועלך בהעברת מורשת מכון איילון לדורות הבאים.

נוחי בשלווה על משכבך

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------- 

יהודית שלנו

רק אתמול נולדה וכבר חלפו להם 90 שנים. אני  מחפש את המפגש היומי שלנו כשאת על הקלנועית בדרך לחדר האוכל, שולחת מבט מחוייך שאומר – אני עוד רגע מגיעה לארכיון. תמיד אותו סדר יום, תמיד אותה זקיפות קומה ובמיוחד תמיד אותה צלילות הדעת והזיכרון המופלג שלך.

שנים את יושבת בארכיון עם שאול גולדברג, נותנת שמות לפנים עלומות שמופיעים בתמונות ובסרטים השונים האצורים בארכיון המופלא שלנו. עוברת כיתה אחר כיתה, חג אחרי חג,  נותנת שמות למקומות השונים וביחד משלימים לכדי תמונה אחת מלאה. אני יושב מאחורייך, ורואה באיזו נונשלנטיות את מציינת את האירוע ודואגת גם להזכיר אגב אורחא כי הוא התרחש בצמוד לאירוע אחר, משל לא חלפו להם ארבעים שנה.

ביחד העברנו לפני שלוש שנים יום לימוד בבי"ס מעגנים בנושא העפלה. היו ביום זה הפעלות וסיפורים שונים כשאת אמונה על לימוד סימני המורס לילדי הכיתה. מבטי האושר על פניהם היו עדות אילמת ואח"כ גם כתובה, בדבר ה"סוד" המופלא בעולם במורס, אותו זכרת להפליא דומה כאילו רק אתמול עשית בו שימוש אחרון.

המחויבות שלך לערכי הטבע, הייתה טוטלית ודאגת לשתף בה את כולנו אם זה מעל דפי העלון, או בפרסומים השונים בספרים ומאמרים רבים שכתבת. רק ביום שישי האחרון פורסם בעלון שלנו מאמר פרי עטך, ואני בטוח שעל שולחן העבודה שלך כבר כתובים ראשי פרקים למאמר הבא אותו לא הספקת להשלים.

יום לידתך הוא תאריך היסטורי בתולדות מדינת ישראל – כ"ט בנובמבר. זה האחרון היה לפני כשלושה חודשים, ואנחנו, צוות הארכיון דאגנו לחוג לך אותו באחד המקומות הטבעיים שלך – אגמון החולה. יחדיו נסענו בקלאב של המקום, ואת, כדרכך בקודש, נתת שם לכל ציפור, דייקת בהבחנות בין הסוגים השונים ולא שכחת גם לרגע קט את שמו של השיח הנדיר שכמותו לא רואים הרבה.

תרומתך לארכיון מעגן מיכאל היא מכרעת. אני מקווה שבקרוב יושלם המהלך של העלאת ארכיון התמונות והסרטים לאינטרנט של הקיבוץ ויהיה בכך יד לתרומתך לעבודה חשובה זו לעתידנו.

שמחנו להכיר אותך – אישה צעירה ואנחנו כואבים את לכתך מאיתנו

יהי זכרך ברוך!

נכתב ע"י רמי ביגלמן וצוות הארכיון

-------------------------------------------------------

קשרי משפחה 

בעלה  איילון יהושע
אמה  קרמר גיטה

 
 
בניית אתרים