אמא שלנו - תמר 

סבתא ל-13 נכדים 

ו 4 נינים 

שורדת במלוא מובן המילה! 

גם בנשימותיה האחרונות. לא מוותרת, רוצה לחיות, נלחמת. 

לא מתלוננת על זקנה שטבעה בה את חותמה. משאירה אותה יפה, זקופה אך פגמה בראייתה, בשמיעתה, בזיכרונה. 

וגם בתקופה הזאת היא זוכרת כל עץ ששתלה, כל שם של פרח תרבותי הצומח בארצנו. 

(עוד ברחובות מכרה לבית הנשיא את פרחי האפונה הריחנית שגידלו בגבעה.) 

כשעלו לגבעת הכורכר, למעגן מיכאל הקימה את המשתלה והמשיכה לטפח את הנוי שלנו. 

על ילדותה סיפרה מעט. 

ניצולת שואה שעלתה בכוחות עצמה מברלין והיא רק בת 14. 

סיפור של גיבורה. של נערה לוחמת על עלייתה לפלסטינה. (אחותה, לילו, עולה לפניה ומתגייסת בארץ לצבא הבריטי) הוריה ברחו עם אחיה פריץ שהיה בן 17 לדרום אמריקה. 
אחרי שנתיים הם מגיעים לארה"ב והוא מתגייס לצבא האמריקאי ללחום בגרמנים.  
חודש לפני סוף המלחמה הוא נהרג בגבול גרמניה צרפת.

תמר, אז הנלורה, נשארת עם הדוד והדודה ובתם בת גילה אריקה. התעודות שהיו לה ליציאה דרך אנגליה כבר לא רלוונטיות והיא מתדפקת על שערי הקונסוליות השונות. ביד אחת מדפיסה מכתבים על מכונת כתיבה, עומדת בתורים. קור מקפיא שורר בחורף 39 והיא ממשיכה להלחם. פרורי לחם וחצי כרוב שמצאה מהווים את הארוחה למשפחה שלמה.(אותה משפחה שלא האמינה ולא שרדה) 

במחנה הכשרה היא מבינה שרק אם תהיה חזקה יצרפו אותה למסע ההצלה. 

"חפרתי על חיי", הייתה תמיד אומרת. 

אנחנו שומעים הרבה על המזל שבזכותו ניצלה. 

באפריל 40 היא מגיעה לארץ דרך איטליה באונייה שטובעה עם הגיעם לארץ. 

היא נשלחת למוסד "אהבה" שם מכירה את שושנה אנגל ויחד עם סיום התקופה יוצאות וממשיכות במסע. 

את ידיעותיה בשתלנות היא מעמיקה בגן הבוטני במקווה ישראל. 

לאחר יותר משנה היא מבקשת להצטרף לקיבוץ. בתנועה ממליצים על גבעת הקיבוצים ואחרי סווג בטחוני של חודש היא מצטרפת לחבורת הוותיקים. 

הוריה מנסים לשכנעה להצטרף אליהם אך היא מחליטה שמלאכת בנין הארץ חשובה יותר. 

עם העלייה לקרקע במעגן מיכאל מגיע גם אדגר היימן עם נוער חלוצי מחו"ל. 

ואנחנו  – אני נעמי וטל (החי בקנדה) מצטרפים למסע. 

אחרי 7 שנים בוחר אדגר לעזוב ואנחנו יוצאים לנאות מרדכי, אולי שם תמצא אמא את מזלה.. 

ואכן כך היה: אהרלה פלד מגיע לנאות עם כיתת "דוגית" הכיתה של תמר ,כמלווה הטיול השנתי. 

והאהבה פורחת. 

אנחנו חוזרים למעגן מיכאל. ונולד אורי. 

30 שנות זוגיות ומשפחתיות. עד לפטירתו הפתאומית של אהרלה. 

שנים של צמיחה, ועשייה, והרבה אהבה ושותפות בכל. 

ואנחנו, כל אחד במסעו האישי ואמא מביטה ותומכת כמעט לא שואלת, עם הרבה גאווה. 

והיא עסוקה בשלה, בתחביבים רבים: רקמה ואפיית עוגות, ואלפי צילומים מהטיולים הרבים. היא ממשיכה לחפש את הזוגיות ומכירה את וולטר פרונט מבית יצחק. ושוב שורה השמחה בביתה. 

כך נזכור אותך, אמא יקרה, יפה וגאה בבחירותייך, נאמנה למשפחתך ולערכיך. בכל מקום שעבדה השאירה חותמה. 

אוהבים ומתגעגעים, 

דורית היימן  
-----------------------------------------------------

אמא

 .... אחר כך נשאר פעמון הכניסה והגרניום, רעננות כואבת ליד כיסאות נוח מאובקים. 

60 שנים של אמהות – אקמול לכאבי אוזניים. 

עוגות עם ציפוי מרציפן – לכל אחד היה המשפט שלו. 

נעמילה איך הגעת? נחת? 

תשאלו את דוריתי, דורית יודעת 

ראית את אורי? בן שלי, 

טלי, אני שומעת! טלי בא! 

60 שנה של דאגה. תקווה, רצון, משאלות, רעננות ומאובקוּת. 

אמוש, אמא, תמר,תמה, תמתי - אל תמותי, טוב, רק ל-5 דקות....היית באה, אומרת בצהלה, באתי רק ל-5 דקות. 

היית פרפר ענוג, נצמדת לאור, מחפשת זריחות ושקיעות,  

רוקמת ריקמות. 

רוב הזמן ילדה במכנסיים קצרים עם גומי מכווץ, כמו בקיבוץ של אז. 

שותלת חורשות על אדמת הכורכר. צועקת על טרקטורים שעלו על הדשא. 

כמו בגיל 14 כשהוכחת שאת יכולה. 

עדרת בשיא המרץ, כך סיפרת, שיראו שאת חזקה וייקחו אותך עם הגדולים לארץ ישראל. 

רכבת אחרונה דוהרת בלי מילים, משאירה כסאות ריקים. 

והלכת ודעכת, כבר לא כל כך שומעת ולאט לאט כבר לא הולכת. 

בימים האחרונים הושטת זוג ידיים, בשפתיים יבשות סימנת לי  – בואי נמשיך! עזרי לי לקום! 

יש פרידות של צבעי שמן יש של פחם או פסטל. יש פרידות כמו חריטות על העץ ושלנו פרידה של צבעי מים, בלי קונטורים, בלי קיטורים. 

פרידה בצבעי מים. נהר זורם בין גרמניה לאדמת הכורכר. 

משחק הדג עם הפרפר.         

נעמי היימן  
-------------------------------------------------

סבתא!

אי אפשר להטיל ספק בסוף שהגיע. אי אפשר לדחות אותו או לשפוט אותו.

אפשר להסתכל אחורה בזמן, לרגעים שהיינו ביחד, שמתחדדים כרגע מאד, ולהשאיר ממך בנו. ללמוד מהסיפורים על עלייתך ארצה בגיל 14, כי היית חכמה להבין שעלייך להיות אמיצה ולהתמודד עם הצרה האמיתית שמצאת בה את עצמך.

ללמוד מהעדינות בה התנהלת בחייך, מהצניעות.

לעולם לא רוצה לעצמך יותר מדי או שמה עצמך במרכז.

ללמוד מההערכה שלך לחברות טובה ולמשפחה, מההערכה שלך ליופי ולטוב של החיים להציע, ללמוד מההומור הנדיר שלך. שהפתיע עד הרגע האחרון, מהראייה האופטימית ומהשמחה והאהבה שמילאו לך את הלב.

מתגעגעים מאוד לכל אותם הרגעים אתך הקצרים והארוכים, שהותירו בנו את הרושם העצום הזה, ותודה על הכול.

אוהבים, 
הנכדים

 --------------------------------------------------------

סבתא

אני רוצה להגיד לך תודה

תודה – על אהבה וההערכה

תודה - על המסירות והתמיכה

תודה –  על הנדיבות והנתינה

ותודה על הפרידה האמיתית והכנה.

אתמול כולם באו להיפרד ממך לאחר ימים שאת ללא הכרה

אבא השמיע לך אותי מנגן וזלגה מעיניך דמעה קרה.

דמעת פרידה קטנה מלאת כוונה, לפני שנשמת את נשימתך האחרונה.

דמעת פרידה שהציפה את כולם בבכי של אהבה וכאב וביטאה את החלל שהשארת אצלנו עמוק בלב. דקות לאחר מכן הרוחות נרגעו והכול כבה.

ואת המשכת את דרכך לעולם הבא.

אולי פיזית לא הייתי נוכח שם ועם כולם, אבל אני מרגיש שהייתי נוכח שם יותר מכל אחד. 

עמרי פלד

 
 
בניית אתרים