|
.png)
לאמא היקרה מילים של פרידה סיימת מסע ארוך ועשיר של 82 שנים ועכשיו אולי את מתחילה במסע חדש, מסע של שלווה. החיים שלך היו חים מלאים. חיים עם סבל, חיים עם אהבה, חיים עם שמחה, ענין והרפתקאות. חיים מגוונים ושלמים. אהבת טבע, אומנות, מוסיקה וקולנוע, אהבת לטייל והגעת עד לסין ועד לאלסקה. אהבת את גוני הכלבה שלך, אהבת את החברים שלך ויותר מכל אהבת ואכפת היה לך מהמשפחה. את ואני עברנו דרך לא קלה ביחסים בנינו. לא קל היה להיות אמא שלי. בשנים האחרונות הגענו לאיזו שהיא זרימה, שלווה, אינטימיות ושלמות בקשר שלנו ואני מברכת על כך. אהבת את הנכדים הרבים, את הכלות ואותנו הילדים. אהבת מאד, אכפת היה לך ודאגת לנו. אנחנו אוהבים אותך בחזרה. אני מקווה לרשת ממך את אהבת האדם שבך, את החמלה והאכפתיות שלך לזולת, לחיות ולטבע. את האומץ להיות אופטימית גם ברגעים הקשים, את התאווה לחיים ואהבה לכל דבר יפה ואסתטי. את תמיד תהיי במחשבותי ובליבי, בלב של כולנו. תנוחי עכשיו. ------------------------------------- היום אני נפרד מגופך אבל לא ממך. תמיד תהיי נצורה בליבי ובזכרוני. את הזכות שהענקת לנו לחיות לצד ההורים שלך, סבא וסבתא שלי, כאשר עלו אחריך לארץ ישראל ובאו לגור במעגן מיכאל. את הזכות לגדול לצד אמא אוהבת, תומכת, רגישה ואכפתית. אזכור איך התמודדת עם קשיי מחלת הסרטן שתקף אותך, כאשר מצד אחד הסתכלת בעיניים פקוחותוישירות במחלה ועשית כל שנדרש על מנת לטפל בה, ומצד שני הסתכלת בה כאילו שהמחלה הזאת היא לא שלך.נשארת אופטימית וחיוניתללא תקנה, מלאת תוכניות לעתיד. תמיד אזכור את אהבתך הגדולה לילדים, לנכדים, לקולנוע, לאומנות ולמילה הכתובה, אהבתך לטבע, ולאנשים. איך ידעת להפוך את הדברים הקטניםשל היום לדברים הגדולים של החיים. חיית חיים מלאים וטובים – עלייה, הגשמה וציונות, ילדים, נכדים, אומנות, ראית עולם והגעת לסין ולאלסקה. אזכור אותך תמיד אופטימית, מלאת חיים ובאהבה גדולה. יוני הכרנו לראשונה בקיץ 1947, אבל נתחיל מההתחלה. אנו בנות אותו שנתון-1930- תקופה קשה ביותר בארה"ב, שיא המשבר הכלכלי הנורא. כך ששתינו נולדנו לעוני באותו רובע ברונקס בנו יורק. אסתר בת יחידה ואנו שתים. משפחת ססלוב נדדה מערבה לעיר דיטרויט מרחק רב מנו יורק. בגיל הנעורים הצטרפנו כל אחת במקומה ל"השומר הצעיר" היא בקן דטרויט ואני באחד מחמשת הקינים שהיו אז בנו יורק. בקיץ של 1947 הוזמנו חניכי קן דטרויט למחנה קיץ שלנו ושם נפגשנו אסתר ואני לראשונה. לאחר מכן השתתפנו יחד בסמינר התנועה ושם ידידותינו התחזקה. ב-1948 התקיימה ועידת התנועה הצפון אמריקאית בעיר שיקגו. איך מגיעים וכסף אין? לכן יצאנו לדרך הארוכה בטרמפים זוגות זוגות. בהגיעינו, שותפי ואני לדטרויט, עצרנו ללינה ומנוחה בביתם של משפחת ססלוב. ההורים ואסתר אירחו אותנו בחום ולבביות . למחרת המשכנו לדרכינו. מאז לא היה לי קשר רב עם אסתר. בינתים היא עזבה את השומר הצעיר לטובת החלוץ הצעיר (לאחר מכן-דרור הבונים) ואני לדרכי. ב1955כשבאנו אלישע ואני לבנות את ביתנו במעגן מיכאל ראיתי לפתע בדרך את חברתי משנים עברו, את אסתר. נפלנו זו בזרועות זו. מאז חיזקנו את ידידותינו אמנם לא בביקורים רצופים אבל בפגישותינו הרבות בדרכים, בפעילויות, בחדר האוכל וכו" תמיד מצאנו על מה לשוחח להחליף חדשות, חוויות ודעות. כמו כן שתינו גידלנו בנים באותה כיתה-רחף. בוודאי זכור לחלק מכם איזו אינטראקציה הייתה בין ההורים בתקופת הלינה המשותפת. כשפרצה אצלה בשנית המחלה הארורה הרביתי לעקוב אחריה הן באמצאות שגי, בשיחות טלפון ובביקורים אצלה. היה לי קשה לראות את ההתדרדרות, אך התפעלתי מכוחות הנפש, החיוך והרוח האופטימי שלה. אסתר חיה חיים מלאיי ענין, התענינה בנושאים רבים, אהבה לטייל ובמיוחד התחברה לסין ותרבותה. אחרי ביקוריה בארה"ב, הייתי נפגשת אתה לשמוע, ולהחליף חוויות וזיכרונות. אסתר תחסר לי מאד. אהבתי אותה. פנינה לינדר כך קראנו לך כשחגגנו לך יומולדת לא מזמן. את ישבת זקופה עם כתר על הראש, נהנית מתשומת הלב של כולנו, נהנית מהאוכל הנפלא שנידה המתוקה הכינה לכולנו. פשוט נהנית. עד לפני כשנה כמעט ולא הכרתי אותך. אחר כך כשליוויתי אותך היו לנו הרבה שעות לבלות יחד, ויכולתי להכיר אותך באמת מבפנים. גיליתי אותך אוהבת את החיים הטובים במלוא מובן המילה: את הים, אומנות, טיולים בעולם, שוקולד, שרימפס. סיכמנו שכשתסיימי את הטיפולים ותרגישי טוב יותר, נלך לחגוג במסעדת שרימפס. עם סיום הטיפולים אמרת לי שאת לא יודעת אם את מרגישה טוב יותר – אבל על השרימפס את לא מוותרת. לעיתים קרובות כשבאתי לבקר ישבת וקראת בספר אומנות מתוך הספרייה הגדולה שלך. עשית לי שיעורים חכמים ומקיפים על הציירת ג'ורג'יה אוקיף. ידעת המון. גם על שוקולד לא וויתרת והוא היה חייב להיות מריר, גולמי, 70%. באחת הפעמים שבאתי אל בית החולים והיית כמעט מחוסרת הכרה, ביקשת שאכניס לך לפה חתיכת שוקולד. אפילו ברגע כזה לא וויתרת על משהו טוב, אופטימי. למדתי ממך על התשוקה לחיים, על הסקרנות, על התמודדות אמיתית בלי לוותר. תמיד ידעת את האמת ובכל זאת הלכת אתה בעיניים פקוחות. סבלת מאוד – ובכל זאת אף פעם לא ראיתי אותך מרחמת על עצמך. בבית החולים לכל רופא קראת דרלינג. כשקראת לפרופסור ברנר דרלינג, אז ד"ר הורביץ ביקש גם הוא שתקראי לו כך. זאת היתה האווירה שם. הרבה כאב מעורב גם בהומור. לפני מספר חודשים כשהציעו לך עוד טיפול בידיעה שהוא לא יציל אותך אלא אולי קצת יקל – בחרת לעשות אותו תוך מחשבה שלא תוכלי לשבת בבית ולחכות. זה היה עינוי בשבילך – כל הטיפולים, הנסיעות, ואף פעם לא וויתרת. באחת משיחותינו כששאלתי מה היית מבקשת כמשאלה אחרונה – אמרת שאת רוצה שהמשפחה תתאחד. אמרת שהילדים שלך והנכדים הם הדבר הכי חשוב לך. שלומית ישובי
| ||||
 |
|
