חדש

אודות אייבן

דברים שנאמרו מפי הלל שנפס :

אייבן נולד בפורט אליזבט שבדרום אפריקה בשנת 1947, שנה לפני שקמה מדינת ישראל.
בצעירותו, אייבן נחשף לראשונה לישראל כחניך תנועת הבונים בה היה פעיל בתנועה ובמחנות.
אייבן הגיע לאולפן במעגן מיכאל ב - 1977. זמן קצר לאחר מכן הוא הגיע למסקנה שאורח החיים הקיבוצי מתאים לו מאוד, במיוחד קיבוץ בו יש ורד... תוך זמן קצר שמו של אייבן נודע כאחד שנותן. הוא נתן מעצמו בכל הזדמנות. הן בבית הספר המקומי כמורה לאנגלית והן באולפן כמורה לעברית, אייבן עזר לתלמידיו, צעירים ובוגרים, להבין ולתפוס שפה שהייתה זרה להם. הרבה פעמים אייבן השתמש בשיטת קצת מרוויח קצת מפסיד ובדרכו שלו, מצא שהוא מרוויח יותר ממפסיד.
אבל אישיותו ופעילותו של אייבן לא הסתפקה בכך. לאחר הרבה שנים של קימה בשעה 04.00 בבוקר לעבודה במדגריה, החליט אייבן לחזור למה שאהב מכל עבודה עם אנשים.
איפה ניתן למצוא את מרבית חברי מעגן מיכאל ? בפלסאון. אייבן ופלסאון היו זיווג מושלם. אייבן הצטיין בארגון מחלקתו. הוא היווה מקור בלתי נדלה של עידוד לחברים המבוגרים, בסגנונו המיוחד שהיה בו תערובת תובענית ומרגיעה בתוספת חיוך של יהיה בסדר.
המחלקה התקדמה מחיל אל חיל. לא הרבה אנשים נמצאו בשעות אחה"צ המאוחרות, לראות את אייבן מסדר את המחלקה ומכין אותה למשכימי קום ליום המחרת.
ניתן רק לקנא במודעות לערכים ולחשיבות שאייבן ייחס למשפחתו שהיו כאור לסובבים אותו וניתן לראות ולהרגיש בכך על ידי כל אחד מאתנו, היום.
לא אוכל לדבר על אייבן מבלי להזכיר את חוש ההומור שלו. בדרך כלל אייבן היה מתחיל שיחה ב - "שמעת את הסיפור על"... או ..."פעם היה איש אחד..."
מחלתו של אייבן הייתה חזקה ממנו. היא הופיעה בפתאומיות בלתי צודקת ואפילו החום והאהבה של המשפחה, לא יכלה לעצור את התקדמותה. גם בלכתו אייבן עזב אותנו בשקט האופייני לו בשחר של יום הזיכרון 1997.
האם סיפרתי לכם על האיש הזה ?.

דברים שנאמרו מפי אלישבע טסלר :

באת אלינו אייבן, גבוה ויפה ונערי בן 29 ומשך 20 שנה בנית את ביתך בתוכנו ונשאת את ורד וילדת את טל ואת דנה והם פוסעים עמך ומסביבך ונושאים את האור שבליבך. ואתה להם משענת של רע וחבר ואב אוהב וחם. וסבלנות בך לכל אדם. ולא דברת סרה באיש והומור דק בקולך הנובע בשקט וכולך רצוי לבריות והן לך וכולך אמת ויושר דרך.
שנה, בדיוק שנה למחלה, וכל השנה קיווינו, כי זה עניין חולף, של עוד מספר שבועות או חודש לכל היותר, הפצעים יגלידו והכל ירפא, והמחלה תהיה אך זכרון, ואתה - תוכל לה, והחיים הגדולים נהיו קטנים ובכו לחיות, וורד והילדים, ההורים והאחיות, נותנים לך אוויר לנשמה, לעוד נשימה, שלא תחדל, שפתע לא תיעלם, ולא שמענו אותך לפחד, ולא ראינו אותך זועק לעזרה, ידעת כי כל אשר נעשה, נעשה בשבילך, לכבודך, וכולך היית אסיר תודה, וידך הושטת ללטף, ופיך לנשיקה, לא להפרד.
אייבן, הלכת מאתנו או ליום ראשון, יפה ובוגר, נאכף אל ליבו של עולם, משאיר כאן משפחה גדולה. להוריך אייבן, לאחיותיך - דבי ושרון ולבני משפחתן. לורד האוהבת והמסורה באדם, לטל ולדנה, יש בנו רק דברי נחמה מעטים, שאת ימיך ושנותיך שחיית עמנו ואולי את השנה האחרונה במיוחד, חיית בצניעות ובזקיפות קומה, והלכת מאתנו בשקט ובכבוד, עטוף בחיבוק ובנשיקה, בכל כך הרבה אהבה, והיית לכתך ככל ימיך על האדמה. שלום לך אדם. נוח בשלום על משכבך ויהי זכרונך עמנו כל הימים.

יהי זכרך ברוך.