חיפוש


רון שלח אורית 1957-2023

שם משפחה רון שלח 
שם פרטי אורית 
תאריך לידה 05/09/1957 ט' באלול התשי"ז 
תאריך פטירה 14/12/2023 ב' בטבת התשפ״ד 
שם האב חיים רון 
שם האם טובה רון 
שמות האחים עמירה, רינה, ענת, עדנה ואביב 
שם בן/בת הזוג משה רון שלח 
שמות הילדים אורון אבן טוב, שחר אבן טוב, סיגל ברזני 
שמות הנכדים שרון, שחף, שגיא, דורון, אמונה, עדי, חן, אליה, איתמר, טליה, זיו, עיילה, עמנואל, חגי ועידו. 
מקום קבורה בית עלמין מעגן מיכאל 

קדיש

יתגדל ויתקדש שמך וזכרך

ותִשרה רוחך ותילמד תורתך ותתפאר אומנותך ויתהדר יופייך ויתמלא ביתך בחום ובאהבה

ונחייך ונצחק ונזכור את הסיפורים ואת השירים ואת הציטוטים ואת המערכונים

ונודה על טוב ליבך ועל חברתך ועל חוכמתך ועל אהבתך

ונבכה על לכתך ונשמח על הזכות לגדול בחיקך ולהתמלא באורך ולהמשיך את דרכך 

יהי זכרך מבורך לעולם ועד
אמן

נכתב על ידי אורון



---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


 

תושקיל'ה אהובה ויקרה שלי. 

קראתי לך תושקיל'ה כי כך יצא ואני אפילו לא יודע למה, אולי משהו במתיקות של הצליל, כי בשבילי היית הדבר המתוק בעולם. היית לי חברה, היית לי יועצת, היית לי משענת ובכלל חושב שהחיבור איתך עשה אותי אדם טוב יותר. הכרנו לפני עשרים ושבע שנים ואחרי כלום ימים של היכרות, לא עבר ולו יום אחד שבו לא התגעגעתי אליך ואהבתי אותך. הכרתי אותך כשהיית מורה לספרות, הבעה ואוריינות (מילה ששמעתי לראשונה) ובשבילי זה היה נשמע סתם דקדוק. אך לאחר זמן קצר הבנתי איזו עולם רב משמעות את אוצרת בתוכך. למדתי שהיו לך במשך השנים בהן לימדת וחינכת למעלה מאלף תלמידים. אצל רבים, שאת חלקם הקטן פגשתי פה ושם, כששמך הוזכר, העיניים היו נפערות וראיתי בהן הערכה ואולי גם הערצה. וילדה אחת, מיה שלם מהבונים, בת של חבר ילדות שלי, שהיתה תלמידה שלך, היא זו שעשתה את החיבור בינינו. 

היית מורה חיילת בירוחם, לימדת באילת, ברמת השרון וכאן בבית הספר המשותף בחטיבת הביניים. יחד עם חברות קרובות ובשיתוף פעולה עם מנהלת שראתה למרחוק, מינה ממעיין צבי, בנית תוכניות לימוד ביסודיות ובתבונה. לפני כל שיעור היית יושבת עד שעות מאוחרות בלילה, מכינה כל שיעור ביסודיות, משלבת בו קטעי קולנוע, טלוויזיה והרבה הומור. היית פריקית של החמישיה הקאמרית והכרת בעל פה את מרבית המערכונים שלהם. מדי פעם הייתי שומע צחוק מתגלגל בקול רם מחדרך וידעתי, או החמישיה או ארץ נהדרת. 

מאז שאת כאן במעגן מיכאל את בפרץ של יצירה, מן המשך טבעי למה שכנראה היית קודם לכן. היית כותבת קבועה בעלון, חדה חידונים אין קץ לכל חג ומועד, כותבת מחזות וספרים. כתבת את המילים לחג המשק "הוא רק בן 40", היית שותפה להפקה "כנר על הגל" ויחד עם דידי גת ז"ל כתבת מחזה לחג המשק של מושב נווה ימין. כתבת ספרים לילדים: סודות וקסמים בגן הפסלים עם תמונות שצילם ארם את אורון ושחר כשהיו קטנים. כתבת ספר מצויר לאופיר אבן טוב ביום ההולדת שלו שציירה לילך צייג וכתבת לאחת הנכדות שלנו שחגגה שלוש ספר בשם "ההפתעה" עשוי ממגזרות נייר ממגזינים. מגזרות נייר והדבקתן לקולאז'ים הפך להיות תחביב מרכזי אצלך שאת מתמידה בו שנים רבות. הרבה מיצירותיך תלויות על קירות ביתנו ובבתים אחרים. בנינו אתר באינטרנט וקראת לעצמך "מאדאם קולאז'".

לפני למעלה מ-20 שנה חל שינוי בבית הספר ואת עוזבת אותו ופוגעת בך מחלה עם עליות ומורדות. תוקפים אותך כאבים בכל הגוף ואת מאוד עייפה. המחלה שלך קיבלה שם: פיברומיאלגיה ותסמונת העייפות הכרונית. למרות המחלה ובתקופות טובות את ממשיכה ליצור ולכתוב, להיות אם המשפחה, נערצת ואהובה על כולנו.

עם הולדת הנכדות והנכדים שלנו, חמישה עשר במספר לאורך השנים, את מתגלה כסבתא מלאה באהבה, נדיבה, זוכרת בעל פה את כל ימי ההולדת, דואגת תמיד שלא נשכח לתת מתנות לחגים, אוהבת, מעסיקה ביצירה של תמונות, קולאז'ים וצבעים, מקריאה סיפורים משפע של ספרי ילדים ובונה אהבה גדולה בינך לבין כל נכדינו. כל כך הרבה רגעים של חסד. היה תענוג לראות את החיבור שלך איתם. אני הייתי ממונה על הטיולים והחומר ואת היית ממונה על הרוח והם אוהבים אותך כולם. 

חשוב לי לספר על החיבור והאהבה שלך עם שחר ואורון. בנינו משפחה קטנה, אך את ושני ילדייך הפכתם למשהו כמעט סימביוזי ונדיר. הייתם יושבים יחד שעות ומשוחחים על כל הנושאים בעולם. מה ששמעתי בעיקר, אם הייתי קצת רחוק, זה את פרצי הצחוק שלכם. שיחות עם המון הומור שהורשת להם ואהבה גדולה מזו וחיבור כה מיוחד קשה למצוא. אני אוהב את שחר ואורון ולמרות שהגדרתי את עצמי כ"אבא תותב", חושב שאני להם דמות חיובית שאוהבת אותם. אוהב את אמא שלהם אהבה גדולה, שומר עליה ועל בריאותה הנפשית והגופנית והם מעריכים זאת.

במשך כל השנים שאנו מכירים (וסביר שגם קודם) את בקשר עם שלוש חברות שעבדו איתך בבית הספר – רותי, יעל וניצה. נפגשות הרבה פעמים בשנה, יושבות יחד, צוחקות ואולי גם עצובות לעיתים, ונדמה שאת היית החוט המקשר ביניכן. בתקופות קשות שלך הן מתקשרות כל הזמן, דואגות ומביעות את אהבתן אלייך. לפני למעלה משנה נפלת בבית ושברת את האגן. כאבייך היו קשים מנשוא והובילו אותנו פעמים רבות לחדרי מיון והיה קשה לראות אותך בסבלך. אך לפני כשנה ביוזמתה של הילה המופלאה, חברת נפש שלך, התגבשה חבורה של למעלה מעשרים נשים שקיבלו מהילה לוח זמנים חודשי ומדויק – מתי כל אחת מהן באה לשבת איתך. תוכנית שמדי חודש בחודשו יצאה את הפועל. בתחילה ישבתן בחדר השינה כי התקשית בתנועה ואחר כך ישבתן במרפסת ועם ההטבה במצב והירידה בעוצמת הכאב, יצאתן לטיולים בפינות שונות של המשק ובים. אין לי מילים לתאר את התהליך המופלא הזה. היו אלה שעות של חסד רב. אחרי כל מפגש הייתי שואל איך היה ועינייך היו נפערות והיית עונה לי נהדר. אני יודע שלא רק את נתרמת ממפגשים אלו, אלא גם הנשים שישבו איתך. היה לך מה לתת ולהעניק. המפגשים האלו גרמו לשינוי בחייך, ממש הרימו אותך והחזירו אותך לימים טובים. חזרת לכתוב וליצור ולהיות אדם שמח וטוב לו. לא אציין את שמות אותן נשים כדי לא לשכוח אף אחת, אך אין בפי מילים להביע את ההערכה שלי לחבורה המופלאה הזו וליזמה המיוחדת הזו של הילה שאני יודע שיהיה לה המשך.

תמיד היית יפה, תמיד היית מאופרת. לא יצאת מהבית בלי איפור ובושם. גם למרפאה באת במיטב מחלצותייך. אפילו למפגש עם ילדה בת עשר מהמפונים מאשקלון, שעזרת לה בלימודים בשבועות האחרונים, היית מתאפרת ושמה בושם. היית מקפידה על עיצוב והתאמת צבעים ובנינו בית שהוא לא רק מבצר, אלא בית מקושט באביזרים וכלים נאים, מרביתם מזכוכית צבעונית שכל כך אהבת. בכל כניסה שלי לבית הייתי אומר בליבי: איזה בית יפה יש לנו בזכותך. בהוראות לקבורה ביקשת להיות לבושה יפה ומאופרת, וכך אכן נעשה לפני שנפרדנו – שחר, הדס ויעל אייזנר הלבישו, סירקו, איפרו ובישמו – וכך את יורדת אל עפרך.

את עוזבת ומשאירה אותנו בעצב רב. יהיה לי, לאורון, לשחר, לבנותיי, לנכדינו ולחברותייך הרבות חסר גדול, אך ההחלטה לעזוב אותנו ואת עולמנו – ועוד בנר השמיני של חנוכה, בחג שכל כך אהבת – היא החלטה שלך ואין לנו כל דרך אלא להשלים עם לכתך ולנסות לנתב את המשך דרכנו כשאת בליבנו. דיברת תמיד על העולם שמעבר כמשהו מלא שקט, אור והשלמה. התגעגעת כל השנים לנעה רגב, לדפני אסף, למאיה בת חן ולהורים שלך. את כעת בדרכך אליהם. אני יודע שתהיי מאושרת איתם. היי ברוכה יפתי אהובתי.

משה רון שלח

 


---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



אמא שלי, אהבת חיי

את ואני זה משהו מיוחד.
אנחנו שתיים שהן אחת.
אחרי 9 חודשים בתוכך לא הסכמתי לצאת, 
שום זירוז לא עזר, עד שבאו והוציאו אותי.
33 שנים אחרי, שום דבר לא מפריד בינינו, 
את בתוכי ואני בתוכך.

אמא שלי, האישה הכי אלגנטית. הכי אינטליגנטית.
הלב הכי רחב בעולם, וכל כך פגיע.
ראש מבריק וחד, שמתלבט ועסוק כל הזמן.
העיניים הכי טובות, שרואות את כולם.
הידיים הכי יפות שיש, הכי עדינות ונעימות, 
שליוו אותי עד הרגע האחרון שלנו ביחד.

לאורך שנים אספת לעצמך ציפורים, מכל הסוגים.
לקח לי זמן להבין שהן הייצוג שלך בעולם –
נשמות חופשיות שנועדו לעוף, אבל כלואות בתוך גוף דומם. רצונן להיות ברוח, אבל הן סגורות בבית.
עם הזמן התרחב האוסף לדברי זכוכית יפים וצבעוניים.
עצמים יפהפיים, שזוהרים בצבעם כשנותנים להם את המקום והאור, ובקלות עלולים להישבר לרסיסים.
כל כך מרהיבים, כל כך חזקים, וכל כך עדינים.
בדיוק כמוך.

במשך השנים הרגשת שהגוף שלך בוגד בך וסוגר עלייך,
פחדת לאבד את הזכות שלך לבחור
ושמרת בחרדת קודש על השליטה בחייך.
לפני 27 שנים בחרת את הבחירה הטובה ביותר,
ובחרת לך את אישקי.
האיש שלך, שאוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם,
ועושה כל מה שביכולתו בשבילך, ולפעמים אפילו יותר.
האיש שלך, שהוא האישקי שלנו. לתמיד.
את הבחירות שלך אף אחד לא הצליח לקחת ממך.
בחרת לסיים את הגלגול הזה, לחזור לעולמות ולאנשים שחסרו לך כל כך.
ידעת בדיוק מתי את רוצה לעשות את המעבר.
הלכת לנו מוקדם, אבל לא הלכת לנו מהר.
נתת לנו את הזמן להסתגל לבחירה שלך, גם אם היא פחות מתאימה לנו.
חיכית לנו, התחשבת בנו, הקשבת והתבוננת, וכשקיבלנו את בחירתך ונתנו לך את ברכת הדרך – המשכת הלאה.

אמא,
אנחנו אולי אנשים של מילים, אבל את ואני לא זקוקות להן כדי לתקשר.
יודעות תמיד מה כל אחת חושבת ומרגישה, גם בלי לדבר.
לפני שבוע וחצי, כשנאלצתי לחזור הביתה מהמחלקה ולהשאיר אותך שם, רציתי לוודא שאת יודעת שאני הולכת.
דיברתי אלייך, אבל את היית חלשה מדי כדי להגיב.
ואני, בדרכי, גערתי בך בקול רם – "אמא! תגידי לי ביי!"
לראשונה באותו הלילה פתחת את שתי העיניים,
הבטת אליי, והושטת לי את היד.
כי את יודעת שאני לא רוצה שתגידי לי ביי, 
רוצה את היד שלך על הלחי שלי.

אימוש שלי,
אני נפרדת היום מהיד הכי נעימה בעולם,
ויודעת תמיד שאת בתוכי, ואני בתוכך. 
אוהבת אותך בלי סוף.

שחר


------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



אורית, אחותי האהובה 

כותב לך מילות פרידה ביום מוזר בו את עדיין איתנו, אבל כבר אינך. לבקשתך, לא מוסיפים לך טיפולים להארכת חיים מסוג שלא היית רוצה, כך שבינתיים את נושמת בשלווה, מוקפת באוהבייך ומעניקה להם ולנו, כמו תמיד, זמן איכות של קרבה ורוגע. איך תמיד ידעת, במקומות הכי נמוכים בחייך, לגעת באנשים, לחזק ולהעניק עוצמות.

מגיל אפס ידעת את ייעודך – ללמד, להעשיר אחרים בידע וביכולות. לתת לחלשים תחושת מסוגלות והישגים. התחלת כמורה חיילת בירוחם, עבור דרך בתי ספר שונים באילת ובמרכז ועד למקום בו קבעת את ביתך לעד – מעגן מיכאל. במקביל, תמיד עסקת בכתיבה, בכל דרך ובכל פורמט ובמהלך השנים פתחת עוד ועוד ערוצים ליצירתיות הנפלאה והצבעונית שלך.

בגיל צעיר ארבע אחיותינו נותרו בדורות או פרחו מהקן ואילו אנו נדדנו עם ההורים מכפר לכפר ומעיר לעיר. אבא פיתח קריירה על גבי רזומה שהסתכם, מעבר לחייל בבריגדה היהודית, ב"רפתן" ו"מרכז קניות", ואמא מטפלת בילדים וטבחית במלון. במושב רם-און גידלנו ערוגות תות שדה לתפארת, דימינו עצמנו ללולייני קרקס על הנדנדה בחצר והקמנו קומפלקס נדל"ני לעילא ולעילא בחורשה סודית, שזכתה לשם המיתולוגי והמקורי – "המקום". היינו די מאושרים בבתים קטנים ותמיד בחדר משותף, מסודר בטיב טעמך, עם – איך לא – פוסטרים במקום קירות. אצלך זכור לי מייק ברנט בגודל טבעי, ואצלי – עדנה לב ואילנית.

ואז הגיעו שנות העצמאות בהן פילסנו את דרכינו, שונות בתכלית זו מזו. בדרכים שהלכנו טעינו ודאי לא פעם אחת, אבל אף פעם לא איבדנו את הסקרנות וההערכה זה לעולמו של זו, ולא איבדנו את האהבה ואת פשר הקשר בינינו. (אגב – בשלב זה של הכתיבה, קיבלתי את הטלפון ממשה שעכשיו אורית באמת איננה)

אני התחלתי לנדוד בעולם ואת התבססת במעגן מיכאל, מסתגלת ואז מתאהבת מחדש באורח החיים הקיבוצי. הקן המשפחתי התפתח עם אמיר, אורון, שחר וסיגל ואחר כך הפרק החדש והמקסים עם משה, אישקי, שתורם ארבע בנות לשותפות, ולמה שנהייה במהלך השנים מפעל של סבתאות גאה ומאושרת. כמה אהבת לארח את כולם ואיך – גם בימים שבריאותך הייתה בשפל, והיו כאלה לא מעט – עדיין קשה היה להזמין אצלכם שבת אחת למפגש, תמיד הייתם מוקפים ועמוסים במשפוחה.

בימייך האחרונים בטיפול נמרץ נוכחתי שוב בכמה אהבה את מוקפת. כמעט התפתיתי לצלם אתמול כשספרתי ברגע אחד שש זוגות ידיים מחזיקות אותך ומלטפות, מסרבות להיפרד. כמה הצלחת לקשור אלייך אנשים, ביכולת הקשבה של 200% עם כל מי שדיבר איתך. באותו רגע, עולמו – כל עולמך.

ברור לי שבמהלך הימים הבאים נחפור ונגלה עוד ועוד מאוצרותייך – כתובים ויצירות אומנות בפורמטים שונים. אני גם יודע שנשמע מאנשים סיפורים שלא הכרנו, שיפתיעו וילמדו עוד על ההשפעה הרבה שהייתה לך על חיים כה רבים.

השמועה אומרת שאורון ושחר כבר התחילו לנהל לך יומן פגישות שם למעלה. אני מעריך שאמא תהיה ראשונה בתור, כי ידוע לי כמה היא חסרה לך בכל יום במהלך 17 השנים שחלפו מלכתה.  המפגש עם אבא בטח ירגיש קצת מוזר כי כאן כבר מדובר על 37 שנים, אבל קשה יהיה לכם להימנע מהחלפת חוויות של מי שיצאו בגיל די צעיר מניתוח יחסית שגרתי ולא התעוררו גם אחרי שבועיים בטיפול נמרץ. ולשניכם זה קרה בחנוכה, החג שכה אהבתם.

עוד תבקשי ודאי לפגוש שורה ארוכה של אומנים. לאלתרמן, פן וחלפי תצטטי בעל פה משיריהם, ליוסי בנאי תיגשי בחיל ורעדה של כבוד, ולבני אמדורסקי לא תתאפקי ותשוויצי איך אחיך, כשהיה צעיר ושטותניק, חיקה אותו עד שלא יכולת להפסיק לצחוק.

זהו, אחותי. ניתן להפליג עוד בשבחייך ולספר סיפורים וזיכרונות, אך נמשיך לעשות זאת בפורום מצומצם. עם ורד והבנות שכל כך אוהבות אותך וכבר מתגעגעות, נצחק וגם נבכה עם אוהבייך הרבים. נחבק בחום וניתן כתף תומכת ואוהבת לאורון, שחר, אישקי, שאר החברים והמשפחה המורחבת. תחסרי להם כל כך!

רק עוד מילה לסיום – נוכחתי כמה קשים היו לך החודשיים האחרונים במדינה. מאז אותה שבת, שלה כל כך חיכינו, בגלל המפגש המתוכנן אצלי בבית ושהפכה ליום הארור בתולדותינו, לא ידעת את נפשך. הלב הרגיש ושכבות ההגנה הדקות שלך לא הספיקו למסך את הכאב והעצב, אותם לא יכולת להכיל. יש מעט נחמה שסבל זה נחסך ממך כעת, ולא תיפגעי יותר ממכאובי הזמן העוברים עלינו. אבל תמשיכי לעקוב מלמעלה – כי אנחנו נצא מזה ועוד נדע ימים יפים. וכשיעוף לאלף עזאזל השלטון האיום והנפשע, והאנשים הנפלאים של הארץ הזו ייקחו את המושכות מבני הבלייעל, תחזור התקווה.  זה יהיה ארוך ולא קל, אבל או אז תחייכי אלינו ותרימי כוס של תקווה עם אוהבייך כולם.

נוחי בשלום, אורית – קרן אור שכמוך.
אוהב אותך תמיד, 

אחיך, אביב



-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



אוריתי שלי יקרה, 

תמיד היית אישה של מילים, תמיד כותבת את הברכות הכי יפות בשפה הכי יפה. ככה זה שתפקיד המורה ללשון זורם בדמך. עכשיו הגיע תורי לכתוב לך מילים יפות שכאלו, או לפחות לנסות. 

אוריתי, החלטתי שהמילים האלו לא יהיו מילות פרידה, הן יהיו מילות הערכה ואהבה כלפייך. 

אני אוהבת אותך, אני אוהבת את זיכרונות הילדות שלי שאת נמצאת בהן, את הפרחים בימי הולדת שהיינו שוזרות לספוג, את השירים וההצגות בחנוכה, את הטיולים בלילה לראות את הפרח ליד חדר האוכל שנפתח רק פעם אחת בשנה, את המשחקים שהיית משחקת איתי שעות. הזיכרונות האלה מתוקים וטובים. 

אני אוהבת את התרבות שאת מביאה לכל דבר, בשירה, בספרים המדויקים שאת אוהבת, בסרטים ובסדרות, בקולאז'ים הצבעוניים שיצרנו ביחד, באומנות האישית שלך שהיא מדהימה ומיוחדת בעיניי. בכל דבר מצאת לך תרבות ועומק, העשרת אותי כל פעם במשהו חדש. 

אני מעריכה את היותך אשת שיחה מדהימה. בשנה האחרונה הופתעתי כל פעם מחדש מהשיחות הטובות שלנו, על חינוך, על מה שקורה עכשיו ועל מה שקרה. תמיד את מעלה שאלות ומשתפת את שלך, מדייקת וגורמת לשיחה להיות מעניינת ועמוקה.

אני אוהבת את הרוך שבך, את העדינות שאת מכניסה לכל דבר שאת עושה, מהחיבוק, מהידיים הרכות שנתת לי להחזיק מאז שאני קטנה, מהחיוך החמים גם כשהיה לך לא פשוט, מהקול שלך שאני נהנית להקשיב לו שעות, מהנפש שלך שהיא אומנם עדינה וטובה אך גם חזקה מאוד. 

אוריתי שלי, אהבתי לאהוב אותך. אהבתי את החוטים ששזרת בין שתינו פעם אחר פעם לאורך השנים. אהבתי להיות אהובה על ידך. אני אוהבת את הצבע והייחודיות שהכנסת לחיי ואת החותם שהטבעת בי. 

מבחינתי זאת לא פרידה, כי אני יודעת שאת תלווי אותי בדרכי שלי. 

אוריתי, הגיע תורך להיות ציפור חופש אי שם. 
אני אוהבת אותך עד מאוד.

דורון (נכדתה של אורית ומשה)



---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



זכיתי באמאורית.

איך אפשר לספר עלייך בזמן עבר, ולסכם חיים שלמים? אני עומדת ולא מאמינה. אומרים שאמא יש רק אחת, במקרה שלי זה לא נכון! זכיתי בשתי אימהות, כל אחת בדרכה מיוחדת במינה. לוקח שנים לאסוף אנשים טובים שילכו איתך בטוב וברע, לתת אמון, לסמוך ולהכיר בטוב. אבל איתך זה קרה בכלום זמן.

אמאורית יקרה ואהובה,
אנחנו יחד ומכירות מעל 30 שנה, עברנו ימים טובים ופחות טובים. בטוב ליבך, פתחת לי את ביתך ואת ליבך. ליווית אותי בכל תחנה ותחנה בחיי. הקדשת לי זמן יקר והמון אהבה. היית אמא וסבתא שותפה מלאה בחיי מהרגע שנפגשנו, היית דמות משמעותית ונערצת עבורי, מודל לחיקוי, אהובה על כולם נעימה, עם מידות טובות ונכונות שיש למעטים. עטפת אותי בטוב ליבך, בידע, בסובלנות, באהבה אין סופית. היית משענת עבורי. תמיד ידעתי שאוכל לפנות אלייך בעת צרה. 

אמאורית, היית הלב הפועם של המשפחה. העוגן שלנו. המגדלור של חיינו. הלב הפועם הפנימי של כל אחד ואחת מאיתנו. תמיד האמנת בי, דאגת, הערכת, פירגנת והענקת ללא גבולות וללא תנאים. נתת לי להרגיש נוח בחיק המשפחה המורחבת אצל סבתא טובה, וכמובן ואצל סבתא יפה. ביתכם היה ביתי.

אני זוכרת את המפגש הראשון בכניסה לבניין. מירי קדם שאלה אותי – את מוכנה? לא עניתי. התרגשתי נורא, לא ידעתי למה לצפות. בכניסה היה תלוי שלט "אבנים טובות", חשבתי לעצמי – מוזר, יש פה תיבת אוצר! ישבנו כולנו במרפסת. אורוני בן שנה, התאהבתי בו בשנייה הראשונה ומאז הפך לאח הקטן שלי ושל כיתת אפיק. שחרי נולדה כמה שנים אחר כך… ילדה קטנה יפיופית ומתוקה, ומאז לא נפרדנו. בגיל 18 שוב משבר, חזרנו מההפלגה ביוון וטורקיה, נכנסתי הביתה, סיפרת לי שאבאמיר כבר לא גר פה. 
לאחר השחרור מצה"ל והלימודים עברתי לגור בירושלים, בניתי את ביתי, נולדו ילדיי ואת תמיד היית נוכחת! בגיל 40 חזרתי לאקדמיה לתואר ראשון, שני ועוד שני, ומשם לטכניון – לדוקטורט, ואת כל כך גאה בי ומעודדת אותי.

שיחות רבות עוד יושבות אצלי בזיכרון. כל כך אתגעגע לשיחות איתך, לברכות שלך, לאיחולי ההצלחה, לעצות שלך, להערות ולהארות שתמיד נאמרו בצורה עדינה ובלי לפגוע.

הכאב הוא עצום, אבל החיים ממשיכים. אני יודעת שלא היית רוצה לראות אותנו באבל כל החיים, אלא ההפך, שנמשיך לחיות, שנמשיך לאהוב את החיים, שאהיה חזקה בשביל אורוני ושחרי שלנו שכל כך אהבת. אני מבטיחה לך שאשמור ואדאג להם כמו שאת דאגת ואהבת, אהיה להם למשענת, ואמשיך את דרכך, בדיוק כמו שביקשת ממני בברכה לגיל 50.

אמאורית, לעולם לא ניפרד. את תמיד איתנו, הרוח הנושבת מתחת לכנפינו. אני אתגעגע להמון דברים משמעותיים בחיי. אתגעגע גם לדברים הקטנים שבעינייך היו נחשבים כגדולים ובעיניי כשטות קטנה. לעולם תהיי האמא שלי, תאירי ותעוררי את ביתי ואת עולמי. זכיתי בך ובמשפחה חמה ואוהבת. באבאמיר ואחים מהממים אור, אורוני ושחרי. תודה על הזכות להיות בתך, אין גאה ממני!

אוהבת אותך ולא אשכח אותך לעולם!
מזל שהורים לא בוחרים אלא כמתנה מקבלים.

נוחי על משכבך בשלום.

סיגל



---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



אורית אהובה,

נראה כי מאז ומעולם חשת געגועים לעולם הרוח ממנו הגעת. ההתגשמות לתוך הגוף מעולם לא היתה לך פשוטה. בעדינות, כמו ציפורי הזכוכית שכה אהבת, צעדת בעולם. נוגעת לא נוגעת, ברכות, רגישה, ועדינה. ומי שזכה להתקרב, יכול היה לחוש ולזכות באוצרותייך – באהבתך, בחוכמתך ברגישותך, במילותייך. לקבל מילה טובה, ברכה לדרך, עצה טובה או דבר אומנות שיצרת.

בשם כל הבנות של אבא, אני רוצה להודות לך על האהבה שהענקת לנו ולילדינו, נכדייך. באופן כל כך טבעי וכאילו ברור מאליו, אימצת אותנו אלייך, תמיד חשבת עלינו, התעניינת, לא שכחת לברך ולקנות מתנות בימי ההולדת ובחנוכה. לפעמים היה נכנס אלייך נכד ופשוט מבלה איתך בחדרך שעות – בשיחה, ביצירה. תמיד התמסרת לילד שרצה לשחק. גם כשחשת חלשה ובלי כוחות, עדיין היית נותנת, אולי קצת מעבר לכוחותייך, כי ככה את – מתמסרת. תמיד חלמת להזמין את כולנו יחד – את כל הבנות וכל הנכדים ובזכותך גם נוצרו מפגשים רבים. אוריתוש, זה כלל לא ברור מאליו הקשר שלך עם ילדינו, נכדייך. עבור ילדינו את סבתא אורית. אנחנו כה מכירות תודה על כך.

רוצה להודות לך גם על האהבה הגדולה שהיית עבור אבא. היה ביניכם קשר וחברות כל כך עמוקים וחזקים. ריפדת את הקן הבטוח של אבא ויצרת יחד איתו בית חם ואוהב עבורנו. בית שאני כל כך אוהבת לבוא אליו. שאני מרגישה בו בבית, שמקבלים אותי כמו שאני בדיוק.

נשאת את משא חייך בגבורה אוריתוש, מתמודדת עם כאבים רבים בגוף ובנפש. חשה את כאב העולם עמוק בתוכך. לכל יש משמעות. ידעת זאת עמוק בתוכך. זהו גלגול משמעותי שייתן תנופה גדולה לנשמתך בהמשך דרכה. שמחתי כל כך שבשנה האחרונה, כמה שהתברר כסיום של חייך, זכית לחוש שמחה ויצירה ולחוש אהובה, מוקפת חברות, נותנת ממתנותייך לעולם. 

אסיים במילותיו של ויקטור פרנקל – 
"לחייו של אדם מטרה ומשמעות סופית שאולי נסתרת מאיתנו – אבל היא עדיין שם. את המשמעות הזו ניתן להגדיר באחת משלוש הדרכים: האחת – משמעות יצירתית, וזאת על ידי כך שאנו יוצרים יצירה או עוסקים בעשייה; השנייה – משמעות חווייתית, וזאת על ידי שאנו חווים את יפי הטבע או את טוב ליבו של האדם, או על ידי כך שאנחנו אוהבים אדם מסוים, אנו חווים אותו בכך בהווייתו הפנימית ביותר; והדרך השלישית למשמעות היא – שכשהנסיבות מכריחות אותנו למצב של סבל, במקום בו אין אפשרות לסלק את הגורמים לסיטואציה של הסבל, או אז הדבר המשמעותי והקובע ביותר הוא:  עם איזו עמדה או גישה אנו נושאים את הסבל – עם אומץ ועם כבוד עצמי".

נראה כי חייך היו משמעותיים בכל שלוש הדרכים עליהן דיבר ויקטור פרנקל.
עכשיו את חוזרת להתאחד עם עולם הרוח אליו כה התגעגעת. משוחררת מחבלי הגוף, מקווה שאת חשה רוגע ומנוחה, ואורך ואהבתך יכולים להתרחב עד לאין סוף.

אוהבת אותך מאוד,
מודה על המפגש איתך ועל הסבתא שהיית עבור ילדיי.

נילי (בתו של משה)



--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



אוריתי אהובתי,

זכיתי בך.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני יודעת לומר שהקשר איתך תמיד היה שונה ומיוחד. מגיל קטן גרמת לי להרגיש שאני כל כך מיוחדת וחשובה. כל דבר שעשית בשבילי היה תמיד עם מחשבה עמוקה והתכווננות מדויקת שכל כך אופיינית לך. 

זכיתי בך כאשר ליווית אותי לאורך מסע חיי גם במצבים שאפילו לא ידעת עליהם. אנו שזורות זו בזו בצורה שכנראה רק שתינו נוכל להבין. זכיתי בך שוב בשנה האחרונה. בשיחות הארוכות שלנו, גיליתי מחדש כמה עמוק החיבור שלנו. ההומור המשותף, נושאי השיחה תמיד היו כל כך מגוונים ותמיד חיכיתי לשמוע את דעתך על השטויות שאמרתי. הרגשתי שאני יכולה לספר לך הכל ואת לי. 

באחת השיחות הראשונות שלנו השנה הכרזת באופן רשמי שאני גם הבת שלך. אמרת שזה משהו שתמיד הרגשת ולא אמרת לי. מיד הסכמתי איתך והוספתי שגם ככה אני והילדים שלך מתווכחים כמו אחים. זה כל כך לא הוגן שעד שזכיתי בך כאמא אני צריכה להיפרד ממך, אבל אני יודעת שזה כבר לא המקום עבורך. את צריכה להיות במקום שבו כל הטוב והאור שיש בך ישוחרר לחופשי ללא כאב. אני מאמינה שעכשיו את חופשיה. 

אני רוצה להגיד לך שאני תמיד אשמור על האחים הקטנים שלי. למרות שאני בטוחה שאת תמצאי דרך להעביר אלינו מסרים ולהראות את נוכחותך מעת לעת (רואה, בסוף הצלחת להפוך אפילו אותי לרוחנית ואת בטח ממש צוחקת עכשיו). לבסוף, אני רוצה להגיד תודה מעומק ליבי לך, לאישקי ולילדים המופלאים שלך שהם גאוות חייך. תודה על הזכות שנתתם לי להיות איתכם שם בימים האחרונים וברגעים הכל כך קשים האלה. זה הכבוד הכי גדול שקיבלתי בחיי עד כה. 

אוהבת תמיד.

הדס אבן טוב


 

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



אורית אהובתנו,

שלושה עשורים וחצי אנחנו יחד. חיים שלמים באהבת אין קץ. החברות שלנו הייתה ותישאר לנצח אבן שואבת לנאמנות, לחוכמה, ליופי, לאמת וחסד, לנחמה, לשלווה.

המפגשים שלנו, תמיד אצלך, תמיד בנועם וברוך, היו ייחודיים. אין דומה להם ולא יהיה להם תחליף. בשקט, ברוגע, בפתיחות, בלב רחב גייסת את כוחותייך וכישורייך ועולמך השופע לדיבור מחבק ומחזק ולהקשבה אמיתית, ואיזו מקשיבנית שאת...  אלה היו שיחות שיש בהן עומק, כנות, עושר מכל טוב, קרבה, אופטימיות, עזרה אמיתית וגם כאב, הרבה כאב וקושי ואתגרים ובעיקר אהבה גדולה שחצתה ימים ורקיעים ועולה עכשיו יחד איתך לעולמות גבוהים ויופי אין סופי. וכמה טוב היה לנו להקשיב לקולך הרך והרגוע, ליהנות מעולמך השופע צבע ודמיון, וידענו כי מוטב לנו להקשיב היטב כי תשוקתך לשפה העברית קרנה ממך והיא השיבה לך בתשוקתה אלייך. את והמילים, מעשה כשפים, מעשה קוסמות, צירופי פלא נצחיים.   

באותיות כחולות בכתב ידך העגול, השמיימי, ידעת ללטוף את המילים ולערוג להן, והן נפלו לרגלייך בהכנעה. ואנחנו התברכנו, כמה התברכנו שנותרנו עם רוחך המלטפת, המנחמת ועם ברכותייך מעשה אומן שאין כדוגמתן. 

ועכשיו ומעכשיו? בעצם כמו תמיד – את איתנו נוגעת בנו ברוך, קרובה ואהובה, ואנחנו איתך בחברות אחת ויחידה ואהבה חוצת שמיים, מים וגבולות.                                                     

ועכשיו ומעכשיו:

"היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך".(רחל שפירא)

           
היי שלום אהובת ליבנו הנצחית. 

ניצה רותי ויעל



----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



אוריתי אהובה שלי,

מאז שנעה נפרדה מאיתנו הפכנו להיות יחד.

את היית חלק מעולמי ומעולם הרוח, אני חלק ממך. כך צעדנו זו לצד זו, לעיתים מאוד צמוד ולעיתים, כשהמחלה סערה בך, בריחוק מה.

כשכתבנו יחד את הפרק שלך בספר החזרנו דופק וקצב לפגישות שלנו ומאז מצאנו מחדש את עוצמת החיבור והחיבוק בינינו.

לאחר שנפלת ושברת את האגן נוצרה קרבה מיוחדת מאוד, פרטית ואמיצה.

אמרת לי שאין לך את הכוחות להתמודד עם הכאב והסבל שהיו קשים מנשוא. יחד ובסבלנות יצרנו את תנועת הרנסנס, כמו שעינת רם קראה לה, בה קירבנו לבבות של 30 נשים יקרות למעגל של אהבה ונתינה משותפת. כך בכל יום הגיעה אליך אישה טובה אחרת וזרעתן יחד זרעים של בריאות, אהבה וקרבה.

את אפשרת לכולן להכיר להוקיר ובמיוחד לגלות כמה אהבה יש לנו כלפייך וכמה המפגשים הם יקרים והדדיים. ואת… פשוט חזרת לצעוד בחיים, התמלאת בתוכניות ובחגיגות.

אושר גדול היה לראות אותך משחקת כדורגל עם הנכדים בדשא מול המועדון, או מפיקה יומולדת בשבילך כמו שרק את יודעת, לצעוד איתך ברגליים יחפות בים, כשאת מבקשת ממני לספר לך מדוע אני כל כך אוהבת את הים ואת גומעת כל מילה ומאתגרת בשאלות. 

כל שיחה איתך הייתה עולם ומלואו. את מקשיבנית כל כך מסורה שזוכרת כל ניואנס ושורה ויודעת תמיד לשאול את השאלות המדויקות ולהודות מלבך הטוב.

למזלי אוריתי, שתינו מאומנות בשיחות, גם מעבר לעולם הגשמי. בימים בהם היית מנותקת ומחוברת להנשמה דיברנו המון. הקלת עליי את כובד הפרידה בהבטחה שזה מה שאת בוחרת ושאת תדאגי לאורון, לשחר ולמשה ממקומות אחרים.

אוריתי, אני אוהבת אותך אחות ליבי היפה והענוגה, 
אזכור לתמיד את השם הייחודי שרק את קראת לי, 'הילושקי שלי', 
עופי לדרכך ציפור רבת יופי... 
וזכרי שהשארת חותם של אהבה בלבבות רבים, לתמיד.

הילה וקסלר


 

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



סה"כ 1 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי עפרה בתאריך  18/12/2023
 משתתפת בצער המשפחה.תנחומי ,נזכור את אורית תמיד
 
בניית אתרים