חיפוש


כרמל שושנה 1928-2023

שם משפחה כרמל 
שם פרטי שושנה 
כינוי שושי 
תאריך לידה 14.09.1928 כ"ט באלול תרפ"ח 
תאריך פטירה 17.07.2023 כ"ח בתמוז תשפ"ג 
שם בן/בת הזוג שמוליק כרמל 
מקום קבורה בית עלמין מעגן מיכאל 

שושי כרמל – סיפור חיים

שושי נולדה ברומניה ב-14.9.28 לאביה קלמן ואמה לאה, אחות צעירה לאחיה טדי. הוריה, היו ילידי הונגריה שעברו לרומניה בעקבות חיפוש עבודה. סבה היה רב בטרנסילבניה ואביה היה רב הקהילה בעיירה בה התגוררו, אורשווה. כרב קהילה הוא עסק רבות בתרבות יהודית וציונית ושושי העריכה אותו על פועלו כל חייה. הבית בו גדלה היה בית דתי ופתוח לכלל הקהילה ובעיקר ליהודים עניים ובודדים.

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה למדה שושי בבית ספר רומני והיו לה חברות רבות, יהודיות ולא יהודיות, דבר שהשתנה עם פרוץ המלחמה יחד עם עליית האנטישמיות. תקופה זו נחרתה בזכרונה והועצמה עם חוויית סילוקה על אותו הרקע מבית הספר ב-1940. היא נהגה לציין כי למרות, ואולי אף בגלל חוויות אלו, תמיד היתה גאה ביהדותה, גם באותם הזמנים, והלכה בראש זקוף עם שרשרת מגן הדוד שלה.

לאחר שנה בבית, נשלחה על ידי הוריה למשפחה יהודית אותה הכירו ואשר גרה בעיר גדולה יותר. בתקופה זו חזרה ללמוד בבית ספר יהודי שהיה באותה העיר. במהלך המלחמה עברה שושי בין משפחות יהודיות ובסוף המלחמה חברה להוריה. כעבור שנה עלתה לארץ באוניית מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים סמוך לחופי הארץ, והיא נשלחה יחד עם שאר הנוסעים למחנה המעצר בעתלית. כעבור חודשיים שוחררה מהמחנה ועברה לחצר כנרת, שם פגשה את אהבת חייה שמוליק ומשם דרכיהם לא נפרדו עד למותו ב-1989. לאחר מספר חודשים עזב הזוג הצעיר את חצר כנרת וחברו לטדי, אחיה של שושי, שעלה עוד לפני המלחמה לארץ ושהה בקיבוץ מעגן.

בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד עזבו שושי ושמוליק את מעגן יחד עם קבוצת חברים ועברו לבית אורן. שם, לאחר לימודי חינוך באורנים, השתלבה שושי בחינוך הקיבוצי. את חניכיה, אותם ליוותה בגילי הגן והיסודי, זכרה היטב גם עשרות שנים בשמם ובסיפורי ילדותם. עם רבים מהם גם שמרה על קשר לאורך השנים.

בתקופת משבר הקיבוצים ועם השינויים שחלו בבית אורן, עזבו שושי ושמוליק את ביתם על ההר והצטרפו לקהילת מעגן מיכאל. שושי זכרה לטובה את הקליטה שלהם בקיבוץ ואת בעלי התפקידים באותה עת, ובפרט את רות מרי, המזכירה דאז. שושי עבדה שנים רבות במחלקות ההרכבה של פלסאון – חרוצה, מסורה ומתמידה. היא היתה גאה מאוד בעבודתה במפעל והצטערה על כך שנאלצה לסיים כשעוד כוחותיה אפשרו לה להמשיך.

לאורך חייה ובנקודות השונות בהם עברה, ידעה לקשור קשרי חברות אמיצים עם אנשים ונשים מגוונים אותם אהבה ואת קרבתם העריכה. ביתה היה תמיד מוקד לביקורים חבריים של שיחה ותרבות.

עם פריצת הרשתות החברתיות אימצה שושי גם את צורת התקשורת הזו: היא נעזרה בהן כדי לאתר קשרי משפחה וחברות שנותקו, להביע את עמדותיה באותה חריפות ודעתנות שאפיינה אותה כל ימי חייה, לתת מילה טובה יותר או פחות לאלו שחשבה אותם לראויים ולהעלות זכרונות מימים עברו, מבית אביה בעיירה ומתחנותיה השונות בארץ.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שושי ז"ל

הקשר ביני לבין שושי נמשך למעלה מ-50 שנה, בהיותנו שנינו מורים מחנכים בבית אורן, ונמשך במעגן מיכאל.

עם הפילוג בקיבוץ המאוחד, עברו שושי ושמוליק לקיבוץ בית אורן, כחלק מקבוצה גדולה של אנשי "אחדות העבודה", אשר נטעו תקוות גדולות לבית אורן, קיבוץ הר בודד, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה כלכלית,

ובעיקר לפיתוח ענף הבננות, בשפלת החוף, בואכה עתלית.

בשנת 1957 נשלחה שושי ללמוד חינוך והוראה לכיתות יסוד בסמינר אורנים, ובמשך שנים רבות היתה מורה ומחנכת בעלת שיעור קומה. שושי לימדה את כיתות: ליבנה, גפן, שקמה, רקפת, ואגוז והיתה אהובה ומוערכת על ידי תלמידיה. אהבה את יופיו של הכרמל, האמינה בחינוך לטבע ובקשר אל אדמת ארץ ישראל. היא טיילה עם תלמידיה בגאיות וואדיות – בוואדי פלח-אורן, שוויצריה הקטנה, בתצפיות לעבר שפלת החוף, ישובי חוף הכרמל, מבצר הצלבנים, מעקב אחרי נשרים וגוזלים בקן,  גילוי שושן צחור וטיולים לבקעת אלון וללוביה.

שושי גבוהת קומה, הולכת בראש, מובילה ותלמידיה אחריה ומסביבה.

שושי אהבה ילדים ולא זכתה ללדת ילדים משלה.

בבית אורן שימשה כמרכזת חינוך וגם כמזכירה.

בעקבות משבר חמור שפקד את בית אורן בשנת 1987, עברו שושי ושמוליק למעגן מיכאל, כאשר הם עצובים, מושפלים ומאוכזבים. הם התקבלו כאן בחפץ לב, בחום ואהבה. משפחתי שימשה כמשפחה מלווה. נקשרו קשרים הדוקים עם כל בני המשפחה ובעיקר עם דורון, בננו הצעיר, אשר מבחינת שושי ושמוליק היה כנכד אהוב. לימים נפטר שמוליק, שושי נשארה לבד, אך היא לא היתה בודדה, תמיד עמוסת חברות.

שושי עבדה במסירות והתמדה בפלסאון במשך שנים רבות. היו לה ידי זהב – תופרת, סורגת, יוצרת. כל תינוק שנולד זכה לגרביים פרי יצירתה שיחממו את רגליו. היתה בעלת הומור ועם לא מעט ציניות, ולעיתים אנשים נפגעו ממנה, אך היא היתה אוהבת אדם.

שושי היתה אשת תרבות – חובבת מוסיקה קלאסית ובעיקר בטהובן, צ'יקובסקי ובאך. היא היתה דוברת שפות: עברית, רומנית, הונגרית, אנגלית וגרמנית. דירתה היתה עמוסת תמונות, פרי יצירתם של ציירים ידועים. פרחים פורחים מונחים בפינות הבית, ועשרות ינשופים מסודרים בגאווה בארון והם בגדלים ובצבעים שונים, אשר הגיעו מכל חלקי עולם ומלווים את שושי עשרות שנים, יום יום ולילה לילה.

היה מעניין ולעיתים מרתק לשוחח עם שושי, היא היתה ביקורתית, מעלה את הספק ונעזרת בידע הרב שלה ובתרבות הקלאסית שעליה התחנכה. לא פעם אמרה לי שושי – יש בי קינאה בכם הצברים, בני הארץ, יפי הבלורית והתואר, המהלכים יחפים על אדמת הארץ, ואני בהרגשתי עולה חדשה, עד יום מותי עולה חדשה.

דורון בני, היה לה כנכד אהוב. זכיתי עוד לספר לה, כשהיתה עדיין בהכרתה, שדורון מתפתח במסגרת תפקידיו. ואז היא לחשה לי, כשדמעות בעיניה: הוא ראוי לכך, אני נרגשת. גם לי זלגו דמעות.

שושי שייכת לדור חלוצות וחלוצים, שעלו לארץ אחרי התופת והשואה, אגרו כוחות והקימו קיבוץ ומדינה.

סיפור חייה של שושי הוא גם סיפור של דור בוני ישוב ומדינה.

 

יהי זכרה ברוך לעד

אישה יקרה ואהובה

שלום שלום

רמי אלוני

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שושי, החברה הכי מבוגרת שלי,

לאורך 35 שנות הקשר המיוחד בינינו, ובשל הצורך החברתי להסביר "מי היא שלך?" החלפתי לך כל כך הרבה תפקידים:

לרוב היית הסבתא שלי –

זה נראה הכי טבעי ולא הזמין שאלות המשך.

לפעמים שימשת כסבתא המאמצת שלי, ולעתים גם תפסתי אותך, כפי שהגדרתי אותך בעבודת "השורשים" שלי, כסבתא המאומצת שלי. היה לי נוח עם ההגדרה הזו, פשוט אימצתי לי סבתא. 

במשך תקופה קצרה במהלך גיל היסודי תיארתי אותך כמורה הפרטית שלי, אבל הכובע הזה לא מספיק שיכנע בהינתן ו"השיעור הקבוע" שלנו התקיים ביום שישי, 17:30 על השעון.

בתקופת הנעורים אפילו תיארתי אותך כפסיכולוגית שלי – זה היה כל כך רחוק ממך אבל כל כך קרוב למה שהרגשתי דרכך באותה העת.

לבסוף חניתי על "החברה הכי מבוגרת שלי".

כרגע, אני מבקש להיפרד מהחברה הכי מבוגרת שלי.

החברה מהעיירה שלשפת הדנובה שנולדה בשנות ה-20 ושרדה את האנטישמיות, הרדיפה, ההשפלה והעקירה. הצליחה לרדת שני דורות מטה ויצרה קשר, שלי אין מיוחד ממנו, עם בן הארץ השבע והבטוח, יליד שנות ה-80.

המפגשים בינינו, שעבורי היו מבשר השבת הרשמי, התחילו כמעט תמיד מהתחינה שלך: "ספר לי משהו מעניין. אבל גם טוב" – עשית כאילו הכול מעניין אותך וידעת להזכיר לי את הסיפורים עד ימייך האחרונים. התרגשת מסיפורים על הכוסברה שנבטה בגינת הירקות של גן ד', התגלגלת מצחוק מבדיחות שהקראתי לך מעיתון הילדים "כולנו", עטית על עצמך פני מתח ודריכות כשסיפרתי לך על ההתרגשויות שלי ערב דרבי – ולא שכחת בשבוע שאחרי להגיב לתוצאה. שיתפתי אותך בסלידתי מבית הספר, ונתת מרחב שאין כמוהו למתבגר שהייתי.

השיחות האלו התפתחו גם לסיפורים מהעולם, לעדכונים שוטפים מחוויות צבאיות, וגם צלחו התייחסות לרגעי טרגדיה בחיים אליהם התייחסת באנדרסטייטמנט ובנחרצות. השיחות איתך חצו ימים ויבשות – שמעתי ממך על המסעות המופלאים שלך ושל שמוליק, עברנו דרך כל העשורים של המאה העשרים, הכרתי דרכך גיבורי תרבות, החלפנו דעות ועמדות – לעתים בנוקשות, לעתים בפיוס.

במקום שבו אפשר היה לראות חריפות לשון, עקשנות והסתגרות – הרגשתי רוך, אכפתיות ועדינות.

פעמים רבות "שעת הקודש" שהיתה לנו במשך עשרות שנים, הפכה אצלך תוך זמן קצר מחיוך קטן וחשדן למבע שלם שהלך ונפתח לרווחה. באמון.

כמה אהבתי שהיית עונה לטלפונים המאחלים לך שבת שלום ב"דורון כאן. נדבר." ניתוק.

בעשור האחרון הצטרפה גם אחינעם שאיתה ידעת ליצור קשר עמוק, חברי ומלא באהבה והערכה. קשר מלא באמון, במציאת המשותף ובהוקרת תודה.

לימי שישי הצטרפו גם הילדים שלי – אלו ששלושה דורות מתחתייך – ואותם פינקת בשוקולדים, בניהול שיחה מסקרנת ונתת להם ללכלך, להתלכלך ולצעוק – ורק היה חשוב לך שלא ייגעו, חלילה, בינשופים החכמים כמוך.

35 שנים של קשר, יחסים ושיעורים מגיעים כעת לסיומם.

למדתי ממך, שושי, על יחסים בין אישיים, על נאמנות לתפיסות עולם. למדתי שלשיחה חשובה מכינים פתק עם כל הנושאים. מראש.

למדתי ממך את המילה "לפרט", למדתי ממך שיעור חשוב על הלכות תחבורה בקיבוץ, למדתי שיעורים בציונות – שמעתי מגוף ראשון כמה קשה עם מדינה וכמה עוד יותר נורא היה לפניה.

למדתי לתת כבוד לגוף, למדתי על התמודדות עם החוסר, עם השבור, עם מה שלא שלם.

בשנים האחרונות סעדו אותך ביני ולאחר מכן אנבל שידעו להתאים את עצמן לאופייך המיוחד ועטפו אותך בחום ורכות. זה המקום להודות להן, ולאנבל בפרט, על שליוותה את שושי בימיה האחרונים וסייעה לה לסיים את חייה בכבוד. כך גם לצוות המופלא של אשכול הבריאות במעגן מיכאל – לצוותי הרפואה ולצוות המקצועי, הרגיש והאנושי כל כך בבית כרמל.

אני נפרד ממך בכאב, חברתי האהובה, תודה על טיפוח הקשר, תודה על מה שהיית עבורי, תודה על מה שלימדת אותי.

דורון

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דודה שושי יקרה

את הדודה היחידה שלי ושל שתי אחיותיי, אחות של אבא טדי שכל כך אהבת.

תמיד סיפרת לי עליו חוויות מהילדות, נחמדות ומצחיקות ברובן, שזרת סיפורים על הילדות היפה שהיתה לכם ברומניה. צעירה היית מאבא בכ-7 שנים. הייתם אנשים כה שונים וכנראה זה מה שחיבר ביניכם כל כך. אבא היה עדין נפש, ואת אמרת תמיד בישירות כל מה שעל ליבך.

אהבת אותנו כשהיינו ילדות ובוגרות.

זוכרת שהוריי נסעו לאירופה לטיול של חודש ימים, הייתי ילדה בת 12 והפקידו אותי בחסותך. סמכו מאוד עלייך ועל דוד שמוליק, ואכן זוכרת חודש חווייתי בבית אורן שבו ניסיתם את ושמוליק להנעים את זמני, ולהכיר לי חברות בגילי.

את שושי, היית אישה חזקה, דעתנית וטובת לב. הערכתי אותך על מגוון תכונות אלו ואחרות. זוכרת בית עם הרבה ילדים שבאו לבקר ואף ילדים מאומצים, זוכרת אותך כמחנכת ומורה אהובה.

ניחנת בראייה מודרנית ועדכנית של החיים, הורגש שאת מחוברת היטב לדור הצעיר, שאכן רבים מתלמידייך היו איתך בקשר קרוב כל השנים.

זוכרת כשבאנו לבקרך במעגן מיכאל, הגעת לקחת אותי בקולנועית שלך כי ביתך מרוחק מהחנייה, ודאגת להסיע אותי תמיד גם בדרך חזרה שלא אלך הרבה.

תמיד התעניינת בבני המשפחה כולם. כשנכדיי נולדו שלחת להם אפודות וגרביים סרוגות מעשה ידייך, איזה ידי זהב היו לך. יודעת שגם במעגן מיכאל רבים זכו לקבל ממך את הסריגים היפהפיים.

את אוסף הינשופים המדהים שהבאת מכל מקום בעולם לא אשכח.

ידעתי ושמחתי שאת בידיים טובות בקיבוץ, אנשים היו מקורבים אלייך והגיעו הרבה לבקר, ותמיד אמרת לי בשיחות כמה את אוהבת את מעגן מיכאל וכמה טוב לך.

בבוקר יום שני הייתי בדרך אלייך להיפרד בפעם האחרונה, ולצערי החמצתי אותך, פשוט לא הספקתי, הקדמת אותי..

דודה שושי יקרה, נוחי על משכבך בשלום.

אוהבת אותך ותמיד אזכור אותך,

נטע

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שושי יקרה,

תם מסע חייך שהחל ב-14 בספטמבר 1928 בעיירה שעל שפת הדנובה, עיירה שאיננה עוד. שנים ארוכות את סיפרת את סיפורה, את סיפור חייך בבית האב שהיה רב העיר.

עלית נערה צעירה לקיבוץ מעגן, ובהמשך, דרך בית אורן, הגעת למעגן מיכאל עם אישך שמוליק.

נפגשנו בקומה ב' בפלסאון. שולחנך היה בפינה הדרום-מערבית מול החלון הצופה לים, למרחבים.

אהבת את המרחבים. אהבת את הטיולים עם שמוליק, ולאחר פטירתו לא ויתרת והמשכת לטייל בארץ ובחו"ל.

את אהבתך הגדולה לילדים שלא היו לך, הענקת לחניכייך מגן הילדים ומימייך כמורה ומחנכת בבית אורן. עם חלקם שמרת על קשר לאורך השנים.

הינשופים, אהבת חייך השנייה, נשארו גם הם יחד איתנו, יתגעגעו לעוקצנות שבך, לסיפורי חייך, לסתם מפגשים של "ספרי משהו חדש". כבר לא יהיה למי לספר, לא חדש ולא ישן.

תם מסע חייך. נוחי בשלום חברה יקרה,

עפרה עשת

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קבוצת "רקפת" קיבוץ בית אורן שנות ה-70 המוקדמות. גדלים ומתחנכים במה שנקרא אז "הכיתה", מבנה חינוך שיש בו חדרי שינה, חדר אוכל, כיתת לימוד, סידור עבודה, שתי מטפלות, מדריך, ומורה גדולה, תרתי משמע, עם נוכחות וסמכות מו̇רית מול ילדים שמצייתים לבקשותיה, צמאים לעוד יום לימודים, מסתכלים בהערצה על המורה מאחורי השולחן ולפני הלוח הגדול, עם סיגריה רויאל בפיה (כן, אז היה מותר) ומצפים להפתעות.

  • האם תבשרי לנו שמותר לנו ללכת ביום שני לסרט בחדר אוכל?
  • האם תספרי לנו על הטיול השנתי?
  • האם תקריאי לנו בסוף היום עוד פרק מהסיפור "תותי סמרטוטי" שנשארנו במתח מהפרק הקודם?
  • האם יהיה לנו היום "בּ̤רור" – האם נקבל נזיפה על מעשה והתנהגות לא טובה שידענו שעשינו?
  • 30/6 – מחר יוצאים לחופש גדול, האם תספקי לנו פירור מידע איך מתחילים את החופש? אנחנו כל כך התרגשנו.

שושי כרמל

מורה לחיים שהייתה צמודה אלינו גם אחרי שעות הלמידה, והייתה קשובה לקשיים ולפתרונם, גם ללא אבחונים.

באותו בוקר בו סיפרו לנו שאת מועמדת להיות מזכירת קיבוץ, לא ויתרנו – וילדי כיתת "רקפת" יצאנו להפגנה עם שלטים "אל תיקחו מאיתנו את שושי". כמה חזק זה היה, ואיך הצלחנו. כמה אנחנו זוכרים את אותן שנים בהן עיצבת את אישיותנו. מי שלא הכיר אותך אז, יכול היה להכירך דרך הפוסטים שלך בפייסבוק. השנינות, חדות המחשבה, המשפטים המבריקים, כושר ביטוי מופלא שמשאיר אותך בציפייה לפוסט הבא של שושי.

שושי,

כיתת "רקפת" זוכרת אותך כל השנים, חלקנו גם ביקר אותך במעגן מיכאל. זכרונך הצלול לא שכח אף אחד מאיתנו, זכרת אותנו כי אהבת אותנו, ואנחנו אהבנו אותך. נוחי על משכבך בשלום אישה נדירה, לא נשכח אותך. נגעת בנו בילדותנו, וזה מלווה אותנו כל החיים.

באהבה, נגבה קייקוב בשם כיתת רקפת.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שושי יקרה מאוד

מעולם לא נפגשנו ומעולם לא ראיתי את פנייך. הכרתי אותך רק דרך דפי הפייסבוק. לא פעם כתבתי לך שהפוסטים שלך הם  האהובים עליי מכולם, מקווה שלא חשבת שזאת בדיחה, התכוונתי לכך בכל ליבי.

משפטים קצרים באותיות גדולות, על רקע ורוד דובדבן, כמו שירת הייקו יפנית. מילים בודדות המתארות איך עבר הלילה, איך עובר היום, כמה רגעים של געגוע, כמה רגעים של רעב, כמה רגעים של בדידות, כמה אגרופים ללב הפועם.

הרגשתי קרובה אלייך למרות גילך המופלג, כי היית אחרת בדרכך, מעל הזמן, ילדה, נערה, אישה, קשישה. עץ בן מאה שנה שתול על פלגי נהר הדנובה.

יום יום שוטטתי בין הפוסטים הפוליטיים, הלוחמניים, וחיפשתי אחר טביעת אצבעותייך:

"ואתם ישנתם הלילה?" 

"תודה לחנה על המרק..."

"מה יהיה הסוף?"

קראתי וצחקתי וחשבתי – כזאת אני רוצה להיות בגיל תשעים פלוס!

 

מישירה מבט אל העולם השועט קדימה, ניצבת מולו בלי פחד בחלוק ונעלי בית ומצווה עליו לעצור רגע

ולהקשיב לקולך המרעיד את דממת הזיקנה.

 

שלא מדעת היית מקור נחמה והשראה עבורי.

תודה לך על שהיית את.

שושי, יהי זכרך ברוך

עדן רז כהן

סה"כ 1 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי מוניק בתאריך  10/08/2023
קרבה: חברות
 שושי היקרה ..קשה מאוד יהיה לי שכנה היקרה שלי
תמיד חיוך תמחד שלום ..תיהיה חסרה לי מאוד
 
בניית אתרים