חיפוש


כנעני חיה 1925-2023

שם משפחה כנעני 
שם פרטי חיה 
תאריך לידה 29.11.1925 י"ב בכסלו התרפ"ו 
תאריך פטירה 11.7.2023 כ"ב בתמוז התשפ"ג 
שם בן/בת הזוג דוד כנעני 
שמות הילדים נמרוד, גדעון, קוקי 
מקום קבורה בית עלמין מעגן מיכאל 

אמא יקרה

איך לסכם 98 שנים של חיים?

את הרי ילדה בת 12 שהשאירו אותה לבד על רציף רכבת. פעמיים. עוד רגע, כיתות ה-SS שהיו בדרך לנקות את הרחובות, היו מנקות אותך.

אז, כשישבת שם ובכית, ילדה קטנה עם סיכוי כל כך נמוך לחיות, עדיין לא ידעת שבשמים יש להם תוכנית אחרת בשבילך. לא ידעת שתחיי, שתגיעי לארץ ישראל, שתביאי ילדים, נכדים, ונינים. לא ידעת שתישארי על פני הכדור הזה עוד הרבה זמן.

בפעם הראשונה השאירו אותך ההורים שברחו לסין. הם נופפו לך לשלום, ואת, ילדה עדינה, רצת אחרי הרכבת עד קצה הרציף והתעלפת. לא הבנת איך הורים יכולים להשאיר ילדה לבד על הרציף ולהיעלם.

בפעם השנייה, לא נתנו לך לעלות לרכבת בדרך לארץ ישראל, בגלל סכרת נעורים. שוב נשארת לבד על הרציף, בוכה. ומשום מקום הופיע פתאום גבר יפה תואר ששאל אותך, "ילדה, למה את בוכה?" וסיפרת לו שאומרים שיש לך סכרת נעורים, ולא נותנים לך לעלות לרכבת. הוא הסתכל עלייך ואמר בהחלטיות "אני רופא, תני לי לבדוק אותך". אחרי בדיקה קצרה הוא הודיע לאחראי על השיירה שהוא רופא, שהוא בדק אותך, שאין לך סכרת נעורים, ושאת עולה לרכבת לארץ ישראל.

אמא הגיעה לכאן ילדה קטנה ושברירית, שפוחדת מכל דבר. היא הועברה במסגרת עליית הנוער לתלפיות, ללמוד עם עוד הרבה ילדים שנפלטו מאירופה. החיים שם היו קשים ומפחידים עבורה.  כעבור שנתיים מצבה השתנה לטובה. היא ועוד כמה מוותיקי הקיבוץ שעלו ארצה כילדים באותה אוניה, עברו לעין גב. שם, בפעם הראשונה בארץ, היא הרגישה אהבה של משפחה. המשפחה שאימצה אותה. "הרגשתי רצויה" אמרה לי עם אור בעיניים.

החיים הביאו אותה לכאן, למעגן מיכאל, ביתה האמיתי. בזכות המשפחה מעין גב שאימצה אותה, אמא המשיכה לאמץ נערות ונערים כדי שתהיה להם תחושה של בית חם. לאורך כל השנים המשפחה אימצה ילדי חוץ, כדי שהם ירגישו וידעו שלמישהו הם חשובים. אמא היתה אישה עם אור ששימח את הסביבה. מאוד.

אמא יקרה,

את עשית עבורי ועבור הילדים שלי המון. את היית העוגן האמיתי שלנו. ילדיי ואני אסירי תודה לך על כך. אני מקווה שהצלחתי להחזיר לך, במידת מה, בשנותייך האחרונות.

אוהב אותך,

גדעון

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אמא

כנערה בת 12 שעומדת לבד על רציף הרכבת בוינה בפרוץ מלחמת העולם השנייה, נוסעת לאיטליה, ועולה על אנייה שמביאה אותה לארץ. דרך עליית הנוער מגיעה לתלפיות בירושלים, ומשם כגרעין נוער א לעין גב. מצטרפים לצופים ועוברים לגבעת הקיבוצים ברחובות. באוגוסט 49 עולים להתיישבות בכברה ומקימים את מעגן מיכאל, וכל השאר היסטוריה...

אמא ממייסדי מעגן מיכאל, פעילה, אחראית ונמרצת כל חייה. כמנהלת חשבונות, מחסנאית בגדים, ותקופה ארוכה בגרנות בימי הקמת מכון התערובת "אמבר".

פציעתו של קוקי משנה את כיוון חייהם של אמא ואבא, ומכאן ואילך הם מקדישים את חייהם לעזרה בגידול הנכדים.

אמא אוהבת את מעגן מיכאל ומתגאה בו, אכפתית, עירנית, ומגיבה על כל דבר. מטפחת את ביתה שהופך אבן שואבת לכל המשפחה, כל השנים. בית חם ומזמין. אצלה נפגשים, אצלה אוכלים, רבים ומתווכחים, ועוברים הלאה לסדר היום.

אמא שדואגת לכל אחד מנכדיה במסירות ואהבה גדולה ורוצה תמיד לדעת כל פרט על כל אחד. דואגת תמיד למקרר מלא בגלידות, שיהיה לכולם.

שומרת על עירנות וחיוניות עד יומה האחרון. מגיבה בפייסבוק, שוחה בבריכה, ומלאת חיים עד ימיה האחרונים.

נמרוד (בנה הבכור של חיה)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בסוף כבר השתכנענו שהיא נצחית.

נינות ונינים שלא חשבה שתזכה להיות בלידתם, קיבלו אותה כאורחת כבוד בבר או בת המצווה שלהם.

לסבתא שלנו היה לב צלול, עיניים מאירות וחיוך קבוע. אם הייתם איכשהו נוכחים בחיים של נועם, עדן או סתיו, של איתמר, אהוד, נועה או יובל, או בחיים של רותם, אביטל או שלי – אין לי ספק שסבתא חיה היתה ״דמות״ גם בחיים שלכם.

כתבתי עליה לא מעט פעמים במהלך השנים, אז ריכזתי בשבילכן כמה מחשבות:

המלכה האם

למרות שכולנו נכדיה דרך אבינו, אין לטעות – משפחת כנעני היא מטריאריכה! יש לנו ראשת שבט בלתי מעורערת. סבתא, היא אם העדה הכנענית.

פלטפורמות

סבתא היתה בשנתה ה-98, אך נשארה לנצח בת 12.

בת 12 היא ניצבה בוינה, לבדה על הפלטפורמה, מנופפת להוריה שזה עתה קיבלו ויזה לסין, לשלום אחרון. כשנופף לה, ביקש ממנה אביה שתשמור על השיניים שלה. יותר לא ראתה אותו. יותר היא לא זוכרת. הכרתה שבה רק אחרי יום, והתמונה שנצרבה חמקה מן התודעה כשעלתה לפלשתינה ונתרמה למאמץ הלאומי והקיבוצי שמילא את עולמה. ככל שעברו השנים, נדמה לי, שמשהו נסדק. ומן הסדק, צפה ועלתה הילדה על הפלטפורמה. בשנותיה האחרונות, הפלטפורמה חזרה שוב ושוב. כמו בלופ. כמה אוקיינוסים שחצתה, ימות שצלחה, מטוסים וספינות שלקחה. סבתא גם נשארה קצת על הפלטפורמה, ולמרבה מזלנו, הנכדות והנכדים, קצת בת 12.

ועכשיו לפלטפורמות אחרות.

סבתא היתה early adopter, מן המשתמשות הראשונות בכל טכנולוגיה או פלטפורמה דיגיטלית: זה התחיל ממכונת הכתיבה של עלון הקיבוץ, שנתנה לה נקודת פתיחה כשעברה למקלדת ומסך, משם לאינטרנט בו חוותה לראשונה את החיבור לגרמנית, השפה שהושתקה אך לא נשכחה. היה לה אימייל לפניי, בחיי. את האהבה שלה למצלמות דיגיטליות ווידאו היא פיתחה על חשבון כולנו, ויצרה תמונות מטושטשות לפני שזה היה סגנון באינסטגרם. יש לה חמישה חשבונות פייסבוק, היא גם לא מפסיקה לכתוב הערות, הברכות רטרו הדיגיטליות עם הגיפים מה-90’s הן ברמות קונספטואליות ממש, ובגיל 97 וחצי היא הורידה טיקטוק. סבתא שלי היא הדוגמא הראשונה בה אני מתחילה כל קורס על טכנולוגיה ופמיניזם. כי איך אפשר שלא.

סבתא היתה מתוקה כמו שוקולדה.

לסבתא היתה חיבה למתוק, ופריזר מלא ודחוס בגלידות, ארטיקים, סנקורים ומעל הכול, גלידוניות.

לסבתא היתה סולידריות עם ילדים. בכל כאב: מתחים, גירושים, ריבים, שינויי כיוון, שינויי מגדר, שינויי מצב רוח: לסבתא היה מצפן לילדים שאפשר לה, יותר ממבוגרים, יותר ממוסדות החינוך, ולפעמים יותר מהחוק – לראות את טובת הילד או הילדה. ולקבל אותם, כמו שהם.

השחייה הצילה את סבתא

סבתא שחתה תמיד. דרך הגוף השוחה היא הבינה אולי שצריך להמשיך לנוע, למרות הפלטפורמה, היא שחתה תמיד, שחתה הביתה. הרגליים שלה עדיין כל כך שזופות. גוון מיוחד של יורדי הסירות. שזופות ומלאות בהירות – הפגמנטים הוינאיים שלא עמדו בדרישות הייצור של השמש ושל המים שהיו המפלט היחידי.

פעם כתבתי טקסט שעוסק, איך לא, בסבתא, טכנולגיה וצליחת הכנרת. הנה שורה:  בואי, ליזלוטה, בואי נתאם נשימות. את לא תהיי חיה, אלא לילו, ולא כנעני, אלא לאוב. ואני אהיה עופרילי. שני גופים ללא מותן צרה צולחים את המים בנקודה הרחבה של הכנרת. ימה של דפיקות לב. אוקיינוס של מידות ללא גוף. קחי אוויר. נשחה או נחתור וננשום וננשוף ונצלח. רק את ואני ליזלוטה.

סבתא הולכת מאיתנו היום, אבל נשארת בקולה הצלול. היא פקדה את ההפגנות עד ימיה האחרונים – מי כמוה יודעת מה קורה כשמדינה חדלה להיות דמוקרטיה. ואנחנו נמשיך, אנחנו שקיבלנו ממך המון שיעורים על התנגדות כשצריך, ומשחקיות כי אפשר, ועל כמה אהבה יכולה לרפא, במיוחד כשהיא באה עם חיוך גדול, עיניים שובבות ופריזר מלא גלידוניות.

עפרי בשם כל הנכדים.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

על סבתא חיה

סבתא שלי, אהבה הכי גדולה שלי! 26 שנה זכיתי להיות לצדך, 26 שנה שכל פעם שהגעתי אלייך ידעתי שבשנייה שאני נכנס בדלת, כל מה שעובר עליי נשאר בחוץ, ואני נכנס למקום שהוא מלא באור, טוב ושמחה.

ליווית אותי לכל מקום בחיים שלי, חשבת שלא תגיעי לבר מצווה שלי, אבל תראי – הספקת להגיע להרבה יותר מזה ואין מאושר ממני שזכיתי לכך שתעמדי לצדי בכל מקום ובכל אירוע. אין ולא תהיה סבתא כמוך, שולחת לי הודעות, מגיבה לי על פוסטים באינסטגרם ובפייסבוק גם בגיל 98.

אם שואלים אותי מהי הדמות הכי אצילית והכי גיבורה שאני יכול לחשוב עליה, התשובה שלי תמיד תהיה ותישאר – ״סבתא שלי״. ילדה בת 12 שנשארה לבד בלי הורים, והצליחה לעלות לבד לארץ ישראל, שעליה כל כך חלמת ורצית להגיע, והצלחת. הקמת קיבוץ לתפארת שהיה מפעל חייך, והכי חשוב הקמת שבט ענק עם 3 ילדים, 10 נכדים ו-21 נינים. תפקדת כראש השבט בצורה בלתי מעורערת.

עצוב לי מאוד שככה עובד העולם ואנחנו צריכים להיפרד. עכשיו את עם סבא, אהוב ליבך, צופים עלינו מלמעלה ושומרים עלינו ועל כולם. לעולם לא אשכח אותך. היית ותמיד תהיי האהובה הכי גדולה שלי. אני כבר מתגעגע ויודע שתמיד תלווי אותי לכל מקום שאלך ובכל דרך שאבחר.

אוהב אותך סבתא הכי בעולם,

עדן (נדכה של חיה, בנם של גדעון וסנדרה)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתא חיה

קשה לכתוב ולחשוב שכבר לא תהיי איתנו יותר. ממש קשה.

סבתא חיה, את היית הסבתא שתמיד רציתי. אני זוכר שהצטרפתי למשפחה עוד כשסבא דודיק היה בחיים, וקיבלתם אותי כל כך יפה ועם כל כך הרבה חום ואהבה כמו נכד מן המניין.

סבתא חיה. את תמיד אכפתית. דואגת. מתעניינת. רוצה שלכולם יהיה טוב. תמיד בעניינים ובצורה היפה והאינטליגנטית והמיוחדת שלך, שזה תמיד מעורר השראה.

כל אחד אצלך מקבל יחס אישי. זה מתחיל מהשם על הכרית. דרך ההפתעות שאת תמיד מחלקת בכל ביקור לנינים וכמובן הארטיקים, הממתקים והגלידות הכי שווים שיש.

והכי חשוב – השיחות המרתקות איתך כמעט על כל נושא.

אני זוכר שאנחנו הנכדים התחלנו ללמוד באקדמיה, תמיד אמרת לי – אתם החכמים, אתם לומדים ואני לא הספקתי ללמוד... ומנגד, למרות התחושה הזאת שלך, לא היה נושא שלא התמצאת בו. לא קיימת טכנולוגיה שלא היית מצויה בה. היית החכמה מכולם וברמה אינטלקטואלית כל כך גבוהה שהיה אפשר לספר לך ולדבר איתך על כל נושא.

סיפור החיים שלך תמיד הדהים אותנו. אני זוכר את הישיבות שלנו ביחד בבית הקפה או סתם בסלון שלך. לגמוע עוד סיפור ועוד סיפור על מפעל החיים המדהים שלך. ואת, עם הזיכרון המדהים שלך, זוכרת כל פרט ופרט ומספרת בשקיקה את סיפור חייך.

סבתא חיה, טוב הלב שלך הוא משהו נדיר. תמיד שם בשביל כולם. תומכת. עוזרת. שואלת. מתעניינת. ודואגת להכול. גם כשהולכים לבריכה תמיד מביאה איתך הכול, שלא יחסר לאף אחד כלום, ומפנקת אותנו באכפתיות האינסופית שלך. ותמיד, אבל תמיד, מחייכת עם החיוך המדהים שלך ועם העיניים הכי כחולות ויפות שראיתי בחיי.

אנחנו כבר מתגעגעים ויודעים שזה לא יהיה פשוט בלעדייך. אוהבים אותך סבתא חיה.

תומר (בעלה של נועה, נכדתה של חיה)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חיוצ'קה

רק אתמול ישבנו ביחד אצלך בשעות הצהריים ואפילו הספקתי לצלם אותך ולשלוח לעדן ונועם, וצחקת כשעדן שלח הודעה על החולצה הצבעונית שלבשת. כרגיל, לפני שיצאתי נתתי לך נשיקה ואת שלחת לי עוד שתיים כשהייתי ליד הדלת. רק מספר שעות אחרי קוקי התקשר והתקשה לדבר, וכבר הבנתי מה קורה וכל כך לא רציתי לשמוע, אבל זה קרה.

היו לנו מלא שיחות נפלאות ומרביתן הסתיימו בזה שאמרת לי שאת לא מאמינה שילדה בת 11 שנשארה על רציף תחנת הרכבת באוסטריה לבדה, תגיע כמעט לגיל 100. אמרת לי אין ספור פעמים כמה את מתגעגעת לדויד ושדי לך. והנה זה קרה ועשית זאת כמו מלכה.

כל כך אוהבת אותך ורוצה להגיד לך תודה על כל כך הרבה דברים.

קיבלת אותי ילדונת בת 18, פתחת יחד עם דויד את דלת המשפחה ואת הלב הענק שלך. תודה על שהיית לי כמו אמא לכל דבר ושהיית שם בשבילי ברגעים הטובים והפחות טובים.

תודה על כל החוויות הנפלאות והזיכרונות שיישארו אצלי לתמיד.

כבר מתגעגעת כל כך, ויכולה לדמיין אותך עם החיוך הנפלא והעיניים הכחולות היפות שלך, חוגגת את פגישתך המחודשת עם אהוב ליבך.

נוחי בשלום חיוצ'קה האהובה שלי.

נורה

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני יודעת שככה זה בטבע... אבל עכשיו שבא הרגע, מחניק קצת בגרון, מחניק קצת בגרון...

חיה

יש הרבה דברים קבועים וברורים בחיים –

השמש תמיד זורחת

הערב תמיד ירד

כל חג יגיע במועד

וכל פרח יפרח בעונתו.

אחד הדברים הברורים בחיי ובחיי ילדיי היא סבתא חיה. סבתא שתמיד עמדה לצידנו. תמיד ניחמה, תמיד חיבקה, ותמיד תמיד פינקה, ובעיקר אהבה ללא תנאי.

חיה, האהבה שלך היתה מאותם דברים קבועים שנתנו לנו כוח להמשיך. גם שהיה קשה ועצוב וגם כשדברים לא הסתדרו – ביקור אצל סבתא, שיחה אחת בשביל להרגיש שלהכול יש עוד סיכוי.

ימי שישי בשעה 11:00 כבר לא יהיו אותם ימים, ובכלל, הביקורים החיבוקים והמילים שתמיד נתנו כוח, לא יהיו יותר. כל שנותר לנו לזכור אותך כפי שהיית – אוהבת, שמחה, חמה, קורנת ובעיקר אופטימית.

לעולם לא נשכח אותך. זכרונך ימשיך להיות איתנו בכל יום ובכל שעה.

בשבילנו היית האחת והיחידה.

אוהבים ומתגעגעים,

סנדרה עדן ונועם

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קשה לתאר במילים את המשמעות של חיה עבורי. דודתי היחידה, אחותו של אבא שלי.

היא ואחיה חלקו סיפור משותף של עזיבת משפחתם בשלב מוקדם בחייהם, ללכת בדרכים נפרדות, לברוח מאוסטריה הכבושה הנאצית. אבא שלי עזב בגיל 18 כדי להגיע בסופו של דבר לאנגליה. חיה, כידוע לכולנו, עזבה כנערה צעירה בהרבה אז לפלסטין.

פגשתי את חיה לראשונה כשהייתי בת שבע, כשהיא וקוקי הגיעו לארה"ב כדי להשיג כלב נחייה. אהבתי את שניהם מההתחלה. אני זוכרת במיוחד שקוקי אמר שהוא אוהב החלקה על הקרח כמוני. חשבתי שהם מרהיבים. נתתי לחיה את אחד הפוחלצים שלי כדי להחזיר לישראל בשביל הילדים. זה היה בשנות ה-70. ראיתי אותה בפעם הבאה בערך בשנת 2000. זה היה זמן קצר לאחר שאבי נפטר. בילינו יחד שלושה שבועות מרהיבים, כולל סיור בירושלים, שם פגשתי את המשפחה הגדולה והיפה שלי. היא הזכירה לי שמשפחה זה הכול. כשעזבתי, לא ידעתי מתי אראה אותה בפעם הבאה. זו היתה אחת המתנות הגדולות של החיים לחזור ב-2017 ולראות אותה שוב, הפעם עם בתי. מי היה מאמין, החיה המפוחלצת שנתתי לה לפני כמעט 50 שנה, היתה שם בסלון שלה, כדי שהבת שלי תוכל לשחק איתה.

החיים מסתובבים במעגל. חזרנו שוב בשנת 2019 כמשפחה שלמה. משפחה זה הכול ויש לי להודות לחיה על השיעור הזה. חיה היתה חלון לאבי המנוח, אדם שהיית מזהה אם היית מכיר ואוהב את חיה. הם היו מאוד דומים, וסיפורי הניצחון שלהם על המצוקה הם משפילים ומעוררי השראה. הידיעה מה חיה ואבי חיו וניצחו תמיד דחפה אותי להיות אדם טוב יותר. להגביל את הרחמים העצמיים. להתקדם בדברים. לנסות להיות מתוקה, חמה, אוהבת, חזקה וטובת לב כמו שהיא. המשפחה הזאת היתה הכול. היא היתה מישהי שרק יכולת לשאוף להיות.

נשבר לי הלב כמו כולנו. חיה היתה כל כך חשובה עבורי. כפי שאבי אולי אמר, "הם כבר לא עושים אותם כאלה". אני כל כך אסיר תודה שבתי הצעירה ומשפחתי פגשו אותה, ושיחד נוכל לשאת את זכרונה אל העתיד.

אליזבט (אחייניתה של חיה, בת אחיה היחידי מארה"ב)

 

סה"כ 0 נרות נשמה הודלקו
 
בניית אתרים