אמא אמא

מילים: עמוס אטינגר / לחן: משה וילנסקי / ביצוע: יהורם גאון

אמא, אמא,
הירח שר לך, אמא,
לאורו אומר לך, אמא:
את איתי,
את איתי.
אם הרחקתי לכת, אמא,
הן תדעי, ארמונות מלכות אבנה לך,
מלכתי.

במרום כל כוכב
לך שולח מיכתב
ומצרף תו אל תו
ושושן של זהב פורח,
כדי שאת ליבך שוב ישמח.
ולכן, אם תשמעי קול מיתרים,
אז תדעי – בנייך, אמא, לך שרים

אמא, אמא,
הירח שר לך, אמא,
לאורו אומר לך, אמא:
את איתי,
את איתי.
אם הרחקתי לכת, אמא,
הן תדעי, ארמונות מלכות אבנה לך,
מלכתי.

מול פריחות בירוק,
מן הים העמוק
ובין דמע לצחוק
לך אשלח מרחוק איגרת,
כדי שתשמריה למזכרת.
ואם יום שוב תשמעי קול מיתרים
אז תדעי – בנייך, אמא, שוב חוזרים.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אלקה – תולדות חיים

(נרשם על ידי תמי מאיירס, בתיעוד לקראת יום השואה בשנת 2019)

אלקה נולדה ב-1932 בעיר וישקוב בפולין, למשפחת זוזל – האב אברהם, האם יפה-שיינה, שני אחים ושתי אחיות. אלקה לא זכרה את סדר הולדתם. עם המשפחה חיו גם סבא וסבתא, אליה הייתה אלקה קשורה במיוחד.

אלקה זוכרת מהכפר את הנהר אליו היו קופצים מהגשר, זוכרת את הגן היהודי ומאז התרחקה מחברת ילדים יהודים, ויצרה חברויות בעיקר עם בנות הפולנים.

המלחמה פרצה כשאלקה התרגשה לקראת תחילת לימודיה בכיתה א', סבתה הכינה לה בגדים וילקוט, אך אלקה מעולם לא התחילה את כיתה א' וציינה שמאז השתבשה ילדותה. אביה וסבתה הבינו שצריך לברוח מזרחה והמשפחה ברחה לרוסיה יחד עם זרם גדול של פליטים יהודים. המשפחה התיישבה במוסקבה, התקיימה בקושי. אלקה מצאה עצמה מקבצת נדבות ומחפשת אוכל, תוך הצקות קשות של הילדים שם וחוסר יכולת להשתלב בלימודים.

כעבור מספר חודשים נאלצו לעבור לסיביר. אלקה זוכרת רכבת בהמות, צפיפות וקור, ושוב רעב גדול. הוריה עבדו במפעל והילדים נשלחו לבית ספר, בו חוו שוב הצקות ודחייה, ובכל זאת הקפידו להגיע יום יום, כי בית הספר היה מחומם וחילקו בו ארוחת צהריים. אחרי הלימודים חזרו הילדים לבקתה חשוכה, קרה, ללא בגדים מספיקים, ללא כיסוי מתאים מפני הקור. גם כאן זוכרת אלקה את השיטוטים של הילדים בחיפוש אחרי אוכל או בגד. המשפחה שהתה בסיביר כ-3 שנים, והועברו שוב כפליטים, הפעם לאוזבקיסטן. המשפחה מצאה עצמה בסמרקנד, בקור ורעב, ללא מגורים מתאימים. התנאים בסמרקנד היו קשים ביותר, אלפי פליטים קפאו למוות ומתו מרעב, ביניהם אביה של אלקה, אותו ניסתה להעיר ולא הבינה מדוע אינו מגיב. בטשקנט איבדה אלקה את רוב משפחתה – הסבים, שני האחים ואחות אחת מתו שם מרעב וקור. אלקה ואחותה הועברו לבית יתומים יהודי, בו היה קצת אוכל ובגדים, אך הילדים המשיכו בחיפושי אוכל ברחבי העיר.

כשסטלין החליט לשלוח את צבא אנדרס, הצבא הפולני, הצליחו חבריה היהודים של היחידה לקבל אישור לקחת עמם את הילדים היתומים לארץ ישראל. כך יצא לדרכו אחד המבצעים הגדולים של הצלת ילדי השואה – מסע שקיבל את השם " ילדי טהרן", במסגרתו ניצלה אלקה. אלקה ואחותה נכללו במשלוח זה, הועלו על רכבות לכיוון טהרן, שם שהו בבית ילדים שנוהל על ידי שליחי הישוב, בהנהלת ציפורה שרת. אלקה מדברת באהבה רבה על ציפורה שהיוותה עבורה דמות אמהית, דואגת, מחבקת. היה להם אוכל, בגדים חמים, הילדים למדו עברית, שרו שירים – לראשונה חזרו להרגיש ילדים אחרי כל הזוועות שעברו. לא היה להם שום ידע מקדים על ארץ ישראל, ורובם לא זכרו דבר מבית הוריהם. הילדים הגיעו לחיפה, למוסד של עליית הנוער, ומשם חולקו על פי מפתח מפלגתי לישובים שונים בארץ. אלקה הופרדה מאחותה, אלקה נשלחה לכפר הרוא"ה ואחותה למקווה ישראל.

הקליטה בכפר הרוא"ה לא צלחה עבור רוב הילדים שהגיעו לשם, והם הועברו לפנימייה של עליית הנוער ברחובות. אלקה מציינת את רחובות כבית חם הדואג לכל צרכי הילדים. המטפלות באו מהקיבוצים בסביבה, לקחו את הילדות להכיר את בתי הילדים שם ואף לעבוד בהם קצת. ברחובות פגשה אלקה את שולה דוידסקו, איתה התחברה מאוד ובהמשך יצאה כל הקבוצה לחברת נוער בבית השיטה – שם אלקה פגשה את לייזר שהפך בהמשך לבן זוגה, שרה בהרב, דני דוידסקו ושרה בורובסקי – עימם המשיכה עד הלום. אלקה הייתה צעירה מאוד, אומצה על ידי החברות שעבדו במחסן הבגדים שדאגו לה, לימדו אותה לתפור והרעיפו עליה אהבה.

יחד עם כל הגרעין, גויסה אלקה לנח"ל, הגיעה להכשרה במעגן מיכאל, שירתה בדרום כשבתיה ברכמן הייתה המ"כ שלה. אחרי השירות חזר הגרעין למעגן מיכאל ואלקה בנתה כאן את ביתה עם לייזר.

אלקה עבדה כל שנותיה בתפירה, תחילה במחסן הבגדים ולאחר מכן תפרה שמלות לחברות לפי הזמנה. אלקה עבדה עד ימיה האחרונים ומאוד אהבה את העיסוק והמפגש עם החברות – לא הייתה מאושרת ממנה כשחברה הודתה לה ושמחה עם הבגד החדש.

אלקה הקימה את ביתה עם לייזר והם הביאו לעולם שלושה ילדים – אורנה, ירון ואביטל. אלקה אהבה מאוד את ילדיה ועשתה את מיטבה לגדלם. היא סיפרה שלא הייתה לה ילדות ולא דוגמה כיצד משפחה רגילה מתפקדת, היא פעלה מתוך אהבה ודאגה רבה שהם לא יחוו לעולם את מה שהיא חוותה בחייה.

מחבקת אותך אלקה, אזכור את חיוכך וחום ליבך. הגיע הזמן של שקט ומנוחה, נוחי על משכבך בשלום אלקה יקרה,

תמי.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אלקה ז"ל

כ-40 שנה הייתי בקשר עם אלקה וגם עם לייזר, עד יום מותו, כמחנך ומורה של אביטל, בת כיתת דקל.

ימים קשים ושחורים עברו על אלקה בילדותה, היא נפרדה מבני משפחתה, שנפטרו בתופת השואה בפולין ונאלצה להיאבק על פת לחם, מלבוש וקורת גג, וניהלה מאבק קיומי יום-יומי. ימים אלה השאירו בה צלקות, כאבים וקשיים, שנשאה אותם איתה כל חייה.

אלקה עלתה לארץ ישראל במסע מופלא, בהנהגת היישוב שנקרא ילדי טהרן, אשר מטרתו הייתה הצלת ילדים יהודים. בארץ התחנכה במוסד חינוכי ברחובות, הייתה בהכשרה בבית השיטה ושירתה בנח"ל. היא בנתה עם לייזר משפחה, התמסרה, נאבקה ושמרה עליה כלביאה. הייתה אישה חרוצה ועבדה כמעט עד יום מותה.

למרות זיכרונותיה, שהיא שוב ושוב דיברה איתי עליהם, כאביה וקשייה, בנתה עצמה ביישוב מעגן מיכאל, שהיה קשוב אליה. בלילות חלמה, נזכרה, צעקה וזעקה וביום תפקדה כמיטב יכולתה. אלקה הייתה חלק מבניית קיבוץ ומולדת בארץ ישראל. זהו סיפור גבורה אמיתי, גבורה אנושית ואישית, וגם סיפורו של דור שרידי השואה, שבנו משפחות, קיבוץ ומולדת.

נזכור גם את אליעזר ז"ל, חבר יקר, אהוב ומסור למשפחתו, לקיבוץ ולמדינה.

נזכור את אלקה לעד

יהי זכרה ברוך

רמי אלוני

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------

עבדתי עם אלקה מספר שנים, ראשית במחסן הבגדים ולאחר מכן במתפרה בתחילתה.

החיים לא היו קלים לאלקה. נולדה בפולין, משם נדדה עם משפחתה לרוסיה. בזמן המלחמה ברוסיה הרבה ילדים ונוער עלו על רכבות משא למזרח, לאוזבקיסטן. הרעב הקשה היה בכל מקום, דבר שהשאיר את אותותיו על אלקה בהמשך. אלקה לא הרבתה לספר על חייה, אני יודעת שברוסיה נפרדה ממשפחתה. אימה הגיעה ארצה הרבה שנים מאוחר יותר. אלקה הגיעה ארצה עם ילדי טהרן בגיל 9 בלבד. חיה אצל משפחה בכפר הרוא"ה, אחר כך עברה לחברת נוער בבית השיטה, לצבא בנח"ל ובמסגרת הנח"ל הגיעה למעגן מיכאל. זו ההשלמה שנשארה פה.

כאן בקיבוץ הקימה את משפחתה יחד עם לייזר, ונולדו להם שלושה ילדים. אלקה למדה בקורס תפירה, הייתה מאוד מרוצה והמשיכה לעבוד בתפירה עד שכוחותיה לא עמדו לה יותר.

כל השנים ידענו, הקרובים לה, עד כמה הפרידה ממשפחתה ושנות המלחמה בימי ילדותה השפיעו עליה לאורך כל ימי חייה.

יהי זכרה ברוך.

רעיה יעקב.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אלקה, אלקוש

ככה קראתי לך תמיד כשנפגשנו, ואת, בעין בוחנת של תופרת, וידך המושטת למשש את הבגד, היית מחייכת ואומרת לי – "היום עושים בגדים טובים, לא כמו פעם...". ואז, היית מפליגה בסיפורים על בדים שקשה היה להשיג ואיך כל מי שהיה לו בעיה או צורך מיוחד – את תפרת עבורו והוספת כיסים, העיקר שיהיו מרוצים.

אהבתי לעבור אצלך בסטודיו הישן, הוא היה קטן ומסודר – בדיוק כמוך. תמיד התנצלת שאין לך עוגייה או משהו לכבד, אבל סבלנות הייתה לך בשפע. התעניינת בכל ילד, מה עושה, מה חדש, וכשהיו קטנים קנית להם מדי פעם ממתקים ונתת להם כשפגשו אותך בדרכים. אהבת לראות איך הם מתלהבים ושמחים, ונהנית לקבל מהם נשיקות וחיבוקים. תמיד ציינת את העובדה שהם מחונכים ומנומסים, ועוצרים אותך בדרך לשאול לשלומך.

היה בך גם את הצד שהעביר ביקורת על מה שלא טוב בקיבוץ ועל אנשים שעשו לך עוול לאורך השנים. הרגשתי שאת הופכת ליותר מודאגת ועצובה, דאגת לירון ואביטל ותמיד שיתפת אותי בדאגות שלך.

בשנה האחרונה יצא לנו להיפגש מעט מאוד, ובפעם האחרונה הגעתי עם תאיר והבאנו עוגיות. את כל כך שמחת וביקשת לפעם הבאה עוגת גבינה. הבטחתי להביא, אבל את כבר לא כאן. תחסרי לי באופן אישי בנוף הקיבוצי, בחדר האוכל ובקלנועית הישנה שמאוד אהבת, ואמרת לי – "מה אני צריכה יותר מזה?" כזאת את, צנועה ופשוטה.

אישה קטנה, צנומה וחייכנית, עם נפש עדינה. אני אוהבת אותך, נוחי על משכבך בשלום. לייזר מחכה לך, שם לא תהיי לבד.

גילה רז

----------------------------------------------------------------------------------------------

 קרבת משפחה

בעלה ------ אליעזר אלבוחר