הוא למד בחדר ובבית ספר אליאנס עד גיל 7 – אז החליט אביו, שהיה לו כלבו למסחר עם קשרים עסקיים בצרפת ואנגליה, להעביר את עסקיו לאירופה.

לאחר מספר חדשים בצרפת, עברה המשפחה לאנגליה שם למד ג'ימי בפנימיית בנים בריטית.

בשנת 1936, כשאביו הרגיש כי יהדות אירופה בסכנה, החליט לעלות לישראל.

בשנה הראשונה בישראל, למד בבית ספר למסחר בתל אביב ובשל התנגדותו הרשה אביו שיעבור לגימנסיה הרצליה.

לגימנסיה הגיע עם התלבושת וגינוני הפנימיה הבריטית וזכה לכינוי ג'ימי אבל מהר מאוד השתלב בין נערי הגימנסיה והיה לאחד המקובלים. היה פעיל בספורט חתירה בירקון ובטיולי אופניים בארץ.

אופיו המרדני והעמידה על העקרונות הביאו אותו לחיכוכים עם מורים ועם הנהלת בית ספר וכשהיה על סף סילוק תלמידי השכבה הכריזו על שביתת לימודים וההנהלה נאלצה לוותר.

ב 1942 כשהיה בשמינית, תלמידי השמיניות בארץ החליטו להקדים את בחינות הבגרות ולצאת לשנת שירות לצרכי המדינה שבדרך.

ג'ימי הצטרף לקבוצה של צופי גימנסיה הרצליה שהלכו להכשרה באיילת השחר. שם התאהב ברעיון הקיבוצי.

באותו זמן קבוצת צופי הגימנסיה ובוגרי הראלי בחיפה החליטו כתקדים להכריז על עצמם כגרעין התיישבותי.

הם הופנו ע"י המוסדות המיישבים לפרדס חנה לחכות לקבלת משבצת להתיישבות ובמסגרת זו הגיעו לאחר מכן גם לרחובות שם מילא תפקיד משמעותי מאוד כמרכז המשק שהסתיר מתחת למכבסה את מפעל הנשק הגדול של ההגנה.

לאחר פרק משמעותי זה ועבודות ראשונות בתחום הדיג הגיע ג'ימי עם הקבוצה לגבעת הכברה, מעגן מיכאל של היום.

ההצטרפות לקיבוץ נגד רצונו של אביו יצרה ביניהם קרע משמעותי שלא חובר מחדש אך הוא כבר היה מזוהה עם הרעיון בכל נימי נפשו ושאף להקים קיבוץ ימי.

בפרדס חנה, לאחר האיחוד עם קבוצת נוער א היקים מעין גב, פגש ג'ימי את רבקה ומאז אותה פגישה ,חיו ביחד עד מותה בגיל 94 ונולדו להם ארבעת ילדיהם : אילן בפרדס חנה, רוני ברחובות, ונועה ואבנר במעגן מיכאל.

ג'ימי היה מאוד מסור ונאמן לרעיון הקיבוצי והזדהה איתו באופן טוטאלי, מה שבא לביטוי גם בתפקידיו הציבוריים בקיבוץ ובתנועה (ביניהם מזכיר איגוד הדייגים והקמת האחזות בימת ברדאוויל בסיני) וגם בהשתלבותו בענפים השונים בכל התקופות, כשהמרכזית והמשמעותית ביניהן היתה עבודתו בענף הדייג. האופן בו הוחלט על חיסול הענף השפיע מאוד על יחסיו עם הקיבוץ והחברה.

המסירות והדבקות לרעיון, באו לביטוי בכל דרכי חייו עד מקום העבודה האחרון שלו – בו יישם את תפישתו כי כל מה שמתקלקל ניתן לתיקון אם מתעקשים מספיק וכך חשב גם לגבי הגוף שלו. היה לו קשה לקבל את העובדה שלא לכל בעיה בריאותית יש פתרון רפואי.

רוני מספרת: " בשנות ילדותנו ג`ימי לא היה נוכח הרבה היות ועבד בדייג, אך בימי החופשה מהספינה היה משקיע בטיולים וסיפורים.

במשך השנים תמיד היה נכון לעזרה בכל בעיה טכנית וכדרכו , תמיד הפעיל חשיבה יצירתית לפתרון ותיקון מה שהתקלקל.

ג`ימי היה מאוד חריף מחשבה ושכלתני , את חיי הנפש שלו היה קשה להכיר, אבל את עמדותיו החברתיות והפוליטיות ידענו בעל פה ותמיד הערכנו את הנאמנות שלו לאמונותיו ועקרונותיו, גם כשחלקנו עליהם ולא הסכמנו איתו, מה שהביא לא פעם לסערות ווויכוחים."

לנו, הנכדים והנינים – הוא היה סבא מעורר השראה. עם הרבה נוכחות, רצון ונתינה שידע למצוא קשר מיוחד עם כל אחד מאיתנו בתקופות שונות של חיינו.

כל מי שבא לבקר אותו, היה מקבל מיד אירוח מסור, גם בשנותיו האחרונות. כל הנינים יזכרו את כמויות הממתקים שהיו תמיד אצל סבא וכמה היה לו חשוב לארח.

לשוחח איתו היה עולם שלם של ניתוחי עומק מקוריים ומחכימים. מפוליטיקה, חברה וקיבוץ ועד טכנולוגיה, פילוסופיה ותיקון מכשירי חשמל. אהבתו לשיחה קשורה היתה לאהבתו לחברת אנשים והוא מעולם לא שכח להודות על כל ביקור ושיחת טלפון. כפי שאמר לי לא פעם, בפרט בשנת הקורונה בה היינו משוחחים מדי יום – אני חי בשביל השיחות האלה.

נחשפנו לאהבה הרבה שהייתה לו בזוגיות עם סבתא, גם לאחר כל כך הרבה שנים וחגגנו איתם אפילו חתונה מאוחרת בשנות ה-90 לחייהם. בשנותיה האחרונות של סבתא כשהיתה פחות עצמאית סבא טיפל בה במסירות יוצאת דופן. כשבריאותה התדרדרה בחצי השנה האחרונה לחייה התעקש ולא ויתר על כל דבר שיכול היה לשפר את מצבה, גם כשלא היה כבר מה לעשות. הוא דאג שתסיים את חייה בבית בסביבה מוכרת.

סבא גר לבד עד לפני חודש ימים והיה עצמאי בכל תחומי חייו. חבריו לעבודה היו יקרים לו מאד ונוכחותם בחייו עזרה לו מאד. השעה האהובה עליו ביום היתה ה-coffee time עם החברים.

בחודש האחרון לחייו חלה התדרדרות מהירה ואנחנו מודים לכל החברים שסייעו לו ולנו לעבור את התקופה הזו עם כמה שפחות סבל (וגם את השנים שלפניה), ובמיוחד ליונת הררי, ללארי וגם לצוות המרפאה והבית הסיעודי, לאורית העובדת הסוציאלית שליוותה אותו ולג'סטין שטיפל בו.

אנחנו מודים מקרב לב גם ליעל ונעם אייזנר שהעניקו לו המון אהבה, חום ושמחה בשנים האחרונות.

סבא בחר שני שירים ללוויה שלו, שביטאו את האידאולוגיות המהפכניות שהנחו אותו בחייו. שיר אחד נשמע עוד מעט. השיר השני הוא האינטרנציונל מתוכו אקריא מספר שורות ששיקפו גם את המחוייבות חסרת הפשרות של סבא לרעיון הקיבוצי וגם את הנטייה שלו להימנע מסנטימנטליות ולהסתכל קדימה:

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה
לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.

סבא עבד בגאווה ממש עד ימיו האחרונים ונשאר נאמן לדרכו ואמונותיו לאורך כל הדרך.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ג'ימי השותף, שכן וידיד אמת -

בתקופה האחרונה החסרת הרבה ימי עבודה. בסדנת התיקונים שלך הקרויה מחסן, יש עוד מוצרי חשמלי שממתינים לך לאבחון ותיקון. 

אנחנו, השכנים שלך לסדנא, נתגעגע למפגשי ה-Coffee Time איתך, בהם סיפרת את סיפורי ג'ימי, שהלא הם היסטוריית הקמת הקיבוץ ובעיקר כל גלגולי מחסן האופניים. 

רק באוקטובר האחרון חגגנו לך יום הולדת 97 ב"על האש", שזוהי הארוחה המועדפת עליך, ושם היית במצב רוח מרומם.

כך אנחנו רוצים לזכור אותך - חבר יקר שלנו, עם חיוך תמידי על הפנים.

בגעגועים, חבריך לעבודה.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ג'ימי שלנו,

האבא שלנו, הסבא שלנו, החבר הגדול, הילד שלנו.. איש גיבור ואהוב שלנו..

קטונתי מלנסות ולסכם את המסע הארוך מאד הזה שעברת, רק אומר שבעשרת השנים המשותפות שלנו ניתן היה ללמוד ולספוג ממך מה זאת אהבה. אהבה בנינו כאנשים, כחברים לעבודה ושותפים לדרך, אהבה לבית ולארץ שלנו.

נכון, לא תמיד ראינו דברים עין בעין, ולא פעם הטונים עלו בויכוח, אם זה פוליטי, לפעמים לגבי הקיבוץ והשינויים שהוא עובר ולפעמים אפילו סתם כשניסינו לחלץ איזה בורג או מייסב תקוע תוך שאנחנועובדים על שלדת אופניים עקשנית.. אבל גם אז ניתן היה לחוש באצילות הנפש ובעוד כל כך הרבה תכונות ראויות לחיקוי והערצה שאיפיינו אותך. אני אישית אקח את שלוות הנפש, התבונה והחוכמה, האמת הפשוטה והסיפורים המרתקים והאינסופיים.. כמובן שגם מילות העידוד והחיוך המבין הזה אותם היית מפעיל בכל פעם שראית אותי עצוב או מתקשה בדרך. תמיד היית נכון למשימה, אמיתי, צנוע ונעים בנוכחותך.. בלי לפגוע או להרים קול, בלי לזלזל באף אחד ובשום דבר!

ביום ההולדת האחרון שחגגנו לך נדמה היה לי לרגע שאתה קצת התעייפת, שכאילו רק בא לך לנוח לרגע..

אני נשבע שמעולם לא דמיינתי את המקום הזה בלעדיך, ואני מצטער כל כך יקירי שלא הספקתי לתת ולקבל עוד חיבוק אחד אחרון, אבל חייב לקבל את העובדה שבנתיים הספיק לך ואת הצורך שלך עכשיו לנוח..

אז תנוח רגע איש יקר וגדול שלנו, תנוח לך ואנחנו נגיע כבר לקופי טיים המסורתי שלנו.. אני אשים מים..

כרמל ניר

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ג'ימבו שלנו.

זכות גדולה נפלה בחיק משפחתנו להיות לך תוספת משפחתית. מה שהחל כידידות בינך ובין נועם, עבר מהר מאוד לאימוץ הדדי , ואהבה גדולה, מה זה גדולה ? ענקית ! זכינו בסוג של אבא , עם רוך וחמלה ודאגה אבהית של ממש לנועם. בתקופות של טיפולים וקשיים, נועם היה בא אליך לבית המלאכה לשאוב עידוד ויוצא ממך מחוזק. ובימים מאתגרים אחרים, פשוט באת אלינו, ישבת על הספה ליד נועם, החזקת לו את היד ובלי הרבה מילים העברת תועפות של אהבה, של כוחות ועידוד. כמו אבא דואג, הנחית אותי לעבוד פחות ואמרת את דואגת לכל העולם אבל צריכה לטפל בבעלך" (אני מבטיחה,  ג'ימי, שאזכור זאת).

זכינו בך כסוג של מודל והשראה לזוגיות אוהבת, מכבדת, ארוכת שנים ומעצימה. כמה אהבת את רבקה שלך, כמה סיפרת על קשר שהוא חזק מהחיים. כמה נעורים יש בך, שבגיל 94 הצעת לרבקה נישואים והתחתנתם, כמה ערגה הייתה במבטך כשהבטת על תמונתכם יחד, בסלון ביתך ומדבר אל ועל האישה של חייך. כמה הרבה יש ללמוד ממך ג'ימי על זוגיות ואהבת אמת.

לפני הרבה שנים, כשעוד עבדתי במרפאה, הכרנו אתה ואני בדרך אחרת. או אז לימדת אותי את השיעור החשוב מכל, שכאבא נלחמת על הזכויות של אבנר. היית סלע ניצב ועוגן בטוח בכל הסערות במשפחה. לימדת אותי שההורות מביאה עימה כוחות ויכולות שאנו לא תמיד מודעים להן, אבל שבעת הצורך, הן שם עבור ילדינו, ומשפחתנו.

זכינו ללמוד ממך איך להזדקן בכבוד, איך לשמור על עצמאותך, על דברים שאהבת, על קשר עם הילדים והנכדים גם כשהם רחוקים. זכינו ללמוד ממך שיעור בחברות: כמה אהבת את חבריך הוותיקים, אלו שעימנו ואלו שכבר נפרדו. למדנו כמה אתה אוהב ילדים, ואיך אהבת את הנכדות האריתראיות שלנו. למדנו ממך שלחברות אין גיל, וכמה אהבת את אוליבר, אליוט , כרמל, חיימק'ה וצבי קטן ש"הקופי טיים " שלכם בעבודה היה עוד סיבה עבורך לקום בבוקר, לצאת מהבית גם כשסוער בחוץ ולהרגיש חלק.

זכינו לשמוע ממך חתיכת היסטוריה: את תולדותיך מאז ילדותך בבגדד, את סיפור עלייתכם לארץ דרך שלוש ארצות שונות, הקשבנו בהשתאות לסיפורים על נעוריך, על האומץ ללכת עם האמת שלך, על היכולת להשתלב בכל שפה בכל שלב. אהבנו במיוחד את סיפורי ראשית הקיבוץ , על מכון איילון, על ענף הדיג , על הוויכוחים. אהבנו לצחוק על העובדה שתמיד אמרת על הדיג שבשנת 1986 החליטו להפסיק לשנה אחת ! נראה שמאז חיכית לצאת אל הים שוב.

זכינו  כולנו בסוג של מנטור לחיים: למדנו ממך שאפשר וכדאי ללכת עם האמת שלך, לא לפחד לצאת לים סוער כשאתה מאמין שיכול, גם אם זה לבד.. למדנו ממך שכל מה שמתקלקל אפשר גם לתקן ולמדנו ממך את העיקר, כפי שאמרת: "כל עוד אני חי, אני רוצה לעבוד, ולתרום, ולתקן ". קשה היה להאמין שבגיל 97 רצית לעבור ניתוח ביד , כי רצית יד שתשמש אותך כל עוד אתה חי.. ביום שאמרת לנועם שאתה משתוקק ( כן זו המילה ! ) שהוא יסיע אותך לרופא המנתח , החלטנו שזו ההזדמנות שגם אני אטפל ביד שלי, ויחד נסענו לרופא שרצית שינתח אותך , ונערכנו שנינו לניתוח באותו היום. בזכותך, היד שלי מתוקנת היום.. לצערי, עבורך זה היה כנראה יותר מידי .. אבל גם כאן לימדת אותנו חתיכת שיעור, שבחדוות נעורים הודעת לנו שבגלל שצריך לצאת בשש בבוקר, אתה תבוא ללון אצלנו.. כמה שמחנו ב ב"מסיבת הפיג'מות" ערב לפני. עשינו ארוחת ערב לכבודך, ואתה, שטענת שלא אוכל בערב בכלל , נהנית מהאוכל כמו ילד. תמיד בארוחות משפחתיות נהנית מהאוכל אצלנו, כמה הערכת את שי על המאכלים והעוגות שמכינה , וכמה פירגנת לכל מה שאני הכנתי.

באוקטובר חגגנו לך יומולדת 97 , וכשבאנו עם עוגה , אמרת שאתה רק טועם כי אתה לא אוהב מתוק.. למחרת התייצבת עם המגש ריק ונקי , וסיפרת שסיימת את העוגה.. לא אוהב מתוק , אבל לא היה דבר מתוק מההנאה שלך מהעוגה הזאת.

למרות שהיית אכלן קטן מאוד, אהבת את האוירה בארוחות הערב אצלנו ועד לפני שלוש שבתות עוד סעדת איתנו ועם ג'סטין. באותו יום לא רצית לאכול הרבה , אבל הצחקת את כולנו כשרצית מרק כתום וגם קובה מהמרק קובה. אלו היו השילובים הנדירים שבך. בשבועות האחרונים לחייך התלוננת לראשונה על האוכל בחדר האוכל, היה לך יבש מידי. זכיתי לבשל לך מעט ושתתענג בימיך האחרונים על קציצות של בית, ופירה ומרק שכל כך אהבת. הצטערתי שלא עשיתי זאת יותר כי אני לא בטוחה מי נהנה יותר – אני מלהכין לך , או אתה מלאכול אוכל שאני הכנתי.

 מאז הנפילה שלך , הבנת  שלבד אתה לא יכול להישאר, והראית לנו שגם עקשן שכמותך יודע לוותר על עקרון העצמאות כשצריך. איך קיבלת את ג'סטין אל חייך בעדינות, בכבוד ובאהבה גדולה. בכל פעם שהצעתי לך משהו לאכול או לשתות, רצית שהוא יאכל קודם, בעיניך הטובות חיפשת אותו כל הזמן. הפסקת לראות חדשות שכל כך אהבת  כי לא רצית לפגוע ברגשותיו כי הוא לא מבין עברית. התחלתם לצפות יחד בכדורגל ובסרטים באנגלית.

זכינו לשמוע ממך כמה אנו משמעותיים עבורך. אמרת לנו דברים נפלאים : " אתם גורמים לי להרגיש שייכות" , "אתם האנשים הכי טובים" , "אתם לא חברים טובים -אתם אהבה". חזרת ואמרת זאת שוב ושוב, מילים מלטפות , מליבך האוהב, שיישארו עימנו תמיד.

החודש האחרון היה בלתי נשכח: נתת את עצמך כל כך לאהבתנו, הסכמת לראשונה לקבל את אהבתנו בלי לפחד שאתה מכביד. אולי כבר הבנת שאנו נהנים מכך לא פחות ממך? ! נתת לנו ללטף אותך, לחבק אותך, לספר אותך , להאכיל  ולהשקות בשטויות שחשבתי שיחזקו אותך . נועם נעשה אלוף במסאז' ופיזיותרפיה ליד שלך, הלכנו יחד לים. ביקרנו כל יום ולעיתים גם פעמיים ביום, והאור בעיניים שלך, החיוך המאיר כשראית אותנו, הם עוד מתנה שנתת לנו. קוראים לזה אהבה.

כל כך הרבה אהבה הייתה בך למשפחתך, לקיבוץ, למדינה  ואלינו, ששי טוענת שלא במקרה נפרדת ביום האהבה.

ג'ימי שלנו, איש גדול מהחיים, מודל והשראה . שלום אהוב שלנו. כולנו כאן, משפחת אייזנר, אהבנו ואוהבים אותך מאוד. לכתך לשלום אל רבקה אהובתך, לאבנר ואילן שאתה כל כך מתגעגע אליהם. בלב שלנו אתה תהיה לעד. תודה על הכל.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לזכרו של ג'ימי שמון

חיה כנעני

ג'ימי,

כשביקרתי אותך לפני כמה ימים, הרגשתי שהקץ קרוב.

אתה, שהיית חבר כל כך טוב לדוד והעברת את אהבתך אליי ובאת לבקר אותי כל שבוע, זה יצר בינינו יחסים טובים.

על זה אני מודה לך.

יודעת כמה לא קל היה לך עם כל מה שקרה במשפחה ושמחה שיכולתי להיות אוזן קשבת.

את ג'ימי הכרתי כשנוער א' הגיע מעין גב לרחובות. בחור חזק ועקשן ובמיוחד התרשמתי מריקוד ההורה שרקדת במרץ ובכוח.

ג'ימי אחרון הבחורים שייסדו את מעגן מיכאל ואחרון הדייגים שרקמו את הרעיון להתיישב ליד הים ולבנות מעגן לסירות הדייג. מעגן לא נבנה, אך נשאר השם. גם ענף הדייג לא החזיק מעמד. להיזכר בימים הראשונים שעלינו על הקרקע, שכלום לא היה, רק חול ואבנים ורוחות ממזרח ורוחות ממערב ואף עץ שיכול היה לעמם את הרוחות. במשך 70 שנה נבנה קיבוץ נהדר ופורח, הרבה לזכות הראשונים שהובילו אותנו למצב הזה. רובם כבר לא איתנו, אבל הזיכרונות אליהם לא עוזבים אותי.

ג'ימי היה סמל. ידענו שג'ימי יכול לתקן כל דבר חשמלי. עם כל הכאבים שליוו אותו בתקופה האחרונה, מה שהחזיק אותו היה לקום בבוקר וללכת אל המקום בו הוא עבד ולבלות שם את היום.

ג'ימי, השארת אחריך הרבה זיכרונות. היית עמוד התווך בין מקימי מעגן מיכאל וגם בהתהוות של המקום.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה

אשתו ---- רבקה שמון

בנו   ----  אילן שמון

בנו ---- אבנר שמון