חיפוש


יום ראשון, 07 יוני2020
אבגדהוש
31010203040506
07080910111213
14151617181920
21222324252627
28293001020304

כנען חניתה 2020-1935

שם משפחה כנען 
שם פרטי חניתנ 
תאריך לידה 24.12.1935 כח כסלו תרצ'ו 
תאריך פטירה 1.3.2020 ה אדר תש'פ 
מקום קבורה בית העלמין במעגן מיכאל 

אמא שלנו -  חדה, אינטילגנטית, דוברת מספר שפות, זיכרון מדהים, שעבר בירושה לחלק מהשבט. תמיד הייתה לה דעה על כל דבר ותמיד, אבל תמיד, אמרה אותה...

אמא נולדה בלידת בית ב-24.12.1935. ברחוב פבזנר  בחיפה. תמיד סיפרה שהזיכרון הראשון שלה היה ענן העשן הענק מעל בתי הזיקוק בחיפה בעקבות הפצצות המטוסים האיטלקיים ב1940.

מצד אבא, סבא זלמן, היתה דור חמישי בארץ למשפחה שגרה בצפת ובטבריה. מצד אמא , סבתא לאה, הייתה נצר למשפחת רבנים פולנים.

היא נולדה כחיה, חיותלה. שם שממש לא אהבה. כבר בגיל 4.5 , כששמעה מהדוד שלה על העלייה לקרקע של קיבוץ חניתה, הודיעה לגננת שמעכשיו קוראים לה חניתה וכך נקראה כל השנים.

בהמשך עברה המשפחה להרצליה. משם זכרה ילדות בין הפרדסים והשדות הפורחים, ועם משחקי חמש אבנים, אבל גם חוותה את הקושי המתמשך של מלחמת העצמאות שבה מדי שבוע הייתה לוויה. ואת הריבים בין ההורים...

לאחר גירושי הוריה עברה עם אמה לירושלים. הצטרפה לשומר הצעיר. והייתה מאמינה גדולה בדרך הקומוניסטית. "חשבתי שהקומוניזם יציל את העולם". אמא הייתה רודפת צדק כבר מנעוריה.

עברו כמה שנים עד שהתפכחה...

משם המסלול הרגיל בתנועה – מחנות עבודה, טיולים והגשמה בקיבוץ.

קיבוץ יחיעם – אמא עבדה בבתי הילדים, בנוי ובגן הירק ולמדה לעשות יופי של הרכבות.

נישואים ראשונים וילד ראשון. נישואים שניים (היו שובבים בקיבוץ) והתפכחות גם מהקיבוץ...

הקש ששבר את גב הגמל, לדבריה, היה כשיפתח, הבן הבכור, היה חולה ואפילו לא נתנו לה לשים מזרון ולישון לידו.

חזרה, עם אבא, ויפתי ובטן (עם אילת בפנים) לירושלים שהיא כל כך אהבה. שם בעצם חיתה רוב השנים. עד שעברה לכאן. שם גם נולדו מרב ועדו.

אמא הייתה אוהבת ספר. תמיד היו מונחים ליד המיטה 4-5 ספרים שקראה במקביל. חובבת מוסיקה קלאסית, ושירים ישראליים. אנחנו גדלנו על כרמן, וחוה אלברשטיין. קול המוסיקה ואריק אינשטיין, ויוסי בנאי עם שירי ברסנס וזאק ברל.

בסוף 1967 עברנו לטבריה לשבע שנים. שם – כאמא לארבעה – עשתה אמא מעשה אמיץ ויוצא דופן לדורה והלכה ללמוד באוניברסיטה. גם שם אגב, היינו תרבותיים: הופעות של פנינה זלצמן ולהקת בת שבע כשהגיעו לסביבה. כוורת בצמח. ופסטיבל המוסיקה בעין-גב. שם, אגב, לימדה אותנו איך להתפלח להופעה... שובבה כבר אמרנו?

אחרי שסיימה תואר בעבודה סוציאלית יצאה לעבוד. בלשכת הרווחה בטבריה וכשחזרנו לירושלים, בשנת 1975, עבדה בביח' פסיכיאטרי, מרכז שיקום והתפקיד האחרון והקשה מכולם – פקידת סעד. ותמיד, תמיד – לקחה הכל ללב.

אז אמא, נראה שמבת יחידה להורים גרושים ועד לשבט שעומד כאן להיפרד ממך – בכל זאת השגת משהו בחיים. אנו מקווים שמצאת סופסוף שלווה מכל הדאגות, ובאמת סליחה – אבל נדמה שבחרנו לך מקום יותר טוב מלזרוק אותך לצבועים בהר הנגב, כמו שנהגת לומר כל השנים.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אמא שלנו... היתה טיפוס!

 צנועה וחכמה, רחבת אופקים שאין דברים כאלה.

דעתנית ועקשנית, אבל זו היתה עקשנות מלומדת ומושכלת. לא "יכולנו עליה", ממש עד הסוף. היא קבעה את אורחות חייה בעצמה.

אם מישהו איחר – בטח היתה תאונה.. פעם אחת זה גם היה נכון.

היתה לה אבחנת מסדרון לאנשים, ביקורתיות נוקבת ולשון חדה – ההיא מרשעת, זה כלומניק, זו קלאפטע, והוא בכלל פוץ, או יותר גרוע – פוץ איבנוביץ.

היא גם ידעה לומר – זו נהדרת וההוא מקסים והיא כל כך מוכשרת שזה משהו מיוחד. ואת בכלל לא יודעת להעריך את עצמך!

בדרכה הישירה תמיד ידעת את מי היא אוהבת ומי לא.

הפתגמים ביידיש היו עסיסיים כל כך – "אהה! יום החג השני הגיע", "אני לא יכולה לשים את הראש שלי על הכתפיים שלו", "א ברוך צה מיינע יורן - שבר לשנותי", "אני מאושרת כמו חתול".. ביידיש זה נשמע יותר טוב.

תמיד היתה בעדנו, בכל עניין, חדה, עם הזכרון הכי טוב במשפחה! יודעת מה קורה עם כל אחד ומדווחת לאחרים. גם מול המשפחה המורחבת, ידעה מה קורה והתעניינה. אכפתניקית אמיתית. אפשר היה לספר לה, להתייעץ איתה ולזכות בעידוד -"אשוקל, פשוט תתחילי, התחלת כבר? תחפפי!". לא היה צריך לפשט לה דברים, להסביר לאט או לתת הקדמות – היא היתה מבינה מהר, עושה חיבורים ו... קצרת רוח.

אם היה צריך לשים משהו במקום או להתקשר לארגן דבר-מה – היא כבר עשתה את זה לפני שזזתי ימינה או שמאלה בכסא. מזלה שהיא לא תהיה כאן, בשבעה של עצמה, כי בטוח לא היתה לה סבלנות לכל זה.

מהבלגאן אצלנו בבית היתה משתגעת - תמיד אמרה שעמירן ואני נאבד יום אחד איזה ילד בברדאק... (זה לא קרה). היתה סבתא מסורה, אני עוד זוכרת שנסעה מירושלים לקיבוץ להשתתף באיזו חגיגת יומולדת בגנון או בפעוטון ועוד המון אירועים ושמחות וסתם ארוחות ערב משותפות.

וכל המילים והקללות שהמציאה – כי לקלל זה טוב: לזמבר, חשטרנברבלה, קוסטמדירה, לברבז, יא בן תיבוגה, דבר אל העצים ואל האבנים (אין עם מי לדבר),

עם כל מה שהייתה – אהבנו אותה אהבה גדולה גדולה! חבל שהלכה, זה מוקדם מדי. זכינו בה! אנחנו חייבים לה כל כך הרבה ממה שאנחנו, בכל המובנים. נכון, זו דרכו של עולם, אבל זה מסריח שזה ככה צריך להיות. קטע מאוס. לא רציתי להיפרד.

מרב

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לקהילת מעגן מיכאל – הערכה ותודה

אמא שלי, חניתה כנען, הגיעה לקיבוץ לפני שלוש וחצי שנים וחייתה כאן איתנו. זה היה נפלא לכל הכיוונים ובכל המובנים. אנחנו מאד מעריכים את האפשרות לשכן אותה בקיבוץ, בדירות ההורים. נשים ואנשים רבים מאד כאן, בקהילה, קיבלו אותה בצורה נפלאה, האירו לה פנים, שוחחו, התעניינו, היו אכפתיים כלפיה.

אנו מודים להרבה מאד אנשים לאורך הדרך – צוותי פרט, רשות הגיל השלישי, מועדון בצוותא, אליו אמא היתה מגיעה לשמוע הרצאות ומצטרפת לכל פעילויות ההתעמלות השונות לגיל המבוגר.

מעל כולם – בד בבד – שם אמא נקלטה ומצאה עבודה ומשמעות, שגרה יומיומית וחברות טובות. אין כמוכן!

שולחים תודה גם לצוות המרפאה האנושי ואכפתי שליווה אותנו, ובמיוחד בשבועות האחרונים וכן לעובדות הסוציאליות. טוב שיש גב של הקיבוץ בשעה קשה!

בשבועות מחלתה כל כך הרבה אנשים דרשו בשלומה ואחרי לכתה – פנו אלינו ואמרו כמה היתה נעימה להם, משמעותית וכמה חסרה ותחסר. זה מחמם את הלב!

תודה רבה רבה, מעריכים מאד,

מרב וכל משפחת כנען וברקוביץ'.

 


סה"כ 1 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי עפרה בתאריך  17/03/2020
 יהי זכרה ברוך
 
בניית אתרים