אהוב שלנו bello mio.

אם רק היית רואה את כמות האנשים שאהבו אותך כל כך, ובאו לחלוק לך כבוד אחרון, היית מתרגש ובוכה לפחות כמוני.

כזה היית רגיש, רגשן, מרגש ומקסים כל אדם עמו נפגשת.

את ברכת הכהנים, ביחד עם אינספור תפילות אחרות, ינקת עם חלב אמך בבית הכנסת בפירנצה, בו גדלת ובו שימש אביך אוג'ניו כשמש וכחזן.
מי שלא שמע אותך מרעיד את כותלי בית הכנסת עם ברכה זו, לא שמע ברכת כהנים מימיו.
טרם אמירת הברכה, פונה הכהן אל קהל המתפללים ואומר את הדברים הבאים:
"עם קדושך, ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".
מחבר הברכה בחר במילה אהבה על פני עשרות מילים אחרות שיכלו להתאים. ואתה מבלי משים, הפכת ציווי זה לדרך חיים, בדרכך המיוחדת והלא שגרתית, הפצת סביבך קסם ואהבה.
בחיוך המבויש, במבט שובב עם ניצוץ של שיגעון שניבט מתוך עיניים כל כך כחולות וטובות. בחיבוק חזק מדי ומפתיע, ובנשיקות - כמה אהבת לנשק ולהיות מנושק, על העצם sull' osso אמרת והצבעת על עצמות הלחיים, עוד נשיקה ועוד אחת ועוד ועוד ואתה מאושר.

ושרת, שרת את עצמך לדעת, היית זמר אבסולוטי מזן מיוחד, זמר שמתרחק שני צעדים מהמיקרופון לפני שהוא מתחיל לשיר. למאזין ולמתבונן מהצד הייתה לעיתים שירתך מתפרשת כשירה גדולה, אולי אפילו גדולה מדי "גדיאל שר אופרה" אך חדי האוזן והעין יכלו להבחין בחיבור הנדיר והמוחלט שנוצר בינך בין הלחן ובין המילים, מרחף בין התיבות, מגביר ומחליש את עוצמת הקול, מתעלם לחלוטין מן הצורך לנשום ומברך את קהל המאזינים, עם קדושך באהבה.

כמו רבים מבני דורך, נשאת בנפשך את צלקות הפאשיזם ושואת יהדות אירופה שפגעה ללא רחם בקהילה היהודית של פירנצה אליה השתייכת.
בגיל 11 נאלצת להסתתר בבית יתומים קתולי, תחת זהות בדויה, נתון לשטיפות המוח המסיונריות של אב הבית וצוותו.
תקופה זו עיצבה בך את יחסי האהבה והשנאה ששררו בינך ובין הדת, בינך ובין האלוהים, אשר לו לא הצלחת לסלוח.

בעקבות לאה אחותך האהובה, עלית לארץ ביחד עם ההורים ורובי, והשקעת את כל כולך בעבודת האדמה, כמו בשירה גם בעבודה, היית חקלאי ועובד אבסולוטי - טוריה, חרמש, הורדת גזעים בבננות, מה שיותר קשה יותר טוב. ניחנת במוסר עבודה נדיר, היית קם יום יום לעבודת החקלאות הסיזיפית והרגשת, שאתה מממש את הציונות הבוערת בקרבך דרך עבודת הכפיים.
לא פחות מכך אהבת את מיתוס "האיש הכי חזק בקיבוץ" שנקשר בשמך - שובר שיברים, תולש ידיות הילוכים של טרקטורים, מהלך בקלילות עם שני אשכולות בננות על הכתפיים, שזוף, שרירי, או כמו שהיטיב לנסח זאת סבא אוג'ניו Come bello Gadielo, כמה הוא יפה גדיאל.

איש של מילים שממעט לדבר, חובב מושבע של הגות, שירה ופילוסופיה, היית יושב ימים ומעיין בקומדיה האלוהית של דנטה, בספריו של ניטשה וחושב מחשבות אותן על פי רוב שמרת לעצמך.

ביחד עם אמא שנפלה בקסמייך הקמתם את ביתנו בקיבוץ. עשית כמיטב יכולתך והבנתך, בחינוך של חיננית ושלי, לא היית אבא מושלם, אבל היית אבא שלנו, מיוחד אכפתי ורגיש.

השנים האחרונות לוו בעליות וירידות, בהם התנהלת בדרכך האדישה והלעיתים לא ברורה ומעצבנת, צולח משברים בריאותיים וממשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.
ואמא לצדך, שומרת עליך מכל משמר, דואגת לכל צרכיך, מכילה את הקושי ונהנית ביחד איתך מהמשפחה, הנכדים ומן האהבה המבוגרת שפרחה ביניכם.

אתמול בבית החולים ישבתי לידך והחזקתי את כף ידך העצומה שכמו תמיד כיסתה את כל כף ידי, דיברתי איתך, שרתי לך וכל כך קיוויתי שעוד פעם אחת תלחץ לי חזק את היד ותגיד "לא משחרר אותך". אבל אתה שחררת. ואנחנו משחררים אותך כעת לדרכך באהבה אין סופית, להצטרף לאחותך ולהוריך האהובים.

יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

שלום לך אבא אהוב שלנו.

יואל

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

גדיאל אחי הגדול,

אהבתי אותך. תמיד אהבתי אותך.

מה לא עבר עלינו מאז ימינו ב-Via Farini בפירנצה ועד היום? הכול עבר. מה שמעולם לא השתנה היא העובדה שאח גדול הוא תמיד אח גדול, נערץ. מישהו להתקנא בו על שנותיו העודפות. מישהו לרצות להיות כמוהו. כל כך רציתי להיות כמוך. 11 שנים היו בינינו. מִרווח גילי עצום בין אחים. אבל ראה זה פלא, 11 השנים האלה הלכו ופחתו, הלכו ונמחקו. בסוף, כך נדמה לי, נעשינו אחים תאומים. כאילו נולדנו באותו יום ממש. זה פשוט, כי בעצם תמיד היית ילד. אמנם גדול בשנים, גדול בגוף, אבל בנפש של ילד. והנפש הזו הייתה גם רכה, גם סוערת, אולי מפוחדת, ביישנית, תמיד נרגשת, הססנית, מפרפרת. ועִם שתמיד תמיד הייתה ישרה כמו סרגל בבחירותיה המוסריות, האנושיות, בפנייתה בלי גבול לאמת, כך גם תמיד הייתה תמימה כנפשו של ילד קטן. ואתה ראית את העולם דרך הנפש הזאת. העולם היה לך דבר לראות אותו ולשמוע ולחוש, לא רק דרך העיניים והאוזניים והעור. אתה ראית את העולם כשהוא עובר דרך הנפש.

כאשר היית שר, לא רק מיתרי הקול שלך הפיקו קול כל כך נפלא שהיה מהלֵך לפעמים מקצה הקיבוץ עד קצהו. אתה שרת כולך. בכל אבריך, בכול חומך, בכול הווייתך. שרת אותך. אולי אפשר לומר שכל תא ותא בך שר. ולא רק תאי הגוף, אלא אם יורשה כך להגיד: גם תאי הנפש (אם יש מי שיודע להגיד מה הם תאי הנפש, ובכלל אם קיים דבר כזה- נפש ששרה). אבל עובדה: אתה נמשכת אל כול אותם המחוזות שהנפש מתרחבת בהם,  מתעלָה: אל המוסיקה שהייתה לך חבֵרה כל ימי חייך, ואותה הכרת כפי שרק אתה ידעת והכרת. נמשכת אל הספרות. ידעת על פה פרקים שלמים בתנ"ך, ידעת את משוררי איטליה ויכולת לדקלם את שיריהם, אפילו את של אותם עתיקים שכתבו לטינית.

לא היו לי שעות מרוממות יותר מהזמן שבו היינו יושבים ביחד וקוראים איזה שורות מתוך "הקומדיה האלוהית" של דנטה. אתה התעלית בהן, חיית אותן, התלהבת בהן. אז, כך נדמה לי, לא רק המילים היו נפגשות, מילותיך ומילותיי. הנפשות היו נפגשות. נפש הייתה פוגשת נפש אחות ויחדיו היו ממריאות לאיזה גבהים שלא ידעו קודם.

ראה גדיאל, אנחנו רגועים היום. שלווים. אתה שלֵו. סוף סוף שלו כפי שמעולם לא היית. הגיעה עת פיוס. הרי הטבע רק ממלא את תפקידו כאשר הוא מביא תינוק לעולם, מגדל אותו, מצמיח אותו אל ילדותו, אל נעוריו, אל בחרותו, דרך אין סוף התנסויות ומכאובים ובסוף גם אל קמילת הזִקנה. והמוות. איננו מתחרים עם הטבע. איננו קוראים עליו תיגר. איננו מתווכחים עמו. אכן, אנו משלימים עִמו. אבל גם הטבע לא ייטול מאיתנו את הזיכרון. גם הטבע איננו כול-יכול. גם הוא אינו יכול לשנות את מה שנוצר ונחתם בחייהם של בני האדם. וגם בהיותו רב עוצמה אין לו רשות למחוק את מה שנבנה בנשמותיהם ובליבם של אנשים. לכן אני מבקש ממך, גדיאל, את הרשות להוסיף להתגעגע אליך, להוסיף לאהוב אותך, להוסיף להרגיש את החֶסֶר האינסופי של אח תאום שמאבד את תאומו.

כאשר נסב בליל הסדר, נשמיע מהדיסק שלך את "בצאת ישראל" שאותו שרת פעמים כה רבות בליל הסדר בקיבוץ. כך ממש אנו עושים מִדֵי שנה בשנה. ותמיד תמיד בסופו של "בצאת ישראל" היינו מוחים מעינינו דמעה. בסתר. לָמה בעצם? הרי אז היית חי. אז רק תרשה לנו, גדיאל, לפחות כאז כן עתה, עוד ועוד לזכור אותך, לשמוע את קולך, לגעת בנשמתך. ולבכות.

שלום לך אהובי.

רובי כהן, אח של גדיאל.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

גדיאל גיסי, גדיאל אחי!

איש חביב, שמח וחזק מאוד!    

למשל, תגידו לו שקשה לעבוד בטורייה והצחקתם אותו!        

אך, כאמור, בעיקר חביב ושמח!

הנזירות שאצלן הוא היה בשואה, נורא רצו להמיר את דתו, אך הוא נשאר יהודי.   ולא סתם יהודי.    כ ה ן !

הוא היה הטנור הכי טוב בעולם ותאמינו לי, שמעתי טנורים! קולו היה חזק וצלול לפחות כמו שלהם!

בטוב ליבו הוא אהב באמת לעזור לכל מי שצריך! תמורה? מי צריך?

זכר באופן מדהים כל פרט וכל מילה מלימודי בית הספר, פלוס הרבה תנ"ך וידע כללי.  ומובן ששכח מה קרה לפני דקה!

נכון, כבר לא היה כמו פעם, אך בשבילי העולם בלעדיו, בכל זאת קצת השתנה!

אוהב, זוכר ומעריך!       

יהי זכרך ברוך!      

משה דנא.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דוד גדיאל

ביום שישי היינו ממש כאן ליד, מסביב לקבר של סבתא לאה, אמא שלנו, ואחותך, שכל כך אהבת ושהייתה כל כך קרובה אליך. כמו תמיד, לא הייתה לנו תוכנית מסודרת לאזכרה. השמענו את הנושא מתוך האופרה "מאדאם באטרפליי", רובי, אחיך, ניגן, אני שרתי, בר הקריאה שיר שכתבה, ואתה קמת פתאום על רגליך, ואמרת קדיש, באופן מושלם ומלא, על אחותך האהובה. לנו לא נותר, אלא להתרגש ולהזיל דמעה, על שנים שעוברות, ודור שהולך ונעלם.

אתמול הבנו שהמפגש הזה היה פרידה עצובה שלנו ממך וכל כך משמעותית שלך מאיתנו. למחרת, כאילו סיימת את משימותיך בעולם וגופך החל לקרוס. לא העלינו על דעתנו שאחרי שלושה ימים נאלץ להגיד עליך קדיש ואותך להספיד.

הצניעות והענווה כל כך אפיינו אותך שכל כך מעט אנשים הכירו אותך ממש וידעו על איכויותיך הרבות: שיש לך ידע עצום בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, תולדות ישראל ותנ"ך. שהעברית שלך רהוטה, שאתה שולט באנגלית, איטלקית, ואפילו לטינית, וממש מומחה בתחום התרבות והמוסיקה, שכל כך אפיינה אותך.

זכורים לנו הסיפורים של אמא מאיטליה על כך ששדרה שלמה הריעה לך בשריקות ומחיאות כפיים סוערות, אחרי שפצחת בשירה אדירה באמצע הרחוב, למרות שהיית אז רק בן 6.

אז פה זה היה קצת שונה. משום מקום, הגיעה פתאום שירה אופראית מדהימה, מנותקת לחלוטין מהמקום והזמן, ואז נראתה דמותך הצועדת בשביל או רוכבת על האופניים, האחראית להפקה הזו.

נכון שלקח לנו זמן להפנים ולהבין כמה השירה שלך מיוחדת ויפה, ולהפסיק להתנצל בפני החברים שהאיש התמוה הזה הוא הדוד שלנו. אבל זה קרה כשגדלנו קצת, ולמדנו להעריך ולאהוב את השירה שיצאה מהלב, שעמדה בכל קריטריון של איכות, ונכנסה עמוק לכל לב.

בכל חג, או אירוע, שמח או עצוב, משפחתי או קיבוצי, היית שם ושרת. לרוב ללא כלי נגינה מלווה, בלי טון להתחלה, בלי הנחיה או ניצוח של אף אחד, וכמובן בלי דפי מילים, או תווים, פתאום נשמע קולך החזק, והצלול, מדויק בגובה הצליל ובקצב, שהרטיט והפעים את כולם.

השיא היה כמובן ליל הסדר. כשהאיש הביישן והמופנם ביותר שאנחנו מכירים, עולה לבמה, ומול אלף איש, שר בצורה מעוררת השתאות, את "בצאת ישראל", ו "חסל", והקהל יוצא מגדרו בהערכה ותשואות. אז אמרנו בגאווה לכולם: כן, כן, בטח שזה הדוד שלנו, גדיאל!

אהבנו אותך כפי שאתה: ללא אגו, ללא פוזות, בלי מנוברות ומניפולציות. נאיבי בטירוף, כנה, ישר והגון בהגזמה, ואוהב הזולת ברמות שלא רואים יותר.

מי שהכיר אותך, לא יכול היה שלא לאהוב ולהעריך אותך.

שמחים כל כך שהייתה לנו הזכות הענקית הזו.

נכתב ע"י עמי, גם בשם אורי, רני ורחלי דנא

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה

אחותו   ----------  דנא לאה