חיפוש


יום שלישי, 16 יולי2019
בגדהושא
01020304050607
08091011121314
15161718192021
22232425262728
29303101020304

אשל חנה (בוסה ) 2019-1922

שם משפחה קודם אלייוב 
שם משפחה אשל 
שם פרטי חנה 
כינוי בוסה 
תאריך לידה 20.9.1922 כ'ז אלול תרפ'ב 
תאריך פטירה 30.3.2019 כ'ג אדר ב' תשט'ע 
שם האב דניאל 
שם האם שרה 
שמות האחים גדעון ,אביגדור 
שם בן/בת הזוג אהרונצ'יק 
שמות הילדים אמנון(אמי),אלכסנדר(סנדי) 
שמות הנכדים אדוה ,יעל ,דניאל ,יוני, עפרי, ברק ,מרב , 
ארץ מוצא ישראל 
מקום קבורה בית העלמין במעגן מיכאל 

חנה (בוסה) אשל: קווים לדמותה

20 בספטמבר שנת 1922 נולדה אמא במושבה חדרה לאביה דניאל אליוב ואמא שרה לבית מרמור. אמא בכלל נקראה בלידתה חנה (אנה), אבל בשנות ילדותה במגדל הייתה נוהגת להסתובב יחפה. השם בוסה נגזר מהמילה ברוסית "יחפנית". כך דבק בה השם בוסה, שילווה אותה לשארית חייה.

חייה של אמא שזורים באופן הדוק ביותר בכל מעשה העשייה של הקמת קיבוץ מעגן מיכאל מיום הכרזת גרעין הצופים להתיישבות ועד יומה האחרון, אתמול, 30 למרץ שנת 2019.

את שנות ילדותה הראשונות העבירה בחדרה. אביה, שהיה מהנדס חקלאי (אגרונום), קיבל מישרה אצל הלורד מונד, הוא הלורד מלצ'ט, כן, זה מהווילה בשפת הכינרת. וכך מונה להיות מנהל המטעים של הלורד. רוב מטעי הלורד מונד היו בבקעת הכינרת. המשפחה עברה לחיפה ואביה, סבא דניאל, נוסע בין חיפה לכינרת. בעקבות העבודה באים גם המגורים: סבא דניאל קונה בית במושבה מגדל והמשפחה עברה להתגורר שם.

הימים שנות העשרים של המאה הקודמת, למושבה מגדל אין הרבה מה להציע לתושביה. בית הספר במגדל הינו כיתת לימוד בה נדחסים ילדים בגילאים שונים לכיתה אחת. באותו הזמן, מגיעים לארץ הוריו של סבא דניאל. דר' אלכסנדר אליוב ואשתו קלרה. האב, ד"ר למדעים, מופלה בשל יהדותו ע"י השלטונות באוקראינה ואינו יכול לקבל מעמד של פרופסורה. בעצתו ותמיכתו של מנחם אוסישקין, מגיע סבא אלכסנדר לחיפה, מקבל פרופסורה ומייסד את הפקולטה לכימיה בטכניון בחיפה.

אמא ואחיה גדעון עוברים לגור עם הסבא והסבתא בחיפה, ממש בצמידות לטכניון (רח' פבזנר למי שמכיר). אמא מתחילה ללמוד בבית הספר הריאלי, שצמוד לטכניון. סבה וסבתה אינם דוברים עברית וכך יוצא שאמא רוכשת שפת אם שניה, רוסית, שפה שתלווה אותה כל ימיי חייה עד הימים האחרונים.

בבית הספר הריאלי אמא מתוודעת לחברים וחברות חדשים, שבהמשך יהפכו ויהיו לה דרך חיים משותפת של עשרות שנים.

עם התבגרותה, אמא, כמו רוב בני כיתתה, מצטרפת לתנועת הצופים. דבר זה פותח מעגל שייסגר רק עשרות שנים יותר מאוחר. שנות התבגרותה כילדה ואחר כך כנערה עוברים עליה בחיפה אצל הסבא והסבתא, שהפכו להיות לה דמויות מאוד משמעותיות במשך כל חייה.

בתור נערה, אמא מצטרפת להגנה ומשרתת במרכזיית הטלפונים של ההגנה בחיפה.

תנועת הצופים לה משתייכים אמא וחבריה, מעולם לא הייתה תנועה מיישבת, וכך יוצא שעם סיום בית הספר בני מחזורה בצופים יוצאים להכשרות בקיבוצים שונים אך לא למטרות התיישבות אלא כחלק מדרך תנועת הצופים, ואמא מגיעה להכשרה בקיבוץ  גניגר.

בינתיים, זה שיהיה בעלה לעתיד, אהרונצ'יק, היה נוטר בטנדר של גינוסר. אהרונצ'יק שוכר חדר אצל הוריה של אמא במגדל, וכך נוצר הקשר. כאשר אמא עוברת להכשרה בגניגר, אהרונצ'יק עובר יחד איתה וכך נהפכו לזוג.

לאחר הכשרה של כשנה בגניגר, מצטרפות הכשרות הצופים מקיבוצים שונים: בית השיטה, עין חרוד, גבת ועוד, ועוברים להכשרה משותפת בקיבוץ דגניה. שם אמא מתחתנת עם אבא אהרונצ'יק.

הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, והשמועות על זוועות המלחמה מגיעות לארץ.

אמא תמיד טענה שההחלטה על הקמת קיבוץ חדש הייתה בגלל הסיטואציה של מלחמת העולם: היא שגרמה לכך והביאה להחלטה בחג שבועות 1942 במעיין חרוד, על איחוד עם נוער א', הם קבוצת הנערים והנערות "היקים" מעין גב והקמת יישוב חדש. במעשה זה, היא וכל קבוצת הצופים, שנקראה מעכשיו קבוצת הצופים א', הניחו את תוכניותיהם האישיות מאחור ויצאו להקמת יישוב חדש. לאמא, למשל, היה בכיס מכתב קבלה לאוניברסיטה העברית בירושלים וכמוה לעוד רבים מגרעין הצופים.

מדגניה עובר גרעין הצופים לפרדס חנה, לחכות שהמוסדות המיישבים יקצו לקבוצה מקום להתיישבות. הקבוצה רצתה להיות קיבוץ ימי ולכן חיכו לקבל קרקע בקרבה לים.

אמא בכלל שנאה את השייט בים. כל עליה לסירה ולו לזמן קצר הייתה גורמת לבחילה מיידית. ביוני 1944 נולד בנה הראשון, אני, הקרוי על שם סבא אלכסנדר אליוב.

בשנת 1946 עוברת הקבוצה מפרדס חנה, לגבעת הקיבוצים ברחובות. אבא משרת בצבא הבריטי, ובסיום המלחמה חוזר הביתה לרחובות. בשנת 1946 נולד הבן השני, אמי. בסיום מלחמת העצמאות מסתיים פרק מפואר בחיי הקבוצה, כאשר מפעל ייצור כדורי ה- 9 מ"מ, הידוע בשמו "מכון איילון", מועבר לתע"ש והקבוצה עולה סוף סוף להתיישבות בכברה, וקבוצת הצופים א' מחליפה את שמה לקיבוץ מעגן מיכאל.

בכל השנים הללו אמא עוסקת בעבודה ופעילות בקיבוץ. מטפלת ילדים, מבשלת, מחסנאית בגדים, תופרת ומה לא! בשנות החמישים אמא חוזרת להדריך בצופים, בקומונה בחיפה בביתה של הגברת זובלזון, היא אימה של חווה חלמיש. לאחר מכן חוזרת לעבוד בקיבוץ ולרכז את הנוי. בהמשך מטפלת מובילה בגן ב' במשך שנים רבות. בשנת 1972 אמא יוצאת יחד עם אבא לאנקרה בטורקיה, שם אבא משמש כקב"ט השגרירות.  בשנות השמונים, לאחר שאבא חטף שבץ מוחי, אמא מקבלת על עצמה משימה לא פשוטה: לטפל וללוות אותו לאורך שנים, עד לפטירתו לפני 23 שנים. אמא ממשיכה לעבוד במחסן הבגדים כתופרת. בין לבין היא ממשיכה להיות "סלף מייד מן". אמא דוברת שפות: עברית, אנגלית, רוסית, צרפתית וערבית. בגיל תשעים לערך מחדשת את לימודי הערבית, בבית ספר למדה ערבית ספרותית, עכשיו ערבית מדוברת ומתחילה ללמוד ספרדית. למה? כי ככה היא רוצה.

אמא לאורך השנים הצטיינה בכל אשר עשתה: אפייה בישול, תפירה, סריגה, רקמה, ציור, נוי ואפילו בפיסול שלחה ידה. אצל אמא לא היו זורקים אוכל. דבר ידוע היה בגן ב' שאת מה שנשאר מהצהרים משנים, מבשלים ומכינים לארוחת ערב.

כל חייה הצטיינו בצניעות, כמעט סגפנות. לא הרגישה שחסר לה דבר ולא רצתה לעצמה דבר.

תמיד היה צורך להכריח אותה לקנות משהו חדש. "מה אני צריכה את זה?" הייתה אומרת.

השנתיים האחרונות היו קשות לה. מאישה עצמאית ודעתנית, הייתה זקוקה לעזרה בכל פעילות ולו הפשוטה ביותר.

כל בני המשפחה, כל חבריך ומוקיריך, רוצים לזכור אותך כפי שהיית.

נוחי בשלום כי מגיע לך.

סנדי הורביץ

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

את סבתא שלי אני זוכרת מגיל שלוש בערך.

היא גרה כבר יותר מ- 60 שנים באותו הבית, עם התאמות שונות, אבל התריסים, עדין תריסי עץ, מיטת ברזל כבדה וגדולה, עגלת טלוויזיה מעץ שהתאימה לדגם סילורה שהצטערה מאד שהתקלקלה. במטבח כוסות זכוכית שהן סופר מט כבר, כי לא זורקים כלום. על הקירות תלויות תמונות של הנכדים והנינים, חלקן עוד בשחור לבן, וגם ארונות הספרים מכוסים בתמונות משפחתה של סבתא עצמה מילדותה. במטבח קיר של אוסף חמסות צבעוניות שעשתה בעצמה ואח"כ הנכדים והנינים הוסיפו עוד וגם מזכרות מכל מיני מדינות עלומות שם שסבא אהרונצ'יק הביא ממסעותיו.
סבתא הכי צנועה שיש.
סבתא, שנולדה בארץ ישראל לפני 96 שנים וחצי, שד"ר הלל יפה יילד אותה, שתמיד הייתה מספרת שד"ר הלל יפה היה הרופא שלה עוד לפני בית החולים.
בקיץ, בשבתות בבוקר, היינו הנכדים באים להתרחץ בגיגית הגדולה מהפלסטיק שהייתה בחוץ וקראנו לה הבריכה. היינו ממלאים אותה מים מצינור הגינה וקופצים ומשתכשכים עד שכל המים היו יוצאים. באביב אוכלים שסק כתום ומתוק מהעץ בגינה ובסתיו קוטפים גויאבות ריחניות ועושים גיוס משפחתי לקטיף אגוזי הפקאן שמלכלכים את הידיים בשחור, כזה שלא יורד שבועיים. העץ שבק חיים הרבה לפני סבתא שלי.
סבתא, שכל פעם שההורים כעסו עלינו, הייתה לנו מקום מפלט והיא מיד עזבה הכל. זוכרת את המגבת מטבח על הכתף שלה,  פותחת בתנופה את דלת הרשת בביתה ואומרת לי "בואי איתי", היא בצעדים קטנים ומהירים ואני רצה אחריה, בקושי משיגה אותה, נכנסת לבית של ההורים , אומרת את מה שיש לה להגיד בטון שלא משתמע לשתי פנים ומיד משכינה שלום בדרכה שלה. הסניגורית הכי טובה שהייתה לי אי פעם.
סבתא, שתפרה לנו תחפושות הכי פשוטות ונוחות, זוכרת את הקוף והצפרדע והרקפת והאפרוח הצהוב. סבתא שסרגה לנו, הנכדים, סוודרים מהודרים ורכים  וגם סרגה לתינוקות שרק נולדו סט של גרבים ואפודה תואמים.
אוכל - לא זרקה כלום. מכל דבר הייתה מוציאה מעדן, מאבוקדו בשל שהפכה אותו לגלידה ועד בצל שהפך לריבה.
הסלט ירקות שלה היה הכי טעים: חסה, מלפפון, עגבנייה ובצל, אולי בגלל החיתוך של המלפפון בחצאים או התיבול עם השמן זית, לא יודעת למה זה אחד המאכלים שחקוק בטעמי.
סבתא שטיגנה פעם בשבוע כבד לכלבת הקוקר-ספנייל שלה. סבתא שבחופשות הקיץ, יחד עם סבא אהרונצ'יק, לקחו אותנו לקייטנת נכדים. זכורה לי הנסיעה לכרמל באזור חיפה, אספנו אצטרובלים שנפלו מעצי האורנים, הפרדנו את הצנוברים וקלינו אותם על האש והכנו פיתות עם שמן זית על סג' שהבאנו איתנו. עד היום בכל טיול בכרמל אני מחפשת אצטרובלים עם צנוברים. או סבים שהיו לוקחים אותנו ביום קיץ חם לשכשך בנחל התנינים וגם שם עשינו פיקניק עם פיתות שאפינו.
סבתא שטיפלה שנים בסבלנות אין קץ בסבא שחטף שבץ, לילה אחד אחרי שחזר ממשימה חשאית והוא עוד לא היה בן 60.
סבתא, שיחד עם סבא אהרונצ'יק הביאו לעולם שני בנים וזכו ב- 7 נכדים ו 20 נינים, שזכרה כל יומולדת של כולם.
סבתא שלמדה ערבית, וצרפתית וספרדית בגיל 90 + כדי שתוכל לדבר עם העוזרת שבאה פעמיים בשבוע. סבתא, שכאשר כבר לא יכלה לתפור במכונת התפירה, הלכה ללמוד ציור על עץ שהפך לציור על פלסטיק וכל דבר בעצם, כי הרי לא זורקים כלום.
סבתא שהייתה אנציקלופדיה מהלכת, שתמיד בתוכניות הריאליטי עם השאלות הקשות, ידעה הכל לפני שאמרו את התשובה ובצניעות התנצלה ששמות של זמרים היא לא מכירה.
סבתא שפתרה תשבצי היגיון הכי קשים, שהייתה מנויה על כל העיתונים רק בגלל תשבצי ההיגיון. שפתרה רק סודוקו קשה ואת האחרון פתרה מהעיתון של לפני יומיים. סבתא שלא רצתה ללמוד מחשב אבל קראה המון ספרים. אין שאלה שלא ידעה את התשובה עבורה.
סבתא, שהבאנו לה כל דבר לתיקון, מקיצור מכנסיים ועד תפירת חור בחולצה שכבר מזמן מקומה היה צריך להיות באשפה. ומכל שארית בד הוציאה וילון, סינר, תיק או שטיח לרגליים.
זכור לי לפני כמה שנים, ערב תחרות הרובוטיקה, שרועי ב- 23:00 בלילה הולך אליה עם חברי הקבוצה, שתתפור להם את הכיסוי לרובוט והדד ליין עד 5:00 בבוקר.
סבתא שאני כל כך מתגעגעת. סבתא שבורכתי בה בכמעט 50 שנים. סבתא שתהיה לי חסרה.
יהי זכרך ברוך.

עפרי שמיר

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתוש, סבתא לכל דבר ועניין. תמיד היית.

זאת שהולכים אליה אם קצת רוצים שקט, סבתא שכשמגיעים תמיד מפנקת בשוקולד ופירות.

איך אני זוכרת שכל שנה היינו מגיעים כל המשפחה לקטוף פקאנים מהעץ העצום שגדל מעל הגג .כל אחד רק רצה לטפס על הסולם להיות על הגג, קטפנו כל שנה מלא פקאנים ואחרי כמה חודשים היית מביאה לכל אחד רשת עם אגוזים טעימים אחרי שייבשת אותם.

אני זוכרת שכל קרע קטן בבגד, לא היה עולה במחשבה אפילו שאמא תתקן, ישר הולכים לסבתא בוסה, כי סבתא עושה את זה הכי טוב.

לשבת ולשמוע על הילדות שלך, זה היה לשמוע על תקופת הבריטים, תמיד היה הזוי ממש ובלתי נתפס, כמה שאת עברת פה.

כשהייתי בבית ספר, היה לנו את המפגש הקבוע בביויויו שמתחת לחדר אוכל. בימי שלישי וחמישי אני חוזרת מוקדם מבית ספר ואת עושה הליכה. כבר מרחוק אני ידעתי שאת שם, מזהה את הכיסא שלך והקולנועית עוד מהכביש למטה, תמיד חיבוק, נשיקה ומה נשמע. והתשובה שלך תמיד הייתה, "נגררים". 

את האישה הכי חזקה שאני מכירה, תמיד התגאיתי, איזה סבתא גדולה יש לי, שעושה הכל לבד בלי עזרה, צלולה ומתוקתקת תמיד, מסתובבת בקיבוץ, מביאה כביסה ועושה קניות. כישרונית ברמות, הולכת לחוגים ועושה את הדברים הכי יפים שיש.

סבתא, תמיד אמרתי שאף אחד לא יכול עליך, תחיי לנצח, וזה בערך מה שקרה.

הלכת בלי לסבול ובלי כאב, כמו שמגיע לך, סביב משפחה אוהבת.

זכיתי לסבתא רבתא להרבה שנים וגם לקשר קרוב, ועל זה אני מודה.

סבתוש, נוחי בשלום ובשלווה, את שלך עשית פה ובגדול. אוהבת וכבר מתגעגעת.

יערה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לבוסה

בוסה הייתה השורדת האחרונה של מפליגי ה-MAYFLOWER - אותם 22 הצופים שהצהירו בחג השבועות 1942 במעיין חרוד, שרצונם ללכת להתיישבות קיבוצית ובזה שינו את פניה של תנועת הצופים לתמיד.

בוסה לא הייתה מנהיגה או מנהלת במעגן מיכאל, היא לא עסקה באידיאולוגיה - ב"מה" וב"איך" של חיינו. היא פשוט הייתה שם בשביל כל מי שהיה זקוק לה, עם השכל הישר, ההיגיון וטוב הלב.

נכנסתי למועדון האסם, באיחור, המועדון היה מלא מפה לפה, מישהי דיברה ובמבט מסביב אמרתי לעצמי: כל האולם מלא באנשים שבוסה נגעה בחייהם.

השיחה נגמרה לפני שהספקתי להתאפס על עצמי. אז מפה אני רוצה להודות על מי שהיא הייתה בשבילי ומעל הכל בשביל בתי הקטנה בגן ב' - כשלא יכלה ללכת ולא ויתרה על שום טיול, בזכות הגב הרחב של בוסה (תרתי משמע). וזאת רק דוגמא...

חוה חלמיש

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה 

בעלה------ אשל אהרון(אהרונצ'ק)

 

סה"כ 4 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי אפרת וישי דומב בתאריך  03/04/2019
 משפחת הורביץ על כל ענפיה, משתתפים אנו בצערכם. יהי זיכרה של בוסה ברוך. ראיתי את הסרטון על חייה סיפורה שזור בהסטוריה היהודית ושל ארצנו. נשמעה כה חמה סבתוש אך גם קול צברי חלוצי נשי, מלאת הומור והתבוננות מפוקחת לחיים. אני הכרתי אותה כסבתא של..וסבא רבה של...ואמא של סנדי. קולה וסיפורה פתח בפני צוהר וקווים לדמותה המיוחדת. ת.נ.צ.ב.ה ולכם סנדי מירי הנכדים והנינים הכלות והחתנים חיבוק חם מאתנו הדומבים מכל הלב
נר נשמה הודלק על ידי נעמה כ' בתאריך  01/04/2019
 
נר נשמה הודלק על ידי מרלן בתאריך  01/04/2019
 תנחומים לכל המשפחה,חיבוק חם
נר נשמה הודלק על ידי עפרה עשת בתאריך  31/03/2019
 נוחי בשלום אישה יקרה.
תנחומי לכל המשפחה.
 
בניית אתרים