אריקה אמיהוביץ לבית יור - קורות חייה - דברי הספד - אפרים אמיהוביץ' בנה של אריקה

דרכה של אמי, אריקה, הסתיימה בשעה הראשונה של יום שישי, העשרים ואחד לדצמבר. האח התורן בבית כרמל מצא אותה "ללא רוח חיים". היא הייתה בת תשעים ואחת במותה.

אריקה נולדה בווינה בשלהי 1927. הוריה היו יהודים פולנים קשיי יום. אנשים ללא השכלה, ללא מקצוע מכובד, ללא מעמד. בזקנתה נותרו בזיכרונה שרידים מעטים של הילדות. האב האוהב והדואג שבחורף היה מחמם את ידיה (היא תמיד סבלה מקור). האח, המבוגר, שהיה מלווה אותה במסירות לבית הספר. ואחרי ה anshluss  , איחוד גרמניה עם אוסטריה, במרץ 1938, ההשפלות שהיא עברה בבית הספר כילדה יהודייה, השפלת אביה שנאלץ לקרצף את מדרחוב העיר על ברכיו.

בדרך שאמי לא ידעה להסביר, ואני לא יכול לשחזר, המשפחה קבלה אשרת כניסה לגטו היהודי בשנגחי, סין. בשנת 1939, מתי שהוא לפני פרוץ מלחמת העולם בראשון לספטמבר, 1939, המשפחה נמלטה מאירופה. ראשון לצאת היה האח הגדול. במשך ההפלגה לסין הוא התחזה לספר. כשהגיע לשנגחי כבר היה לו משלח יד. ההורים ואריקה, בת אחד עשרה, יצאו מביתם עם מזוודה וכמה דולרים. הם הגיעו לעיר הנמל טריאסט. משם הפליגו מזרחה, חצו את תעלת סואץ (Suez), הפליגו סביב הודו ומשם לעיר הנמל שנגחאי. באותם הימים העיר הייתה תחת כיבוש יפני. יהודי העיר התפלגו לשלושה רבדים. למעלה נמצאה יהדות עירק. מתחתיה קבוצה של אשכנזים, בני משפחות שמוצאן ברוסיה. בתחתית פליטי אירופה שחיו בצפיפות ובעוני, אך, וזה העיקר, שרדו. בשנגחאי אמי למדה בבית ספר לבנות כדורי וגם עבדה לפרנסת המשפחה. כעבור שנים היא הייתה מספרת על איך היא "גנבה " מאותה משכורת כדי לקנות סיגריות לאביה.

אבי היה יליד חרבין בצפון סין, בן למשפחה עניה ומרוסקת, בעל תושייה. בגיל צעיר הוא השתקע בשנגחאי. לפני גיל שלושים היה לו בית באזור נחשב (הרובע הצרפתי), מספרה ואולי כבר עסקים נוספים. אמי התחתנה אתו כשהיא בת שש-עשרה. בסין נולדו לזוג שני בנים, אני הבכור ואחי רונלד. בתום המלחמה, ב- 1945, עסקי אבי פרחו ואמי, הפליטה מווינה, גרה בבית גדול,  עם צוות משרתים. כעבור ארבע שנים כל זה נמחק.

בשנת 1949, מלחמת האזרחים בסין, בת עשרות שנים, הגיעה להכרעה. כוחות המפלגה הקומוניסטית היו בדרכם לבירה המסחרית של סין. זמן קצר לפני כיבוש שנגחאי, המשפחה ברחה מהעיר. הפלגנו מסביב לאפריקה, דרך מיצרי גיברלטר, עד לאיטליה. אחרי אתנחתא של מספר שבועות הפלגנו מאיטליה לחיפה. המפגש הראשון של אמי עם הארץ, עם המדינה הציונית בימי הצנע, היה סימן לבאות. היא הייתה מספרת שבהגעת המשפחה לחיפה היא הייתה לבושה בחליפת משי ורודה.

מחיפה נלקחנו למעברה בין חדרה לבין גבעת אולגה. מבית גדול וצוות משרתים עברנו לאוהל, ללא מים זורמים, נדמה לי שללא חשמל, מחסור באוכל וחול בכל מקום. כולנו, יחד עם עוד רבבות עולים, עברנו את השלג הנדיר של 1950 באוהל. מעבר לפגעי הטבע והצנע, אמי זכתה גם בכך שחמתה גרה איתה. אחותי הצעירה נולדה כשעדיין גרנו במעברה. עם חלוף הזמן התנאים השתפרו. עברנו מאוהל לצריף. מאוחר יותר עברנו לדירה ברמת יצחק, שכונה ברמת גן. אני מניח שעם הזמן המשפחה היתה מסתדרת בארץ. אך מהפגישה הראשונה של אמי עם ישראל הענייה, הסוציאליסטית, הציונית, נוצרה אי-התאמה.

המשפחה קבלה אשרת כניסה לארצות הברית. תם הפרק הציוני בתולדות אמי והחל הפרק האמריקאי. באביב 1953 הפלגנו מחיפה לצרפת ומשם לניו יורק. בשביל הוריי, אולי במיוחד בשביל אמי, אמריקה הייתה חלום והתגשמותו, החלום של פליטה שחוותה בחייה הקצרים רדיפה, רעב, קור, חוסר יציבות. אבי, כבר גבר לא צעיר, ללא השכלה, החל לבנות את עצמו מחדש. הלך לעבוד כשכיר במספרה. כעבור שנתיים קנה את העסק. באותו זמן ההורים גם קנו בית. אמי הצטרפה  לעסק. בשביל אמי החלה תקופה של עשרות שנים של עבודה מאומצת. זוג עצמאים שעובדים ומנהלים מספרה שמפרנסת את המשפחה. בתום יום עבודה בעסק היא חזרה הביתה, הגישה ארוחה חמה למשפחה, שטפה את הכלים והכינה את ארוחת הערב למחרת. בימי החופש היא ניקתה את הבית, בית שתמיד היה מבריק. בשלב מסוים היא גם נאלצה לטפל באמה הקשישה. לאט ובהתמדה אמי ואבי בנו את עצמם.

בראשית שנות ה-70 הוריי עברו מניו-יורק לפלורידה. יתכן שעשרים השנים הבאות היו השיא בחייה של אמי. הילדים כבר לא גרו בבית. היא פתחה מספרה משלה. העסק הצליח. בנוסף להצלחה המסחרית היא גם הפגינה יכולת מקצועית גבוהה בצביעת שיער. היא יצאה מצילו של הבעל הסמכותי, הוכיחה את היכולת שלה, קודם כל לעצמה. באותה תקופה היא גם עזרה לאחותי, אם חד-הורית, לגדל את הבת, הנכדה. נרקמו יחסים קרובים בין הנכדה לבין הסבתה.

בסוף שנות ה-80 החיים הטובים החלו להיפרם.

אבי החל להראות סימנים של ירידה ביכולת קוגניטיבית – הוא שכח מילים, שכח שמות, לעתים שכך איך להגיע ליעד מוכר. עם הזמן התברר שזאת אינה ירידת יכולת "רגילה". אבי אובחן כחולה אלצהיימר. בשלב היותר מתקדם הוא אפילו לא זכר את שמות ילדיו. בשמונה שנות המחלה, עד המוות הגואל, אבי חי בבית ואמי, יחד עם אנשי מקצוע, טיפלה בו. כל עוד הוא חי היא הייתה איתנה. כנראה היא הרגישה שאין ברירה. לאחר מות אבי, בשני לאפריל 1996, יום הנישואים, אמי התפרקה. בשנתיים הבאות היא נכנסה ויצאה מבתי חולים.

אני הזמנתי את אמי לבוא למעגן מיכאל בשנת 1998. קיוויתי שהיא תוכל לבנות חייה מחדש בתנאים השלווים של הקיבוץ.   התקווה לא התגשמה. להרגשתי היא אף פעם לא התגברה על שנות המחלה של בעלה ולא על מותו, להרגשתה, בטרם עת. כעבור כעשור היא כבר איבדה את היכולת לטפל בעצמה ועברה לגור בבית כרמל.  שם היא גרה כתשע שנים.

זה המקום להביע תודה קודם כל לקיבוץ מעגן מיכאל שהיה מוכן לקבלה ולצוות בית הכרמל, בעבר ובהווה, על הטיפול בה.